פרופ' קוסאשוילי קבע בחוות דעתו כי הניתוח בוצע כהלכה וכי לא היתה רשלנות באופן ביצועו:
"כפי שציין ד"ר שטרית בחוות דעתו, וכמקובל בספרות, אין מטרת הניתוח במצב של Abduction Hinge בשלב הפרגמנטציה לבצע Varus והכלה של הראש. הדבר היה מביא לעומסים מוגברים על האיזור המתפורר, קיצור נוסף ברגל, חולשת שרירי האבדוקטורים וקרוב לוודאי שחיקה מואצת יותר, במיוחד בגילו המתקדם. לפיכך מתוך ההבנה אשר נכתבה בכל הדיונים והביקורת עובר לניתוח, מטרת הניתוח היתה ולגיזציה של מפרק הירך בכדי להוציא את ראש הירך הלכוד משפת האצטבולום. מטרה זו הושגה במלואה כפי שמדגימים צלומי הבקורת הראשוניים וכן צלומי הבקורת האחרונים משנת 2018 המדגימים שיפור בדרגת העיוות מדרגה 5 לדרגה 4, אשר אמורה היתה להביא גם לשפור קליני מתמשך. לפיכך איני מקבל את טענתו של ד"ר יון כי בניתוח הושגה מטרה הפוכה לכוונה הרצויה. להפך, העמדה שהושגה היא העמדה הרצויה בתום ניתוח מעין זה. בעיניין זה קביעתו של ד"ר שטרית המבוססת על הספרות המדעית כפי שפירט בחוות דעתו מקובלת עלי במלואה. יש לציין כי למרבה הצער, מחלת הפרתס, אינה מתנהגת תמיד באופן צפוי, כפי שאיתרע המזל במקרה דנן. הנמק בראש הירך ותהליך התפוררותו הרסיליאנטי הביאו להתקדמות המחלה ולהחמרת השחיקה במפרק ירך ימין ועל כן מבחן התוצאה אינו המבחן לאורו ניתן לשפוט החלטה קלינית".
(עמ' 9-10 לחוות דעתו של פרופ' קוסאשוילי).
ביום 25.7.2007 מציין ד"ר יניב ברשומה הרפואית כך:
"הסבר לפני ניתוח: מטרת הניתוח הנה לשנות את זווית ראש הירך, יש אפשרות כי מדובר בניתוח ראשון וכי יהיה צורך בניתוח עתידי של האצטבולום ואולי ארתרוסקופיה של המפרק. הניתוח בהרדמה כללית, צורך מחיצות, אנטיביוטיקה מניעתית, צורך בקיבוע פנימי בפלטה וברגים, שימוש בקביים לכ- 6 שבועות, סכוני הרדמה, זיהומים, שברים, איבוד עמדה ועוד".
באותו מעמד הוחתמו אביו ואימו של התובע על טופס הסכמה לניתוח (עמ' 31 לראיות הנתבעת).
למרות האמור, אני סבורה כי לא ניתן לקבוע שיש קשר סיבתי בין העובדה שאפשר שהדברים לא הוסברו באופן האמור לעיל, אם כי נראה שהוסברו באופנים אחרים, לבין בחירה אפשרית של הורי התובע שלא יעבור את הניתוח כלל, שכן עיקר מטרת הניתוח היתה הקלת הכאבים ו"קניית זמן" עד הצורך בניתוח החלפת מפרק הירך.
...
במאמרו "סוס הפרא של הפגיעה באוטונומיה" ספר שטרסברג-כהן 465, 467- 468 (2017), כתב השופט עמית כך:
"הפגיעה באוטונומיה נובעת אפוא מהיעדר הסכמה מדעת, ובהקשר של רשלנות רפואית, רק בהיעדר הסכמה מדעת עקב הפרה של חובת הגילוי מצד הרופא, יכולה להישמע טענה לפגיעה באוטונומיה. הזכות לאוטונומיה היא זכותו של אדם לשלוט בסיפור חייו, זכותו להפעיל את כוח הבחירה לשם קבלת החלטה מושכלת על פי המידע המלא שצריך להיות מובא בפניו; זכותו שיעזבוהו לנפשו, וזכותו שלא יתערבו בגופו ללא הסכמתו, שניתנה מדעת. מקום שבו בית המשפט מגיע למסקנה שלא הופרה חובת הגילוי, למשל מאחר שהמידע שלא נמסר לא היה מהותי לקבלת החלטה, ממילא לא נפגעה הזכות לאוטונומיה. אם כך, מה מותר הפגיעה באוטונומיה מהיעדר הסכמה מדעת? כאן באה הלכת דעקה וחידשה לנו כי באותם מקרים שבהם אין קשר סיבתי בדמות סיבתיות ההחלטה, נכנסת לפעולה הפגיעה באוטונומיה. במילים אחרות, גם בהנחה שהוכח במאזן הסתברויות כי התובע היה מסכים לטיפול אילו נמסר לו המידע הנדרש, ניתן לפסוק לזכותו פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה. על פי דוקטרינה זו, אין צורך להוכיח קשר סיבתי בין הפרתה של חובת הגילוי לבין החלטת התובע להסכים לטיפול שהביא לנזקו".
כאמור בפסיקה ובמאמרו של כב' השופט עמית המצוטט לעיל, באותם מקרים בהם אין קשר סיבתי בדמות סיבתיות ההחלטה בין המידע שצריך היה להימסר לבין ההסכמה לביצוע הטיפול הרפואי, נכנסת לפעולה הפגיעה באוטונומיה.
אני סבורה כי הורי התובע לא הבינו באופן מלא את כל הסיכונים הטמונים בניתוח באשר לזווית ההליכה וכי לא הוסבר להם באופן שבו ניתן היה להבין בצורה חד משמעית כי לא ניתן לצפות את תוצאות הניתוח, כך אני מסיקה גם מתוך האמור בעדותו של ד"ר יניב, באשר לזווית ההליכה שכן ד"ר יניב העיד כי לא ניתן לצפות מה יהיה מנח הרגל בתום הניתוח- בין אם בסיבוב חיצוני או פנימי וכיוון שלא ניתן לצפות זאת, העניין לא מוסבר מעבר לסיכונים הכלליים שכן, כפי שהעיד ד"ר יניב, כאשר נכנסים למפרק בניתוח דברים רבים מאד יכולים לקרות ולא ניתן לכלול את כולם בהסבר שניתן (עמ' 38 שורה 15 עד עמ' 39 שורה 10 לתמליל מיום 18.9.22).
לפיכך אני מקבלת את הטענה בגין פגיעה באוטונומיה ופוסקת כי על הנתבעת לשלם לתובע סך של 150,000 ₪ בגין הפגיעה באוטונומיה וכן להשיב לתובע את הוצאות ניהול המשפט לרבות עלות חוות הדעת ושכ"ט עו"ד.
ניתן היום, כ"ט סיוון תשפ"ג, 18 יוני 2023, בהעדר הצדדים.
