לאור תוחלת החיים הקצרה בה מדובר, לא ראיתי מקום להורות על הקפאת חלק מסכום הפיצויים, עד להשלמת ההליכים במל"ל ונראה כי בנסיבות העניין, סביר יהא להיתחשב בנכוי קצבאות נכות כללית, למשך כשנתיים, בסך של כ-25,000 ₪ (איני מתעלמת מההלכה שנקבעה בע"א 6935/99 קרנית, קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים, נ' אבו-סרייה, פ"ד נה (3) 5993, על פיה גם במקרה בו קוצרה תוחלת חיים של הנפגע, יש לנכות את קיצבאות המל"ל כשהן מהוונות על פי תקנות ההיוון, ללא התחשבות בקיצור תוחלת חיים וכך אף נפסק, ביחס לתביעות שיבוב של המל"ל, בדנ"א 10114/3 המוסד לביטוח לאומי נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, תק – על 2006 (1) 252, אלא שסבורה אני כי יש לאבחן בין המקרים האמורים שם דובר בגמלאות בגין נכות מעבודה שזכאותו של הנפגע לקבלן, כבר הוכרה, לענייננו.
...
יחד עם זאת, טוענים הנתבעים כי מסקנתו של פרופ' בר-זיו, הנה בגדר חוכמה שלאחר מעשה שכן פרופ' בר-זיו, בחן את הצילומים, ביודעו שהתובעת לקתה בסרטן הריאה ולכן, לטענתם, ידע מה "לחפש" בצילומים-אין בידי לקבל טענה זו.
ראשית דבר, משהנתבעים לא תמכו טענותיהם, בחוות דעת של מומחה, כמצוות תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, אין בידם להוכיחה ובעניין זה, האמור בתצהיריהם של הנתבעים עצמם כי סביר שלא ניתן היה לזהות את הנגע החשוד "בזמן אמת", אינו שוקל כנגד חוות דעתו של פרופ' בר-זיו, שהרי אין אדם, לרבות מומחה רפואי, יכול להרים עצמו, כשהוא אוחז בציצית ראשו.
בעניין זה, מקובלת עלי טענת הנתבעים כי אחראים הם אך לנזק הנובע מהתרשלותם.
הלכה זו מקובלת עלי לגופה ונראה לי שהיא עדיפה מכל בחינה אפשרית, על הגישות האחרות, ובמיוחד על הגישה של "הכל או לא כלום".
היא מגלמת מדיניות ראויה לפיה זוכה הניזוק בפיצוי על כל הנזק שנגרם לו ברשלנותו של המזיק והמזיק אינו מחויב כלפיו מעבר לנזק שגרם לו, אלא רק כדי שיעורו.
סוף דבר, ראיתי כאמור לקבוע כי הנתבעים התרשלו בטיפול הרפואי שניתן על ידם לתובעת וכי התרשלותם זו, גרמה לאיחור באבחון מחלתה וכתוצאה מכך, לאבדן סיכויי החלמה שהוערכו בשיעור של 70%.
