ניצול יחסי מרות על ידי עובד ציבור

המבקש הגיש ערעור (שסיווג על ידי כב' הרשמת ש' עבדיאן כבקשת רשות ערעור כפי שיתואר להלן) על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ע' עאסי) מיום 17.8.2021 שניתנה במסגרת פש"ר 19443-05-19 (להלן: "ההחלטה").

הוא טען בהקשר זה כי בית המשפט קמא לא היתייחס לנסיבותיו האישיות – ובכלל זה לעובדה שהוא היה עובד מדינה במשך 25 שנים, ומצא עצמו ביום בהיר אחד ללא עבודה, עם פגיעה חמורה בשמו הטוב, ועם חוב של למעלה מ-200,000 ₪.

כך או כך, נראה כי המבקש איננו כופר בכך שעשויה להיות רלוואנטיות להתנהלות החייב שהובילה ליצירת החובות, אלא שהוא טוען כי בפני בית המשפט קמא לא היו ראיות שאפשרו לו לקבוע כי חובו נוצר בנסיבות הנוגדות את תקנת הציבור, קרי – לאחר שהוא ביצע בהן מעשים מיניים של ניצול מרות.

לאור הנטלים השונים, תתכן אפשרות בה ייקבע גם ביחס לחייב שלא הורשע במסגרת הליך פלילי, כי הוא אכן ביצע את המעשים שהנושים מייחסים לו. באופן קונקריטי, מסקנתו של בית המשפט קמא בהחלטה היא מסקנה עובדתית סבירה שאינני רואה לנכון להתערב בה. היא נובעת מההנחה של בית המשפט לפיה השילוב של ההודאה של המבקש בהליך המשמעתי והסכמתו לתשלום סכום כסף נכבד מאוד במסגרת הסכם הפשרה עם הנושות (אף שמדובר היה בהסכם פשרה ללא הודאה בעובדות), די בהם לצורך עמידה בנטל הראיה האזרחי וקביעה כי המבקש אכן ביצע בנושות מעשים מיניים של ניצול מרות.

...

בהחלטה קבע בית המשפט קמא כי: "בנסיבות אלה סבורני כי יש למצער להחריג את החוב כלפי הנושות מההפטר. ודוק, בהינתן שעיקר חובו של החייב הוא כלפי הנושות, שכאמור החוב כלפיהן מגיע לכ-88% מחובות החייב, ספק אם תיוותר תועלת בהליך פשיטת הרגל, בין אם לחייב, אשר יהיה נתון להגבלות ההליך בשל חוב מזערי, ובין אם לנושים הרגילים, שחובותיהם בני ההפטר נמוכים, וניתן להיפרע בגינם מהחייב בהליכים פרטניים. ואולם, טרם ביטול ההליך, תינתן לחייב הזדמנות להגיע להסדר עם הנושים כהצעת המנהל המיוחד והכנ"ר. החייב יגיש הודעת עדכון בתוך 60 יום". במסגרת הערעור טען המבקש כי בית המשפט קמא טעה כאשר ייחס את חובו כלפי הנושות ל"מעשים מיניים מתועבים תוך ניצול יחסי מרות".

כך, בית המשפט קמא הוסיף וקבע במסגרת ההחלטה כי המבקש "לא עשה כל ניסיון או מאמץ לשלם לנושות ולו חלק מהחובות, אלא מיהר לפתוח בהליך של פשיטת רגל". בהתייחס למסקנה זו הפנה המבקש כאמור לטענות הנוגעות לנסיבותיו האישיות כפי שהן תוארו לעיל (בס' 3).

אני סבורה כי גם המסקנה של בית המשפט קמא בהקשר זה היא מסקנה שאין מקום להתערב בה במסגרת ההחלטה הנוכחית.

גם אם נלך לשיטת המבקש, ונקבע כי הוא התקשר בהסכם הפשרה עם הנושות חרף העובדה שהוא היה סבור כי אין ממש בתלונה שלהן כלפיו, היה מצופה ממנו כי הוא יתקשר בהסכם הפשרה תוך נכונות לשלם להן את הסכום שהוא הסכים לו במסגרת הסכם זה. לכן, די בכך שהמבקש לא ניסה לשלם כל תשלום שהוא מכוח הסכם הפשרה, כדי להצדיק את מסקנתו העובדתית של בית המשפט קמא, ואת המסקנה המשפטית שנגזרה ממנה.

