ניכוי קצבת זקנה מפיצויים לניצולי שואה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים

מקום בו המחוקק מצא לנכון לחרוג מכלל יסוד זה - עשה כן במפורש, וכדוגמא בסעיף 148 לחוק המאפשר ניכוי מקיצבה של נכה עבודה לטובת דמי חברות באירגון של נכי עבודה, ובסעיף 225(ב) לחוק בו נקבע שגמלת הסיעוד תשולם למי שנותן את שירותי הסיעוד.

בהתאם, התווסף (עוד בנוסחו הקודם של החוק) סעיף 303(ג) הקובע כי "זכות לגימלת כסף לפי חוק זה אינה עוברת בירושה", ובסמוך לאחריו חוקקו שלוש הוראות נוספות - סעיף 191(א) לחוק, הקובע כי "על אף הוראות סעיף 303(ג), אם נפטר עובד לפני ששולמה הגימלה המגיעה לו לפי פרק זה [ענף זכויות עובדים בפשיטת רגל ופרוק - ס.ד.מ], תשולם הגימלה בהתאם להוראות בסעיף 7 לחוק הגנת השכר, ולשאירים כמשמעותם בסעיף 5 לחוק פצויי פיטורים, הכל לפי העניין"; סעיף 308 לחוק, הקובע כי "הזכאי לגימלה בכסף שנפטר בלי שגבה מלוא הגימלה המגיעה לו, ישולם חוב הגימלה לשאיריו כמשמעותם בפרק י"א, על אף האמור בסעיף 303(ג)"; סעיף 309 לחוק, הקובע כי "זכאי לקיצבה לפי פרקים ה', ט' או י"א, שנפטר בלי שגבה את מלוא הקצבה המגיעה לו ובלי שהשאיר אחריו שאירים או תלויים, ישולם למי שיוכיח להנחת דעתו של המוסד, שסיפק לזכאי בשנה האחרונה לפני הפטירה מצרכים או שירותים שהיו חיוניים לו ולא שולם בעדם, סכום שלא יעלה על סכום הקצבה בעד ששה החדשים האחרונים לפני הפטירה". לכך ניתן להוסיף להשלמת התמונה את סעיף 310 לחוק, הקובע זכאות למענק לקרובי משפחתו של נכה שנפטר, בתנאים שנקבעו בסעיף (כאשר הזכאות מוקנית ככלל לבן/בת זוג, ובהיעדר בן/בת זוג - לילד כהגדרתו בסעיף 238 לחוק); ואת סעיף 131 לחוק, הקובע זכאות לקיצבת תלויים מקום בו מבוטח נפטר כתוצאה מפגיעה בעבודה, המשולמת לתלויים בו כהגדרתם בסעיף 130 לחוק.

המחוקק אף כלל הוראה מפורשת המתייחסת למצב דברים בו מבוטח נפטר טרם ששולמה מלוא הקצבה המגיעה לו (מכוח הפרקים של נכות בעבודה, נכות כללית וכן זקנה ושאירים) כאשר לא הותיר אחריו שאירים או תלויים; גם במקרה כזה לא קבע שהגמלאות תשולמנה ליורשים, אלא למי שיוכיח שסיפק למבוטח בשנה האחרונה לחייו מצרכים או שירותים חיוניים, וגם אז תוגבל הזכאות לסכום הקצבה בגין ששה חודשים בלבד (סעיף 309 לחוק).

דברים דומים נקבעו לגבי סעיף 23 לחוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז - 1957 (להלן: חוק נכי רדיפות הנאצים), הקובע אף הוא כי "הזכות לתגמולים לפי חוק זה אינה עוברת בירושה" (בנוסח דומה מאוד לנוסחו של סעיף 303(ג) לחוק).

נקבע כי צביונו הסוצאלי של חוק זה מלמד שלא נועד להבטיח תגמולים ליורשים לאחר פטירת הנכה עליו נועד החוק להגן, ובהתאם זכויות "מופשטות" לפצוי מכוח החוק תפקענה במועד הפטירה (רע"א 7136/12 זנזורי נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה (24.2.14); להלן: עניין זנזורי; בקשה לדיון נוסף נדחתה: דנ"א 2591/14 אפרתי נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה (6.4.15)).

