ניתן לבצע פעולה משפטית אם על פי תנאיה היא לטובת אדם גם שלא בידיעתו

לאחר שעמדתי על ההשלמות שהובאו בפני אני קובעת כדלקמן: על פי הפסיקה, התנאים להכרה בתשתית נידרשת למחלת מיקצוע יכול ויהיו עובדתיים, רפואיים , משפטיים או שלובם של אלה.

גם אם יש בהן כאלה שבהן מופעל לחץ, הרי שישנן הפסקות תכופות בין הלחצים השונים, ואינני מוצאת, בהיעדר תיאור מדויק ומלא כי ניתן לראות בכך "לחץ ממושך". לא זו אף זו, בהקש מהניתוח בענין מזרחי (סעיף 40 לפסק הדין) , ישנה חשיבות רבה למנח המפרק בעת ביצוע הפעולות השונות לשם קביעה האם ישנו לחץ רלבאנטי (על העצב הפריפרי).

אניח לטובת התובע כי די גם במצבור זמנים כדי להוות "עבודה ממושכת". אבדוק להלן האם מעבר להגדרה הכללית של התובע לפי הערכתו (שלא ידע להגן עליה בח"נ בישיבה האחרונה וחזר והבהיר שאינו יודע להעריך זאת)- ניתן לאתר קבוצי עבודה עם מכשירים מצטברים המגיעים לשיעור של 25% מיום העבודה שלו: מעדותו האחרונה של התובע עלה כי בסה"כ אין מדובר ב25% מזמן עבודתו .

התובע אמנם הוסיף כי מעבר לכך יש שימוש בדיסק (מכשיר חיתוך רוטט) וכיו"ב אך אין קציבה של זמן זה. סה"כ אפוא ניתן להעריך כי מדובר בכ 45-50 דקות מתוך 4 שעות (ובהתאמה ביחס ל3שעות) שיעור זה כשלעצמו יכול ויחשב כזמן ממושך אלא שכאמור הוברר שמדובר בפעולה אחת לשבוע לערך ואילו פעולות אחרות דרשו הרבה פחות זמן שמוש בכלים רוטטים (גם במצטבר).

...

לאחר שעמדתי על ההשלמות שהובאו בפני אני קובעת כדלקמן: על פי הפסיקה, התנאים להכרה בתשתית נדרשת למחלת מקצוע יכול ויהיו עובדתיים, רפואיים , משפטיים או שילובם של אלה.

כבר נפסק כי על התובע לבסס תשתית רפואית ולו בסיסית גם להתקימות הגדרה שבסעיף 1 (ר' עב"ל 28897-05-20 סלאמה- המוסד (15.12.20) וכן ר' עב"ל 62348-09-19 רבקה מזרחי- המוסד (18.3.20) שם נקבע: "לסיכום, מבוטח הטוען למחלת מקצוע צריך להוכיח, לצורך מינוי המומחה רפואי, אפשרות לכאורית כי הוא עומד בתנאי הפריט. מקום שהוא אינו מצרף חוות דעת רפואית או מסמך רפואי הוא רשאי להפנות לפסיקה או לחוות דעת המצוטטות בפסקי דין לשם ביסוס אותו נטל ראשוני. מאידך ועל מנת שלא ימונה מומחה רפואי על חשבון הקופה הציבורית ללא הצדקה ניתן לבחון את טענות המבוטח בראי אותן חוות דעת ומקום שמהן עולה בצורה ברורה כי לא עלה בידי המבוטח להוכיח תשתית לכאורית לקיום תנאי הפריט – יש לדחות את תביעתו." התובע לא עשה דבר וחצי דבר לענין זה. עם זאת , מוכנה אני להניח לטובתו כי אכן לכאורה עסקינן בשיתוק של עצב פריפרי וזאת דווקא נוכח הנפסק בענין מזרחי באותו ענין ממש (ר' ס' 33-35 לפסה"ד דשם).

בנסיבות הענין ועם כל הצער, אין מנוס מדחיית התביעה.

האם אייל היה שלוח של התובעת, וככל שיש ממש בטענת הנתבעת שאייל הבטיח כי התמורה הכוללת תהיה 1,200,000 ₪, שיכללו את השלד (800,000 ₪), ובכך ליתן מתנה בשווי מאות אלפי ₪ לנתבעת על חשבון התובעת, הוא יכול לחייב את התובעת? סעיף 1(א) לחוק השליחות קובע כי שליחות היא: "ייפוי-כוחו של שלוח לעשות בשמו או במקומו של שולח פעולה משפטית כלפי צד שלישי".  ניהול משא-ומתן בשמו של אדם אחר אינו מהוה "פעולה משפטית" היוצרת יחסי שליחות לפי חוק השליחות, אלא פעולה מטריאלית.

