סיכום בינים: על-פי עדותה של המומחית הפסיכיאטרית מטעם בית המשפט, אשר לא עורערה, הנכות הנפשית עקב תאונת הדרכים, יחד עם גורמים נוספים (מחלת נפש קיימת), הביאו למותו של המנוח.
עוד טענו הנתבעים כי אם תרומתה של התאונה היתה 5%, "אזי אין זה מגיע לרמת ההוכחה הנדרשת של 51%". אני דוחה טענות אלה, המהוות שעטנז בין אחוזי נכות מצד אחד ורף ההוכחה במשפט האזרחי מצד שני.
...
יפים לעניינינו, בשינויים המחויבים, דבריה של כבוד השופטת מ' נאור ב-ע"א 1639/01 קיבוץ מעיין צבי נ' קרישוב, פ"ד נח(5) 215, 246 (2004); פסק דינה היה בגדר דעת מיעוט, אך לא לענין ההערה המצוטטת להלן:
"יש הטוענים כי המדע והמשפט מדברים בשתי שפות שונות, הזרות זו לזו....נטען כי המשפט מייחס משמעות מעוותת לראיות מדעיות, כי למדע ולמשפט מטרות שונות: הטענה היא שהמדע מחפש אמת, והמשפט רק שוקל את האמת במסגרת מטרה רחבה יותר – צדק. לשון אחר, 'נטל השכנוע' (אם נשתמש במונח משפטי) בעולם המדע גבוה הרבה מזה שבמשפט האזרחי, כי המדע מוכן לקבל אי-הכרה מוטעית בקשר קיים, אך הרבה פחות מוכן לקבל הכרה מוטעית בקשר שבעצם אינו קיים, ואילו המשפט האזרחי, בעל נטל הטיית מאזן ההסתברויות, רואה (כמעט) באותה חומרה טעויות משני הסוגים האמורים. על-כן – כך הטענה – המשפט מפרש בצורה מוגזמת את הססנותו של עולם המדע מפני הכרה בקשר (association) או בקשר סיבתי בין חומר (או תופעה) לבין מחלה. טענה נוספת: מטרת המשפט היא להכריע הכרעה סופית בענין העומד על הפרק, ואילו מוקד המדע הינו ריפוי או מניעת מחלה ולא הכרעה ודאית; המדע אינו מכריז על הכרעה סופית, אלא תמיד משאיר אפשרות לשינוי העמדה..."
המומחית כאמור קבעה שהתאונה החריפה את מצבו הנפשי של המנוח, אשר בסופו של דבר הביא למותו.
מקובלת עלי טענת הנתבעים לפיה לא הועלתה בתצהירי העדות הראשית של התובעים כל טענה בענין תלות כספית במנוח.
בכל הנוגע לקצבת הנכות הכללית, לא נטען ולא הוכח כי המנוח הפסיק לקבל קצבה זו החל ממועד התאונה ועד למועד הפטירה, כך שלא הוכח כל הפסד בענין זה.
בכל הנוגע לשכר עבודה: כאמור לעיל, בהעדר כל ראיה לכך שהמנוח עבד, התביעה לפיצוי בגין הפסד שכר ממועד התאונה ועד למותו נדחית.
לאור האמור, התביעה לפיצוי בגין הפסד שכר מיום התאונה ועד לפטירת המנוח, נדחית.