עם זאת ובמקביל לכך נקבע כי "זכות לפיצויים אשר הוכרה ונתגבשה, באופן שהפכה למעשה לחוב קונקריטי" - לא תפול ברשתו של סעיף 23 לאותו חוק (שם), ובעניין זה עוד נרחיב להלן (לפירוט התפתחות הפסיקה בקשר לפרשנותו של סעיף 23 הנ"ל ראו ברע"א (מחוזי ת"א) 7767-08-11 הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים נ' עיזבון המנוחה אסתר זנזורי ז"ל (2.8.12)).

דברים דומים במידה מסוימת נקבעו בעיניין זנזורי (שדן כאמור לעיל בסעיף 23 לחוק נכי רדיפות הנאצים), לפיהם אמנם נידרש ככלל שתוכר זכאותו של ניצול בחייו (וייתכן שגם נידרש שייקבע בחייו שיעור נכותו), אך הוכר חריג לכך במצב בו במועד פטירתו היה קיים בעיניינו הליך תלוי ועומד שטרם הוכרע (חריג נוסף הוכר במצב של טעות מצד הרשות בדחיית התביעה המקורית, חריג אותו אינני סבורה שיש לאמץ וממילא יש מחלוקת על משמעותו המדויקת).

...

עוד ראוי לציין כי בבג"צ עמותת מוקרני הגזזת אחת מטענות העותרים נגעה לכך שהמוסד נוהג (אם כי לפנים משורת הדין) לאשר תביעות של מבוטחים לקצבת נכות כללית גם לאחר שמבוטחים אלה הלכו לעולמם, וכפי שצוין שם - "ממכתבה של מנהלת תחום מיכון ותשלומים (נכות) במוסד לביטוח לאומי... עולה כי הביטוח הלאומי מוכן להוסיף ולטפל בתביעות נכות כללית שהוגשו על ידי זכאים ונפטרו במהלך הבירור ואף מוכן לקבל תביעות שהוגשו על ידי יורשי הנכה אחרי הפטירה (על אף הוראות סעיף 303 לחוק הביטוח הלאומי). עם זאת, על פי מדיניות המוסד, בנסיבות שבהן הנכה איננו עוד בחיים ולא ניתן להגיע להחלטה על סמך המסמכים הרפואיים והאחרים שהגיש - התביעה נדחית ומופסק הטיפול בה". מכאן שאין התנהלות אחידה בסיטואציה האמורה, ובמקרים מסוימים המוסד לא רק ממשיך לטפל בתביעות של מבוטחים שנפטרו, אלא בודק לגופן גם תביעות שהוגשו על ידי יורשי (אף לא שארי) מבוטח לאחר פטירתו.

סוף דבר - נוכח כל האמור לעיל, וככל שתישמע דעתי, הערעור יידחה ללא צו להוצאות.

סגן הנשיאה אילן איטח אני מסכים כי דין הערעור להדחות לאור הוראת סעיפים 308 ו- 309 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995, וזאת כבר מהטעם שהמערערים אינם "שאירים" כהגדרתם בחוק.

סוף דבר על דעת כל חברי המותב, הערעור נדחה ללא צו להוצאות.

בחלוף השנים תוקן חוק נכי רדיפות הנאצים מספר פעמים, בין היתר נוכח ההכרה כי חלק מן הניצולים אשר הגיעו לישראל עד אוקטובר 1953 וקיבלו תגמולים לפי החוק, קופחו לעומת הניצולים שעלו לאחר מכן ולא נחסמה דרכם לתביעת פיצויים מממשלת גרמניה (לעניין זה ראו ועדת החקירה הממלכתית בנושא הסיוע לניצולי שואה דין וחשבון (2008), להלן דו"ח ועדת דורנר; וראו גם יוסי כץ "השילומים והפיצויים האישיים: גריעת נכי השואה אזרחי ישראל מהזכאות לפיצויים מגרמניה וחקיקת חוק 'נכי רדיפות הנאצים, 1957'" חוקים ד 237 (2012), ניצן הלפרין "קיצבאות נכים בגין רדיפה נאצית ותפיסת השואה בחברה הישראלית: בחינה בראי ביקורת לימודי המוּגבלוּת" מעשי משפט ה 81, 84–90 (2013)).