בנסיבות אלה, מסקנתו של בית המשפט קמא ביחס לחוסר תום לבו בהתייחס להליכי פשיטת הרגל והשימוש בהם, היא מסקנה שאין מקום להתערב גם בה. מכל הסיבות שלעיל, אני דוחה את בקשת רשות הערעור.

בית הדין האיזורי לעבודה תל אביב סע"ש 68109-02-20 08 אוקטובר 2022 לפני: סגנית הנשיאה, השופטת רוית צדיק נציג ציבור (עובדים) מר אבשלום אייזנר התובעת ענווה חכמון ע"י ב"כ: עו"ד שמואל כהן הנתבעת טוגו - הנעלה והלבשה בע"מ ע"י ב"כ: עו"ד יפית אופק ואח' פסק דין

טענות התובעת איציק ביצע הטרדות מיניות אשר מהוות הפרה של הוראת סעיף 3(4) לחוק למניעת הטרדה מינית הקובע כי התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו מהוה הטרדה מינית, כאשר ההתייחסויות נעשות תוך כדי ניצול יחסי מרות.

תמוהה היא העובדה כי מאז חודש דצמבר 2018 ועד לחודש יוני 2019 סבלה התובעת בחנות בזמן עבודתה ולא העלתה כל טענה בעיניין מצבה הקשה, כאשר חודשים ארוכים המשיכה להתייצב לעבודה ולא הגישה תלונה או פנייה לנתבעת ביחס למעשים הקשים הנטענים על ידה (והמוכחשים על ידי הנתבעת).

...

דיון והכרעה לאחר ששקלנו את מכלול טענות הצדדים ומסמכי התיק, הכרעתנו היא כי דין התביעה להתקבל בחלקה, כפי שיפורט בהרחבה להלן.

אשר לדעתנו - נקדים אחרית לראשית, ונבהיר כי לאחר בחינת טענות הצדדים וכן עיון בכלל המסמכים שהונחו בפנינו, באנו לכלל מסקנה כי דין תביעתה של התובעת בגין שעות נוספות להתקבל, ונפרט.

ויודגש, מסקנה זו אינה מכרסמת בדעת הרוב בעניין בוסקילה, שכן גם שם נאמר כי "על מנת שתידחה התביעה לפי תיקון 24 לגמול עבור עבודה בשעות נוספות, נדרש כי המעסיק ישכנע את בית הדין כי יש לדחות את התביעה. מתי ואיך יקרא הדבר, אין לקבוע נוסחאות וכל מקרה יוכרע עובדתית לפי חכמתו של בית הדין היושב בדין." על אף האמור, בהתייחס לתיקון זה, עמד בית הדין הארצי זה מכבר על כך שתיקון 24 כאמור לעיל לא פטר את העובד או העובדת מהגשת גרסה סדורה ביחס לשעות עבודתם: "אכן, על פי תיקון 24, אם המעסיק "לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו", דהיינו פנקס עבודה על פי סעיף 31 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"ח – 1958, עובר אל המעסיק הנטל להוכיח כי "העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת". אין בהוראות תיקון 24 לחוק הגנת השכר כדי לפטור את העובד מהצגת גרסה בנוגע לשעות העבודה הנוספות או שעות העבודה במנוחה שבועית שבהן לטענתו עבד ולא שולם לו בעדן שכר או הגמול המגיע לו לפי החוק, ומהצגת תחשיב, ולו על דרך של אומדנא, של הסכום הנתבע על ידו כשכר וגמול בעד עבודה בשעות נוספות ובמנוחה שבועית על יסוד גרסתו.

