נכות רטרואקטיבית ממועד הכרה בנכות זמנית

עקב שינוי זה, לאחר כניסת התקנון האחיד לתוקפו נבדק העותר על ידי רופא מבטחים, וזה קבע כי ביכולתו של העותר לשוב ולעבוד במשרה מלאה – ומשכך בוטלה קצבת הנכות הזמנית שהוענקה לו. על מנת שהתמונה לא תימצא חסרה, יצוין כי בהמשך להתקנת התקנון האחיד נחקק חוק הפיקוח על עסקי ביטוח (תיקון מס' 14), התשס"ה-2005 (להלן: תיקון מס' 14), שקבע כי בהתקיים תנאים מסוימים המנויים בחוק, לא תופחת קצבת הנכות של עובדים שהיו זכאים לקיצבה עד למועד התקנת התקנון האחיד.

העותר מיאן להשלים עם ההחלטה לבטל לו את קצבת הנכות, ונקט בהליכים משפטיים רבים שהתנהלו ברובם לפני ערכאות בתי הדין לעבודה, כאשר עיקר טענותיו סב על כך שיש להחיל עליו את הסכם הימאים ולהשיב לו את תשלומי קצבת הנכות (גם למפרע).

הליכים אלו נדחו בזה אחר זה, מן הטעם שלעותר הוכרה נכות זמנית בלבד טרם כניסת התקנון האחיד לתוקף; וכן משנקבע כי לא נפל פגם בהחלטת רופא מבטחים לעניין כשירותו של העותר לחזור לעבודה.

...

המשיבות לעתירה, מדינת ישראל (המשיבה 1) ומבטחים (המשיבה 3), עומדות על כך שיש לדחות את העתירה על הסף מחמת מעשה בית דין; וזאת לנוכח ההליכים הרבים שניהל העותר סביב אותה מסכת עובדתית, אותן סוגיות ואותם סעדים.

דין העתירה להידחות על הסף.

סוף דבר, העתירה נדחית על הסף.

התובעת זומנה לוועדה רפואית, אשר קבעה ביום 4.5.15, את דרגת הנכות הזמנית של התובעת בשיעור של 10% מיום 16.11.09 ועד 18.11.09, ודרגת נכות יציבה בשיעור של 10% החל מיום 28.11.09 .

בנסיבות המקרה הנוכחי, דחיית התביעה לדמי פגיעה על ידי פקיד התביעות עד להכרה בה כתאונת עבודה, מאריכה למעשה את תקופת 12 החודשים הקבועים בחוק שבגינם ניתן לשלם את הגימלה רטרואקטיבית, כך שהמערער לא איבד את זכותו לתשלום הגימלה מעבר ל-12 החודשים הסמוכים למועד שבו הגיש את תביעתו לקביעת דרגת נכות, היינו עבור התקופה שקדמה ליום 1.5.09, ולפיכך המערער זכאי לתשלום הגימלה החל מהמועד שבו נקבעה הנכות על ידי ועדה רפואית, דהיינו 16.2.08.

...

אנו סבורים, כי ישנה חשיבות מרובה במשלוח הודעות למבוטח על החלטותיו של פקיד התביעות ביחס לכל תביעה, אם בקבלת התביעה או על דחייתה, על מנת שהמבוטח יוכל לברר מהן הדרכים הפתוחות לפניו למיצוי כל זכויותיו ולכלכל את צעדיו בהתאם.

לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת.

בנסיבות העניין, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות בסך 2,500 ש"ח וזאת בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

קודם למועד זה הוכרה נכות זמנית צמיתה של 100%.

בתחילה שולמה לתובע גמלת נכות מעבודה בסך 10,035 ₪, כשנה לאחר מכן הסכום עמד על 10,417 ₪ (הנתון מצוי בחוו"ד אקטוארית מיום 13.7.10), בשנת 2011 בעקבות פעולות שנקט הנתבע בשם התובע, אושרה קצבה חודשית מיוחדת בסך 2,323 ₪ ששולמה למפרע החל מהמועד הקובע (1.7.09) וביוני 2012 הגימלה החודשית עמדה על 10,933 ₪ (חוו"ד אקטוארית מיום 21.6.12), וזאת בנוסף לקיצבה החודשית המיוחדת.

...