שנית עדכנו המשיבים בדבר תיקון מס' 8 לחוק הטבות לניצולי שואה (להלן תיקון מס' 8) מיום 31.10.16, שעניינו ביטול ניכוי קצבת קרן סעיף 2 – הטבה שחלה על כ-6,000 ניצולי שואה מן "המעגל הראשון". לבסוף נטען, שמכל האמור עולה כי המשיבים יזמו ומובילים מהלכים רבים ומשמעותיים אשר נועדו להיטיב עם אוכלוסית הקשישים בישראל בכלל, ועם ניצולי השואה בפרט – גם אלה הנמנים על "המעגל השני"; וזאת, בנוסף על ההטבות המגולמות בתיקוני החקיקה נשוא העתירה הנוכחית.

איחזור ואומר, אחר כל אלה, כי ייחודיותה המיוחדת במינה, אם אפשר לומר כך, של אוכלוסיית ניצולי השואה, הן ברקע ההסטורי הנורא והן בהווה של זקנה מובהקת ומורכבת, מצדיקה מוסרית, כל עוד מי מתוכה עמנו, עוד ועוד מאמץ מצד הממשלה והכנסת.

...

שנית, אילו נדרשנו לבחון את תנאיה של פסקת ההגבלה, נוטה אני לראות באור אחר את יישומם במקרה זה. באשר לשאלת השוויון העומדת ביסוד הדברים, אני סבורה, בדומה לחברי, שבסופו של יום לא הוכח כי ההבחנה הנוהגת בחקיקה בין ניצולי שואה לוקה בהפליה פסולה מן הבחינה המשפטית.

במילים אחרות, אני סבורה כי אין לקבל כהנחת יסוד שיקולים של מגבלות תקציביות כהצדקה לפגיעה בערך השוויון (ראו: בג"ץ 205/94 נוף נ' מדינת ישראל-משרד הביטחון, פ"ד נ(5) 449, 462 (1997)).

במישור האנושי והערכי אני סבורה כי העתירה שבפנינו חושפת את מצוקתם של קשישים רבים במדינת ישראל היודעים מחסור, כמו גם את הציפייה הערכית והמוסרית לכך שמדינת ישראל תהיה בית חם ותומך לניצולי השואה שעודם חיים בינינו.

מדובר בתביעה קטנה שהוגשה על ידי המשיבה, בסכום של 10,000 ₪, נגד המבקש, עורך דין שטיפל מטעמה בהגשת בקשה למימוש זכויותיה לתגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז – 1957 (להלן: "החוק").

משנקבע כי המשיבה פנתה למבקש בבקשה להחזרת שכר הטירחה בתוך התקופה שנקבעה לשם כך, בחן בימ"ש קמא את טענת המבקש כי השיב את עודף שכר הטירחה למשיבה על דרך קזוז מחוב כספי שהמשיבה חבה לו בגין הנתח המגיע לו לטענתו מתוספת הפצוי עקב הגדלת אחוזי הנכות של המשיבה.

נטען כי לאחר הגדלת אחוזי הנכות וסכום התגמול החודשי לו הייתה זכאית המשיבה, זכאי היה המבקש לפנות למשיבה על מנת שתשלים את מלוא שכר הטירחה המגיע לו על פי ההסכם אך המבקש התקשה לעשות כן עקב היות המשיבה ניצולת שואה קשישה והקושי האנושי לפנות אליה פעם נוספת בדרישת תשלום, אם כי הוא מעולם לא ויתר על המגיע לו. המבקש טוען כי בהתאם להוראת המעבר הנקובה בתיקון 20 לחוק למבקש שמורה הייתה הזכות להשיב למשיבה רבע מ"עודף שכר הטירחה" שנקבע באופן רטרואקטיבי כי הוא שכר שנגבה ביתר.

בכל הנוגע לגורם האחראי להגדלת אחוזי הנכות וכתוצאה מכך גם הגדלת התשלום החודשי קבע בימ"ש קמא כי הוא מקבל את גרסת בתה של המשיבה, שלא נסתרה על ידי המבקש, כי העלייה בדרגת הנכות התקבלה בעקבות פעולות שהמשיבה ובתה ביצעו לאחר שהמבקש השיג עבור המשיבה את הגימלה הבסיסית וללא הסתייעות במבקש.

סבורני, כפי שסבר אף בימ"ש קמא, כי לטענת הקזוז שהעלה המבקש אין עגון בנוסח ההסכם עם המשיבה או בהסכמות בין הצדדים וכי קבלת טענת הקזוז עלולה לרוקן מתוכן את הוראת התיקון לחוק ולהכשיל את תכלית התיקון – הגנה על ניצולי שואה מפני פגיעה מצד הפועלים בעיניינם.