גם אם פעל עוה"ד בז'רנו באופן שגוי לאחר העברת סכומי המשכנתא לתובעת, ודיווח על העסקה כאילו הושלמה כביכול, אין בכך כדי לקבוע כי אכן העסקה הושלמה, בהנתן ידיעתו, העולה מהתכתבויות שונות שנכתבו לפני פטירתו, על-כך שלתובעת מגיע סכום נוסף, וניתן להבין כי הוא היתנהל כפי שהתנהל, בהסתמכו על מערכת היחסים הקרובה שבין אייל ומזל ועל יחסי האמון, כמו גם על הכרותו רבת השנים עם מזל.

על-פי האמור בו, לא תסתיים שליחות באחד המצבים האמורים בסעיף קטן (א): "...אם ניתנה ההרשאה להבטחת זכותו של אדם אחר או של השלוח עצמו וזכותם תלויה בבצוע נושא השליחות". ההרשאה על-פי הוראה זו ניתנת להבטחת "זכותו" של אחר, ומשמעות הדבר כי זכות כזו חייבת להתקיים כתנאי לכך שתנתן הרשאה להבטחתה.

מחיקת הערת האזהרה לטובת התובעת היתה פעולה שגויה, כאשר היה ניתן להעביר את החזקה בנכס בהתאם לסעיף 6 להסכם המכר גם ללא מחיקתה, דבר שהיה מאפשר לעמוד על מימוש הזכות.

...

משהגעתי למסקנה כי היתה הסכמה בין הצדדים אולם לא נערך מסמך הקובע מה סכום התמורה התואמת את ההוצאות שהוציאה התובעת לרכישת הנכס, הנני סבורה כי אי תשלום מלוא הסכום הינו הפרה שיש ליתן לנתבעת אפשרות לתקנה בהינתן הקביעה כעת לגבי הסכום.

הנתבעת תשלם לתובעת תוך 30 יום מקבלת פסק-דין זה סך של 217,500 ₪ (שהינם ההפרש בין הוצאות התובעת המוכחות, בכל הקשור בנכס, שהינן 620,000 ₪ עבור רכישת המגרש ו-384,500 ₪ עבור חלק משלבי הבניה לבין הסכום של 787,000 ₪ שהתובעת קיבלה).

ההודעה לצד ג' שהוגשה כנגד מר אייל ורדי - נדחית.

יוזכר כי גם התובעות, בסיכומיהן, הפנו לעניין ורד הלבשה הנזכר לעיל.

בית המשפט באותו עניין ציין כי "אם בהתנהגותו כלפי הצד השלישי יצר השולח מצג אובייקטיבי של הרשאה לבצוע אותה פעולה משפטית אחרת, רואים את השליחות כמשתרעת על פעולה זו תוך צמיחת התחייבות ישירה בין השולח לבין הצד השלישי. במילים אחרות, אם צד שלישי סביר היה מסיק מהיתנהגות השולח כי השלוח רשאי לבצע את אותה פעולה משפטית אחרת, הרי שקמה התחייבות ישירה בין השולח לבין הצד השלישי. מובן כי במערכת היחסים הפנימית בין השולח לשלוח אפשר שארעה הפרה חוזית, שאז "זכאי השולח לתרופות הניתנות בשל הפרת חוזה" (סעיף 9(א) לחוק השליחות).

במקרה דנן – ניתן לקבוע כי השיקים שהוגשו לבצוע הם שיקים מחשבונו של הנתבע, שהבן היה מורשה חתימה בחשבון (כך על פי המצוין על פני השיק והמצג הנובע מכך); ובנוסף, כי אין טענה כי הנתבע חתם עליהם והתובעות טוענות כי הבן הוא שחתם וכי קיבל בעדם תמורה.

בחקירתו הנגדית הבהיר כי "[הבן] היה מזמין, משאיר לי שיקים במשרד שלי בטירה והיו מוסרים לי אותם. שיקים אלו השאירו לי בסניף בטירה. הוא חתם עליהם. מילא אותם. לא יודע אם הכתב שלו" (עמ' 4, שורות 17 – 18).

