לטענת הנתבעת, כאשר המום אותר בשלב שבו היה ניתן מבחינה רפואית לבצע הפסקת היריון, וההורים בוחרים שלא לעשות כן, ניתק הקשר הסיבתי בין היתנהלות הצוות הרפואי לבין התוצאה.
תמצית טענות התובעים היא כי הטענה לניתוק קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק, בנסיבות שבהן הפסקת ההיריון מהוה הפרה של מצוות הדת, משמעה פגיעה חמורה בזכותם לכבוד ובפרט לחופש הדת והפולחן, באופן שמוביל גם לפגיעה בזכותם לשויון.
...
לטענת הנתבעת, דין התביעה להידחות מהטעמים הבאים: התביעה לא נכנסת לגדר הלכת המר, שכן גילו את המום במהלך ההיריון והייתה אפשרות להפסיק את ההיריון; רופא המשפחה הפנה את התובעת למעקב היריון אצל רופא נשים; התובעים לא הוכיחו שהיו כפופים לאיסור דתי; אין בציווי דתי כדי להטיל חבות בנזיקין על הנתבעת; התובעת נהגה באדישות לגורל ההיריון ולא הגיעה לבדיקות; התובעת לא הייתה מפסיקה את ההיריון ללא קשר ל- 120 הימים.
אשם תורם
יצוין כי גם אם הייתי מגיעה למסקנה שונה מזו שאליה הגעתי בשאלת האחריות, הרי שבנסיבות המקרה היה מקום לייחס לתובעים אשם תורם, מהטעמים הבאים:
התובעת הגיעה עם בדיקת היריון ביתית, חיובית, וידעה שהיא בהיריון או שקיימת אפשרות סבירה שהיא בהיריון, אך לא פעלה כדי לקבל תשובה ברורה.
סוף דבר
משקבעתי שהתובעת ידעה או לפחות חשדה שהיא בהיריון, וד"ר זידאן אמר לה שעליה לפנות למעקב היריון, אני דוחה את התביעה לפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה.
אני דוחה את התביעה.