לדבריו: "מן המובא לעיל, הרי שבהתאם לספרות המקצועית, ביצוע הניתוח באמצעות מכשירי מתיחה תואם לפרקטיקה הרפואית המקובלת, ולמעשה כל אלטרנאטיבה אחרת תחשב כפחות טובה עם סיכון ניתוחי מוגבר או הצלחה חלקית".
עוד הוסיף, כי הצוות הרפואי לא ידע ולא יכול היה לדעת כי למנוח מונה אפוטרופוס.
בע"א 2781/93 דעקה נגד בית החולים כרמל, תק-על 99 (3) 574 נקבעו כללים מנחים לאומד הפצוי בראש נזק זה:
"במקרים מן הסוג העומד לדיון, יתבטא הנזק בעיקר בתגובתו הנפשית והרגשית של התובע לכך שנעשה בגופו טפול רפואי ללא הסכמתו מדעת, ולהתממשותם של סיכונים אשר כלל לא הובאו בפניו בטרם הסכים לבצוע הטיפול...בהערכת גובה הפצוי בגין נזק זה, עשויה להיות חשיבות לחומרת ההפרה של החובה לקבל את הסכמתו המודעת של החולה בטרם ביצוע הטיפול בו. המנעות ממסירת מידע משמעותי כלשהוא על הפרוצידורה אותה מבקשים לבצע בחולה חמורה יותר, בדרך כלל, מאי מסירה של חלק מן האינפורמציה המהותית. באופן דומה, ככל שהסיכון אשר לא נימסר לחולה על דבר קיומו הוא חמור יותר מבחינת הפגיעה האפשרית בחולה, וככל שהסתברות התרחשותו גבוהה יותר, הרי שעוצמת הפגיעה באוטונומיה של החולה חמורה יותר. לשון אחר, ככל שחשיבותה של ההחלטה בה מדובר מבחינת החולה גדולה יותר, נישולו ממעורבות אפקטיבית בתהליך קבלת ההחלטה פוגע במידה רבה יותר בזכותו לאוטונומיה. ברור, כי מדובר בהנחיות כלליות בלבד. המדובר בנזק אשר מעצם טיבו קיים בו היבט סובייקטיבי דומינאנטי, המעורר קשיים בלתי נמנעים בהערכתו. בסופו של דבר, גובה הפצוי בכל מקרה, בדומה לפצוי בגין נזקים לא ממוניים אחרים, נתון לשיקול דעתו של בית המשפט, וייקבע בדרך של אומדנה המבוססת על הערכה של מכלול נסיבות הענין, ועל היתרשמותו של בית המשפט. על בית המשפט לנקוט, בהקשר זה, גישה מאוזנת. עליו ליתן את המשקל הראוי לכך שמדובר בפגיעה בזכות יסוד, אשר מחייבת קביעת פיצוי הולם, להבדיל מפיצוי סמלי. לצד זה, בשל הקשיים הטבועים בתהליך הערכת הנזק, על בית המשפט לרסן עצמו, ולא לפסוק פיצויים בשיעורים מופרזים".
עיון בפסיקת בתי-המשפט מלמד, כי קיים מיתחם פיצוי נרחב בראש נזק זה הנע מאלפי ש"ח עד עשרות רבות של אלפי ₪ וניתן לראות מגמה מרחיבה הן ביחס להחלת העילה על תחומי המשפט והן ביחס לשעורי הפצוי הנפסקים בראש נזק זה.
בית-המשפט העליון קבע בע"א 4576/08 בן צבי נגד פרופ' היס (7.7.11): "הטבת הנזק שבפגיעה באוטונומיה צריכה להעשות באמצעות פיצויים מתאימים, ולא "סמליים".
בתיק זה פסק בית-המשפט בגין הפרת החובה לקבל הסכמה לנתיחה שלאחר המוות כי יש להוסיף פיצוי בסך 150,000 ₪ על הסכום שנפסק (סה"כ 300,000 ₪) וקבע: "הסכומים שנפסקו למערערות אמורים לשקף הן את הנזק הבלתי ממוני שניגרם להן עקב ביצוע הנתיחה ללא שנתנו לכך הסכמה מדעת והן את הגברתו של נזק זה עקב התנהלותם המאוחרת של המשיבים. הנזק שניגרם למערערות עקב ביצוע הנתיחה הוא הזעזוע ועוגמת הנפש שנגרמו להן עקב ביצוע הנתיחה, כמו גם הפגיעה באוטונומיה שלהם. גרימת נזק ממשי של עוגמת נפש וזעזוע אינה מאיינת את הנזק הנסוף שניגרם עקב פגיעה באוטונומיה..." (פסקה 44).עוד נקבע כי "יש מקום להגדיל את הפצוי שנפסק לאלמנה בגין הפגיעה באוטונומיה שלה, שהוחמרה כאמור על-ידי היתנהלות המשיבים מאוחר יותר".
אציג מספר דוגמאות נוספות, אך ברור לכל שנוכח העובדה כי ראש נזק זה מותנה בהערכת כלל הנסיבות ואין מדובר בראש נזק ממוני, אזי יש לבצע איבחנה, שכן כל מקרה לגופו:
בע"א 754/05 לבנה לוי נגד מרכז רפואי שערי צדק (5.6.07): נקבע כי בית-החולים אחראי למותו של עובר ברחם אמו.
...
על כן, אני קובע, כי אין בחוות דעתו או בעדותו שאיני מקבלן כל ראיה המוסיפה משקל ראייתי של ממש לזירת המחלוקת בתיק זה.
על כן, אני דוחה את חוות דעתו ואת עדותו.
תוצאה:
אני מקבל את התביעה בעילת הפגיעה באוטונומיה.
אני פוסק שהנתבעת תשלם לתובעים 350,000 ₪.
בנוסף, אני פוסק, שהנתבעת תשלם לתובעים את שכר טרחת עורך-הדין בשיעור של 20% + מע"מ.
בנוסף, אני פוסק, שהנתבעת תשלם לתובעים את הוצאות המשפט, כפי שהוצאו.