אחיזה כשורה, כהגדרתה בפקודת השיטריות, מחייבת כי ניתנה בעדה תמורה (סעיף 28(א) לפקודת השיטריות: ״(א) אוחז כשורה הוא אוחז שנטל את השטר כשהוא שלם ותקין לפי מראהו ובתנאים אלה: (1) נעשה אוחז השטר לפני שעבר זמנו, ולא היתה לו כל ידיעה שהשטר חולל לפני כן, אם אמנם חולל; (2) נטל את השטר בתום לב ובעד ערך ובשעה שסיחרו לו את השטר לא היתה לו כל ידיעה שזכות קנינו של המסחר פגומה.

מסמכים אלו כוללים את המסמכים הבאים: הזמנה 100149, מיום 10.10.17, לטובת מונה טורס (הנוסע – מנסור אחמד) הזמנה 100148, מיום 11.10.17, לטובת מונה טורס (הנוסעים – חנאן מנסור, נדין מנסור, סנין קאסם וטליה פדילה) קבלה 120635, מיום 10.10.17, לטובת חנאן מנסור הזמנה 200160, מיום 11.10.17, לטובת יוניברסל טורס (הנוסעים – נדין מנסור וחנאן מנסור) הזמנה 100035, מיום 3.4.17, לטובת מונה טורס (הנוסעים – עלי מנסור ופאדי מנסור) שובר 300043, מיום 3.4.17, לטובת יוניברסל טורס (הנוסעים עלי מנסור ופאדי מנסור) קבלה 120137, מיום 4.4.17, לטובת פאדי מנסור קבלה 120636, מיום 10.10.17, לטובת אחמד מנסור הזמנה 200160, מיום 11.10.17, לטובת יוניברסל טורס (הנוסעים נדין מנסור וחנאן מנסור) מכאן, כי כל תשעה המסמכים נושאים תאריכים הקודמים לתאריכי השיקים בכחצי שנה ויותר, וכי למעט אזכור השם "עלי מנסור" כאחד הנוסעים בשניים מהם, אין קשר או זיקה בינם ובין הנתבע או בנו.

...

אני קובע, לאור כל האמור, כי הצד השלישי (התובעות) היו רשאיות להסיק שהבן פעל מכח ההרשאה וכי חתימתו על גבי השיקים יש בה כדי לחייב את הנתבע.

סיכומו של דבר – משאין בידי התובעות להראות כי הן אוחזות כשורה בשיקים, משאין בידן להראות כי החתימות על גבי השיקים הן חתימות של מי שהיה מורשה לחתום עליהם וכאשר הוכח שלא הנתבע הוא שחתם על השיקים, לא הרימו התובעות את הנטלים הנדרשים להוכחת התביעות ואלו נדחות.

בשנת 2010 חתמה התובעת בקונסוליה הישראלית במוסקבה על ייפוי כוח כללי לטובת קוגן באנגלית.

בתחילת שנת 2020 גילתה התובעת לתדהמתה שקוגן העביר את זכויותיה בדירה ללא תמורה לנתבעת וזאת ללא הסכמתה וידיעתה ומבלי שהיא נתנה לו הוראה מפורשת לבצע פעולה זו. הדוא"ל שהנתבעים טוענים שהתובעת שלחה לקוגן ביום 3.8.19 שבו כביכול היא אישרה את העברת הדירה לנתבעת הוא מזויף, מאחר שסיומת הדוא"ל של התובעת אינו G MAIL"" אלא "RU". קוגן עשה כנראה שימוש במסמכים שהתובעת חתמה עליהם בשנת 2016, מסמכים שהיא לא הבינה כלל מה הם, היא לא ידעה על מה היא חתמה בזמנו, מסמכים אלו לא תורגמו לה וקוגן ביצע באמצעותם את העברת הדירה לנתבעת.

יש להצהיר על בטלות העברת הדירה לנתבעת, מאחר שלא היתה לקוגן "הכשרות לבצוע פעולה משפטית" (סעיף 16א' לתביעה), נפלו פגמים ברצונה של התובעת בעת העברת הזכויות לנתבעת וקוגן לא היה רשאי להעביר את זכויותיה בדירה מאחר שלא היה בידיו ייפוי כוח עם "הרשאה מפורשת" להעביר את הדירה ע"ש הנתבעת.

בכל השנים שהתובעת היתה רשומה כבעלים של הדירה, היא לא קיבלה את דמי השכירות מהדירה, אשר נגבו ע"י קוגן עבור נדיה בלבד וקוגן פעל בדמי השכירות רק על פי הוראות נדיה והעביר אותם רק לנדיה או לנתבעת והכל בידיעתה והסכמתה המלאה של התובעת.