אשר לתביעת התובעת לפיצוי בגין הלנת השכר, בנסיבות דנן, בהן הסכומים הנתבעים על ידי התובעת שנויים במחלוקת בין הצדדים, מצאנו שלא לפסוק לתובעת פיצוי בגין רכיב זה. סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

שנית, נטען כי בית המשפט המחוזי שגה גם בקביעתו לפיה ניתן להרשיע עובד ציבור בעבירה של הפרת אמונים בהתבסס על קיום יחסים אינטימיים מוסכמים עם כפופות לו, וזאת כאשר לא נטען וממילא לא הוכח שבוצעה עבירת מין של ניצול יחסי מרות מצד עובד הציבור, וכאשר לא נידרש כלל שעובד הציבור יבצע פעולות בנגוד עניינים.

לגישת באת כוח המשיבה, עבירת מירמה והפרת אמונים "לא מוגדרות על ידי יסוד עובדתי מאוד", כלשונה, אלא חלה במקרים שבהם "עושים מעשה שאין לו הגדרה" אשר פוגע "פגיעה מהותית באחד משלושת הערכים המוגנים". על כן, לבחינת גיבוש העבירה, יש לבחון לשיטתה את "מכלול ההיתנהגות" של עובד הציבור, כהגדרתה.

...

המשנה לנשיאה השופטת י' וילנר: לאחר שעיינתי בחוות הדעת של חבריי, המשנה לנשיאה נ' הנדל והשופט י' אלרון, אני מצטרפת לחוות דעתו של המשנה לנשיאה ולמסקנתו, שלפיה מעשה של הפרת אמונים יכול להתבטא בחזרה שיטתית ומתמשכת על פעולות פסולות שביצע עובד הציבור במסגרת תפקידו, ואשר הצטברותן מובילה לפגיעה מהותית בערכים שביסוד העבירה, וזאת אף אם כל פעולה כשלעצמה אינה חוצה את הרף הפלילי.

אני סבורה כי הדברים האמורים באשר לצבירה השיפוטית נכונים אף ביחס לעבירת הפרת האמונים – שהיא אחת מאותן עבירות שבהן ניתן ליישם בנסיבות המתאימות פרקטיקה של צבירה שיפוטית, ולהשקיף, בהתאם לאמות המידה שנקבעו בפסיקה ובחוות דעתו של המשנה לנשיאה, על צבר של פעולות, שאינן פליליות כל אחת כשלעצמה, כמעשה פלילי אחד.

על רקע כל האמור לעיל, אני מצטרפת בהסכמה לחוות דעתו של חברי, המשנה לנשיאה נ' הנדל.

די בכך לשיטתי כדי לשלול את הפרשנות המוצעת על ידי המערערת לאמנה, ואיני נידרש לסעיף הסל באמנה הקובע כי ניתן להסגיר אדם בגין מעשה או מחדל אחר המהוים עבירה שלפי דיני שתי המדינות היא עבירה בת-הסגרה (סעיף 3(2)), או להוראות אמנת וינה בדבר דיני אמנות, וממילא איני סבור כי יש בהן כדי להועיל למערערת.

בעניינינו, בהנתן האופן בו פורש בפסיקה יסוד הניצול ביחסי מרות ונסיבות התקיימותו (ראו ע"פ 10489/06 עופר נ' מדינת ישראל, בפיסקה 46 (14.1.2010); עש"מ 4790/04 מדינת ישראל נ' בן חיים פ"ד ס(1) 257, 270-267 (2005); עש"מ 1599/03 טאפירו נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד נח(2) 125, 137-136 (2003)) – אין לומר כי בנסיבות העניין קיים הבדל העולה כדי שוני בהגדרת העבירה, ואין מניעה מלהורות על הסגרתה של המערערת בעבירות הקשורות בניצול יחסי מרות.

הודגש על ידי חבריי כי "לצורך הדיפת הטענה לתחולת סייג תקנת הציבור ביחס לבקשת ההסגרה שלפנינו די בקביעה כי עמדת המדינה לפיה המערערת כשירה לעמוד לדין היא עמדה מבוססת, שיש לה אחיזה בחוות דעת פסיכיאטריות עדכניות שלא הופרכו" (פסקה 7 לפסק דינו של השופט גרוסקופף, פסקה 4 לפסק דינה של השופטת ברון), ובסופו של יום נדחה העירעור תוך שנקבע כי אין במצבה הנפשי של המערערת כדי למנוע את המשך הליכי ההסגרה.