...

דיון והכרעה: לאחר שבחנתי את בקשת רשות הערעור על נספחיה ואת פסק דינו של בימ"ש קמא הגעתי למסקנה כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור.

סבורני, כפי שסבר אף בימ"ש קמא, כי לטענת הקיזוז שהעלה המבקש אין עיגון בנוסח ההסכם עם המשיבה או בהסכמות בין הצדדים וכי קבלת טענת הקיזוז עלולה לרוקן מתוכן את הוראת התיקון לחוק ולהכשיל את תכלית התיקון – הגנה על ניצולי שואה מפני פגיעה מצד הפועלים בעניינם.

בסיכומו של דבר, ומכל הטעמים שפורטו, הבקשה נדחית.

בבקשתו טען התובע כי הוא ניצול שואה, המוכר על ידי המוסד לביטוח הלאומי כנכה בשיעור של 100% בשל מחלת ה"פוליו" ממנה הוא סובל, וכי הכנסתו היחידה משולמת לו מקיצבה המגיעה לו מתוקף חוק נכי רדיפות הנאצים, מקיצבת נכות ומקצבת זקנה.

לכאורה, הפעולות שבוצעו על ידי הרשות נעשו על פי חוק ולא ברור מדוע היה על הערייה למנוע את ביצוען של פעולות אלו, על מנת שלא תפגענה זכויותיו של התובע .

יוער בעיניין זה כי חוות דעת השמאי שצורפה התייחסה לסוגיית הפצוי ההולם בשל הפינוי ולא לאובדן רווחים, כפי שעתר להם התובע בפרק העוסק בסעדים בתביעה זו. לאור האמור לעיל, נראה כי סכויי התביעה שהוגשה במסגרת תיק ת"א 51141-11-16 לא הוכחו ולו ברמה הלכאורית הנדרשת בשלב זה של ההליך ועל כן, אין מקום להורות על פטור מתשלום האגרה בגין תביעה זו. סכויי ההליך בת"א 51321-11-16 ראשית, יש לציין כי הסעד הנתבע בת"א 51141-11-16 בגין אובדן הרווחים נתבע בשנית במסגרת התביעה שהגיש התובע לפיצויים בגין פינויו מן הנכס, וזאת כאמור מבלי להצביע על עילת התביעה שבגינה רשאי הוא לתבוע את הפצוי המבוקש.

...

בעניין זה, די להזכיר, שוב, כי הנטל להוכיח את מצבו הכלכלי מוטל על התובע ומאחר וטענה זו לא גובתה באסמכתאות מאתר המסלקה הפנסיונית או מאתר הממשלתי, אין בידי לקבלה.

יחד עם זאת, מאחר ובכל זאת הוכיח התובע כי יש בידו עילת תביעה מחד, ומאידך, התרשמותי הברורה הנה כי התובע אינו אדם עתיר נכסים, ובשים לב לגילו, למצבו הרפואי הקשה יחסית, ולזכאותו לדיור ציבורי, אני סבור כי יש מקום להורות על מתן פטור חלקי בלבד מהאגרה אשר על התובע לשאת בה בגין התביעה שהוגשה לפניי בת"א 51321-11-16 ובגינה בלבד.

לאור האמור לעיל, ניתן בזאת לתובע פטור מתשלום 30% מהאגרה שעליו לשאת בה, כך שיהא על התובע לשאת בתשלום אגרה בשיעור של 70% בלבד מסכום האגרה בגין תביעה זו. הבקשה למתן פטור מאגרה בתיק 51141-11-16 נדחית בזאת, מן הטעמים שפורטו לעיל.

לעניין זה נחקק סעיף 3 לחוק ההטבות הקובע ש"נרדף", המקבל קצבה חודשית לפי ההסכם עם גרמניה (דהיינו קצבת קרן סעיף 2) "יהיה זכאי לתגמולים ולהטבות כאילו היה נכה הזכאי לתגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים". [ראו גם בסעיף ז' לפסק דינו של כבוד המשנה לנשיאה אליקים רובינשטיין בבג"ץ 6321/14 ‏"כן לזקן - לקידום זכויות הזקנים" נ' שר האוצר (9.3.2017)].