אם לשיטתה היא לא הסכימה להעברת הדירה לנתבעת לאחר שקוגן פנה אליה בחודש יולי 2019 מאחר שהתנאים שהציבה לא מולאו, מדוע היא לא נזעקה לבטל לאלתר את ייפוי הכוח? מדוע היא נטלה סיכון שהדירה תעבור לנתבעת ללא הסכמתה? גם עובדה זו מלמדת שהתובעת ידעה היטב שהדירה לא שלה ולכן אין כל סיבה והצדקה לבטל את ייפוי הכוח.

...

בנוסף, היא ידעה בזמן אמת על ההעברה לנתבעת והסכימה במפורש להעברה זו. לפיכך, יש לדחות את התביעה.

סיכומו של דבר: התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכחת תביעתה ואין כל עילה לביטול ההעברה.

התביעה נדחית אפוא והתובעת תשלם לכל אחד מהנתבעים הוצאות משפט בסך של 25,000 ₪.

התובעת טוענות כי שבירת תכניות החסכון נעשתה ע"י הנתבע ללא ידיעתן ומבלי שנתקבלה הסכמתן או אישורן.

נוסף על כך הנתבע טוען כי מקום בו לא הוגש כתב תשובה לכתב ההגנה, בו הועלתה טענת היתיישנות, לא ישמע התובע בטענה להארכת תקופת ההתיישנות ולא יוכל להוכיח עובדות המבססות טענתו זו. התובעות מבקשות לדחות את טענת ההתיישנות ולפי גישתן, מרוץ תקופת ההתיישנות מתחיל במועד פרעון תוכניות החסכון ביום 18.12.2008 ו- 6.7.2009 הוא המועד בו התובעות-המוטבות לא קיבלו לידיהן את הכספים שהופקדו לטובתן בשל שבירות התוכניות.

ככל שנוגע לשאלת המועד ממנו ניתן לייחס לתובעות ידיעה אודות עילת התביעה, כפי שנוכחתי מעיון מהמסמכים התובעות ידעו על הפעולות שבוצעו בתוכניות החסכון, לכל המאוחר, במועד בו נשלח מכתבו של אביהן, מר קרמר, לממונה על פניות הציבור אצל הנתבע ביום 31.7.03.

במסגרת תנאי ניהול החשבון סומנה הרובריקה שבסעיף 13 בו מוגדר החשבון כחשבון שניפתח לקטין(ה) על ידי אחד ההורים או על ידי מקני מתנה, וזו לשון ההוראה: "(א) פותחי החשבון מצהירים בזה כי בחשבון הופקדו אך ורק כספים השייכים לפותחי החשבון – כמתנה לקטין(ה). והם ניתנים בזה כי בהתאם לחוק הכשרות המשפטית והאפורופסות, התשכ"ב-1962, יהיו הם רשאים לפעול בחשבון (כולל הוצאות כספים) – כל אחד לחוד (כל עוד הבנק לא קיבל מפותחי החשבון או מאחד מהם הודעה אחרת בכתב), לשלילת זכות מפורשת מהאפוטרופסים הטבעיים של הקטין(ה).

בתקופת ביניים זו לא נוצרה הקניית בעלות בכספים, מאחר שגם לא נימסר לידי המנוח מיסמך המזכה אותו לקבלם.

להלן אביא מספר קטעים ממכתב התשובה של הנתבע שנשלח בסימוכין לפניית בנק ישראל הפיקוח על הבנקים (נספח 9): "על פי תנאי פתיחת הח-ן הרגילים, רשאי מקנה המתנה לפעול בחשבון, כולל הוצאת כספים, וזאת עד לגיבוש זכותו של הקטין להוצאת כספים (בד"כ בגיל 18).

...

ביום 1.4.07 התקבלה תשובתו הסופית של בנק ישראל לתלונתו של האב ולפיה אין מנוס, במקרה דנן, מפני פניה לבית המשפט על מנת להכריע בסוגיה.

לפיכך לולא דחיתי את התביעה מחמת התיישנות הרי שזו היתה נדחית אף לגופה.

בסיכומו של דבר אני דוחה את התביעה בשל התיישנות.

בהתחשב בתוצאת פסק הדין ובהתנהלות הצדדים, אני מחייב את התובעות בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד ברף הנמוך ובסך כולל של 5,000 ₪.