...

דיון והכרעה אקדים תובנה לדיון ואומר כבר עתה כי אין בידי לקבל את טענות המערערת, ומשכך אני סבור כי דין הערעור להידחות.

בנסיבותיה של המערערת כפי שפורטו לעיל, יש לקבוע שהמשיב עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את אי-התושבות של המערערת, וכי לא עלה בידי המערערת לסתור מסקנה זו. מכל האמור עולה כי מתקיימים התנאים לצורך הסגרתה של המערערת לאוסטרליה, ואין בסייגים הקבועים בחוק כדי למנוע או להתנות את הסגרתה.

סוף דבר ונוכח כל האמור, אציע לחבריי לדחות את הערעור ולהותיר על כנו את פסק הדין של בית המשפט המחוזי שהכריז על המערערת כבת-הסגרה לאוסטרליה.

אני מצרפת את הסכמתי לפסק דינו של חברי השופט י' עמית כי דין הערעור להידחות.

השר ציין את חשיבות המשרה והצורך הבהול במינוי מנהל לרמ"י. המשנה ליועץ המשפטי לממשלה השיבה לשר כהן ביום 16.10.20, כי "אין חובה בדין לבחור את המועמד לתפקיד מנהל רשות באמצעות ועדות איתור" אך "קיימת עדיפות של ממש בקיום הליך של ועדת איתור, גם אם הדבר נעשה באופן וולונטרי, וזאת לצורך איוש מקצועי, ראוי ומיטבי של המשרה, וזאת על אף שאין מניעה משפטית לפעול לקידום המינוי גם בלא קיום כל הליך תחרותי". עוד הודיעה המשנה ליועץ המשפטי כי "מן הבחינה הפראקטית, בפרט במקרים בהן ישנה דחיפות באיוש המשרה, ניתן לקיים את פעילות ועדת האיתור בפרק זמן קצר ומהיר. ככלל, ועדת האיתור פועלת בהתאם לנוהל עבודת הועדה לאיתור מועמדים. מהנוהל עולה, שלאחר פירסום המיכרז לצורך הגשת מועמדויות, באפשרות הוועדה להיתכנס פעמיים בלבד". על פי סיכום בין שר השיכון והבינוי לבין נציב שירות המדינה, ביום 28.10.20 פורסמה מודעה על ידי משרד השיכון והבינוי בדבר קיום הליך לאיתור מועמדים לתפקיד מנהל רמ"י "לאיוש מיידי". דרישת ההשכלה בהליך הייתה "תואר ראשון ממוסד אקדמי מוכר (רצוי במשפטים, כלכלה, הנדסת תעשיה וניהול, אדריכלות, גאוגרפיה ומינהל עסקים)". דרישות הניסיון המקצועי היו 10 שנות ניסיון בניהול במיגזר הציבור ו/או הפרטי, ומתוכן 5 שנים בתפקיד ניהולי בכיר בשירות הצבורי".

פגמים הקשורים להמלצות שהנתבע הגיש בהליך האיתור - הוועדה התבססה בנימוקי החלטתה על שתי המלצות שהתקבלו תוך ניצול יחסי כפיפות וקרבה- מבלי לספק גילוי נאות ביחס אליהן (המלצה של עו"ד קמיניץ שניתנה עת בת זוגתו היתה כפופה לנתבע; המלצה של המשנה הקודם ליועמ"ש לממשלה, עו"ד שרית דנה, ששירותיה החיצוניים נשכרו (ונשכרים עד היום) על ידי רמ"י בתקופה בה כיהן הנתבע כיועמ"ש של רמ"י, בהקף כלכלי משמעותי, ובפיקוחו, תוך יצירת ציפייה כי יאריך את ההיתקשרות עימה ברמ"י. עו"ד דנה נתנה שירותי ייעוץ משפטיים גם לחברות ממשלתיות, עת הנתבע כיהן כמנהל רשות החברות הממשלתיות; בשנת 2015 הועלו נגד הנתבע טענות לפיהן ביצע "מחטף" בועדת המכרזים בה שימש כיו"ר באמצעות ניצול יציאתה למספר דקות של סגנית מנהל רמ"י, לקידום בחירתה של עו"ד דנה, אף שנקבע בדיעבד כי היה מותר לו לעסוק במינוי זה); התובע טען להטייה של חברי ועדת האיתור ומתן יחס מועדף לנתבע – תוך היתעלמות מנתונים עובדתיים המקנים יתרון בולט לתובע.