הוסף לכך את הרישומים בכרטסת של סכומים שהלקוח שילם (בת/2 נרשם 1,500 ₪ ואילו באותה כרטסת לקוח שהודפסה ביום 9.1.19 נרשם 13,968 ₪ + 58 ₪ + 81 ₪), ותגיע למסקנה כי עו"ד שינדלר גבה כ-65,000 ₪ יותר ממה שהגיע לו באותה עת, מתוך התגמולים שקיבל התובע בפועל, עד למועד הגשת התביעה שכנגד, לפיכך אני דוחה את התביעה שכנגד בהעדר עילה.

דו"ח חשבונות העסקה (ת/2) שהתובע שכנגד אישר כי זה נועד "כדי שהלקוח ידע מה צפוי בעתיד" (פרו' עמ' 44 ש' 30), הסכומים הנקובים שם, בהשוואה לסכומים הנקובים בחשבונית המס (בגין אותו חשבון 44 נרשם סכום מופחת בחשבונית), תומכים לדעתי במסקנה כי הושגה מעין פשרה בין עורך הדין ללקוחו.

סוף דבר התביעה והתביעה שכנגד נדחות.

גם בעיניינו של המערער, המלצת ועדת הנצרכות ניתנה עד ליום 20.2.2020, זאת כיוון שמדובר בזכאות זמנית הנבחנת מעת לעת.

עוד הדגיש בית המשפט כי הגשת בקשת לתשלום תט"ר יחד עם הבקשה להכרה בזכות אינה מקימה זכאות שכן "זכאות לתגמולים אינה יכולה לקום עובר להכרה בנכות, ויש להגיש תביעה לתגמולי קיום בנפרד מהתביעה להכרה בזכות נכה". לכן, בקשת רשות העירעור נדחתה "זאת, לנוכח ההסדר הכופה אשר קבוע בסעיף 18 לחוק הנכים, ולפיו לא יינתן תשלום תגמולים – ובכלל זה תגמול תט"ר – באופן רטרואקטיבי החל ממועד הקודם ליום הגשת התביעה לקבלת התגמול". בעניינינו, ביום 11.7.2017 הגיש המערער בקשה לתגמול מחיה 6 (כאשר באותה עת נכותו המוכרת עמדה על 30%).

...

לכן, וככלל, בקשות לתשלום תגמול נצרך באופן רטרואקטיבי נדחות בשל הקושי להתחקות אחר מצבו התפקודי של הנכה שנים אחורה ולקבוע כי אמנם בכל התקופה הרלוונטית, ואפילו חלקה, התמלאו התנאים לתשלום תגמול נצרך (ראו רעא 7654/19 פלוני לעיל).

סיכומם של דברים, ולמרות התחושה הקשה עימה נותרנו בבואנו להכריע בערעור זה נוכח התקופה הארוכה בה התברר עניינו של המערער לפני המשיב ובערכאות השונות, לא מצאנו לקבל את טענות המערער ולכן אנו דוחים את הערעור, בכפוף לאמור בסעיף 27 לעיל.

בנסיבות העניין, לא מצאנו לעשות צו להוצאות.

ביום 28.10.19 נבדקה התובעת ע"י ועדה רפואית של הקרן ורופא הקרן קבע לה נכות זמנית בשיעור 100% מיום 12.5.19 ועד ליום 30.4.2020.

בהתאם להסכמות בהסכם הפשרה, ביום 5.4.2021 התייצבה התובעת בפני ועדה רפואית של הקרן, וזו קבעה כי התובעת מסוגלת לעבוד החל מחודש נובמבר 2017 ולכן אין מקום לקביעת נכות רטרואקטיבית ממועד זה. בחלק הסיכום והמסקנות של החלטת הוועדה נכתב כך: "מסקנות:

העירעור על החלטת הוועדה מיום 5.4.21 לטענת התובעת, בהחלטת הוועדה נפלו פגמים היורדים לשורשם של דברים, ובכלל זאת היתעלמות הועדה מהחלטות קודמות של ועדות הקרן שדנו בעיניינה בין השנים 2007-2017 וכן היתעלמות מכך שהוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כבעלת נכות רפואית בשיעור 60% ודרגת אי כושר בשיעור 75%.

...

נוכח האמור, המסקנה היא כי לא נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה וכי קביעתה הייתה סבירה ומנומקת באופן שאיפשר להתחקות אחר הלך מחשבתה ולמצער אין המדובר בפגם משפטי "הגלוי" על פני ההחלטה.

בהתאם, דין התביעה להידחות.

סוף דבר התביעה נדחית, כאמור לעיל.