התיקון הראשון, תיקון מספר 8 לחוק ההטבות היתקבל ב- 31.10.2016, כאשר בהצעת החוק (הצ"ח הכנסת, חוברת 656, 25.7.2016) נכתב כך: "סעיף 3(ג) לחוק הטבות לניצולי שואה, התשס"ז-2007, קובע, בין היתר כי מסכום הקצבה המגיעה לניצולי שואה לפי החוק ינוכה סכום הקצבה החודשית שמקבלים הניצולים לפי ההסכם עם גרמניה משנת 1992- קצבה המכונה קצבה לפי קרן סעיף 2. עבור ניצולי שואה שנקבעה להם דרגת נכות של יותר מ- 25% ואין להם הכנסה נוספת (שזכאים לתגמול או לתגמול מוגדל לפי סעיף 4א או 4ג1 לחוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957) ניכוי זה מהכנסתם מקשה עליהם את הקיום היום-יומי. לפיכך מוצע לבטל את חובת הנכוי לגביהם." ראו דברי חברת הכנסת טלי פלוסקוב, שהייתה בין מגישי הצעת החוק לתיקון מספר 8: "...הצעת החוק שלי אומרת – 320 יורו שמקבלים מגרמניה, כמו שאמרנו סעיף 2, לא ייחשב כהכנסה; זה אומר שהאנשים האלה יקבלו גם את ה- 2,200 שקל שמגיע מהמדינה, ו- 320 יורו מגרמניה. תשאלו שאלה עכשיו,... זה לא סוד שהצעות החוק האלה הוגשו בעבר על ידי חברי כנסת אחרים, אבל הסיבה שהאוצר לא נתן הסכמה, גם יש פה הגיון בכך – בסדר, אם אנחנו לקבוצה בית נאשר 320 יורו, וגם 2200 שקל יוצא עוד פעם אי שויון, אז קבוצה ראשונה תקבל פחות. מה שבעצם אני אמרתי לאוצר, וזה מה שאני מאוד שמחה שקבלו, שהאנשים האלה שהגיעו אחרי 1953 כל השנים האלה – אני כרגע מדברת על לפחות פער של 40 שנה, לא קיבלו מאף מדינה לאורך כל התקופה הזאת שקל אחד. לכן אפשר לתת להם גם וגם, בוא נחשב את זה כסוג של פיצוי על כל השנים האלה שאנשים האלה באמת לא קיבלו מאף אחד שום דבר. לכן אני חוזרת ואומרת, הצעת החוק הזו היא מופנית לניצולי שואה נזקקים, שזה מאוד חשוב. מדובר פה על סדר גודל של 6600 איש... כך שהם יקבלו את הקצבה המשולבת הזאת ללא חישוב של 320 יורו רנטה מגרמניה"." (פרוטוקול דיון ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, מיום 20.7.2016, להלן: פרוטוקול ועדת העבודה והרווחה, עמודים 4-3, ההדגשה הוספה – ע' ר'). ובהמשך היא מציינת כי העלות למדינה 90 מיליון ₪, עלות שהמדינה קיבלה על עצמה ותיאמה את הסכום לתקציב (עמודים 6-5 לפרוטוקול ועדת העבודה והרווחה).

...

במכתב הדחייה של הרשות נכתב, כי "תגמול מוגדל לפי הכנסה בניכוי הכנסותייך, כמפורט להלן, קטן מסכום התגמול ע"פ דרגת נכותך, לפיכך החלטתי לדחות בקשתך ולהמשיך לשלם לך תגמול לפי דרגת נכותך בלבד, הכולל את הקצבה המשולמת לך מוועידת התביעות." אין מחלוקת כי סך הכנסותיה של המערערת (קצבת שארים – 2,369, פנסיית שארים – 314 ₪, תגמולים מחו"ל – 4,014 ₪) עומד על 6,679 ₪ כאשר בסך זה לא נכללת קצבת קרן סעיף 2.

בשלב הראשון מבחן ההפרש בין "תגמול לפי הכנסה" (10,382 ₪) בניכוי "ההכנסה הנוספת" (6,697 ₪) והתוצאה היא 3,685 ₪, עליו אין מחלוקת בין המערערת לבין הרשות, כאשר אין ספק שהרשות לא הביאה בחשבון "ההכנסה הנוספת" את קצבת קרן סעיף 2.

סוף דבר לו דעתי תשמע, כי אז יתקבל הערעור.