טענות התובע לטענת התובע מדובר במינוי פוליטי לאחד התפקידים הרגישים ביותר בשירות המדינה, שסומן מראש באופן גלוי על ידי שר הבינוי והשיכון, תוך ניצול לרעה של משרדי ממשלה, נציבות שירות המדינה והפרקליטות שפעלו באופן מתואם, תוך שימוש לרעה בסמכויותיהן במטרה להכשיר את המינוי בכל דרך אפשרית, ובכלל זה לפגוע בתובע בהליך משמעתי, אך בשל כך שהעז להשיג על פעולותיהן ולמנוע את אותו המינוי שבוצע ב"מחטף" בהליכי איתור למראית עין בלבד.

חברי הועדה הסתמכו על המלצות שתמך הנתבע במועמדותו, תוך ניצול לכאורה של טובת הנאה ואי גילוי נאות של עובדות רלוואנטיות- הוכח כי הנתבע הגיש מכתב המלצה של מבן זוגה של עובדת הכפופה לו בתפקידו כמנהל רשות החברות הממשלתיות, תוך ניצול יחסי מרות ובנגוד להוראות התקשי"ר. עו"ד קמיניץ, המשנה ליועמ"ש לממשלה נטל חלק בהליך שקדם להליכי האיתור, שכן משרדו דן, בבקשת השר למנות את הנתבע ללא מיכרז והומלץ על מינוי באמצעות ועדת איתור וולונטרית, בהתאם לחוו"ד של עו"ד זילבר, אליו כותב עו"ד קמיניץ.

...

הנתבעים הגישו כתבי הגנה בהם טענו כי דין התביעה להידחות על הסף בשל אי עמידתו של התובע בתנאי הסף בהליך האיתור, שכן אין בידו "תואר ראשון ממוסד אקדמי מוכר". כן טענו הנתבעים לאי ניקיון כפיים וחוסר תום לב מצד התובע, שבאו לידי ביטוי בהסתרת מידע רלוונטי מוועדת האיתור ומבית הדין, בנוגע לפרטי השכלתו של התובע, ובהצגת מצגים מטעים וכוזבים בקשר אליהם, ובפרט בקשר ל"תואר" שהתובע קיבל לכאורה מ"טריניטי קולג' אנד יוביברסיטי", שהינו מוסד פיקטיבי, והדיפלומה שהתובע קיבל ממנו הינו "תואר דמה" שנרכש על ידו בכסף.

כן טענו הנתבעים כי דין התביעה להידחות לגופה, בהיעדר פגמים בהליכי האיתור היורדים לשורש ההליך, ובפרט, בהיעדר פגמים שלנתבע קשר אליהם, המצדיקים ביטול מינויו, שהינו סעד שיינתן במקרים קיצוניים, שענייננו אינו נמנה עמם.

תמיכה למסקנה שהתובע רכש דיפלומה ממוסד שאינו קיים, עולה מסתירות בין דברים שהתובע מסר לגבי מיקומו של מוסד זה ולגבי מהות הפעילות האקדמית שלו.

סיכומו של דבר הינו, שבחינת החלטת משרד הבינוי והשיכון בדבר פסילת מועמדותו של התובע מהתמודדות בהליך האיתור, מעלה שמדובר בהחלטה מבוססת שאין להתערב בה. לכך השלכה ברורה על תביעת התובע לביטול מינויו של הנתבע, להצהרה כי הוא עומד בתנאי הסף ולמינויו לתפקיד מנהל רמ"י. סוף דבר התביעה נדחית.

התובע ישלם למדינה ולנתבע הוצאות ושכר טירחת עורך דין בסך 25,000 ₪.