ניכוי קצבת זקנה מפיצויי שואה

התובע טען כי "מחלקת הפיצויים בתנועה הקיבוצית המאוחדת ניצלה את האמנה בין גרמניה לישראל שנחתמה בדצמבר 1973 לרכוש פנסיה מוגדלת לתובע.... ממשלת גרמניה משלמת רנטה חודשית מיום אישור זכאות התובע כניצול שואה והבקשה מיועדת להגדיל את הסכום החודשי באמצעות השמוש באמנה משנת 1973.... []כספים התקבלו מגרמניה בשמו של התובע טרם תשלום להגדלת הרנטה" (פס' 23-28 לכתב התביעה המתוקן).

הקבוץ טוען שמדובר בתירגום מגמתי וכי התרגום הנכון למילה Rente, על פי מספר מילונים, הוא "פנסיה". אולם, גם זאת אינה בגדר עיקר, משהתובע בעצמו טען בכתב התביעה המתוקן כי נרכשה לו "פנסיה"; משקבעתי שאופי התשלום הוא אופי פנסיוני; ומאחר ואף אם יש לראות בתשלום קצבת זקנה גרמנית, אזי לפי תקנה 3(ד) לתקנות הערבות ההדדית, היא בכל זאת נופלת בגדר הגדרת גמלה או תשלום אחר בעל אופי פנסיוני, אשר בשונה מקיצבת זקנה לפי הביטוח הלאומי הישראלי, אינו מוחרג מהרשות המוענקת על-פי אותה תקנה לקבוץ מתחדש לנכות תשלומים מהספקת צורכי החברים בגיל הפרישה.

...

אין ללמוד מהטבלה שעוד לפני ענין רכישת הפנסיה מהביטוח הסוציאלי הגרמני התובע נהג לקבל רנטה בסך 717 מ"ג, שכן, כאמור, על פי המכתב שהתובע הגיש, לאחר התשלום הרטרואקטיבי לשם רכישת הפנסיה – ולא לפניו – הוא יקבל תשלום בסך 717 מ"ג. הנתונים בטבלה – מחזקים את המסקנה שהרנטה המתוארת במסמך זה היא הרנטה מהביטוח הסוציאלי הגרמני.

התביעה נדחית.

בנסיבות הענין, לרבות זהותם של הצדדים, הנני קובע כי התובע יישא בשכר טרחת עורכות הדין של הנתבעת בסך 12,000 ₪.

עמדתי על העתק "הסכם לבצוע האמנה מיום 17 בדצמבר 1973 על ביטחון סוצאלי בין הרפובליקה הפדראלית גרמניה לבין מדינת ישראל", המפנה ל"אמנה על ביטחון סוצאלי בין הרפובליקה הפדרלית גרמניה לבין מדינת ישראל מיום 17 בדצמבר 1973", אשר עיגנה זכותו של כל ישראלי לרכוש פנסיה מהביטוח הלאומי הגרמני בתשלום בדיעבד. קבעתי, כי אף אם היה מקום לקבוע כי בתשלום בדיעבד הוגדלה רנטה קיימת, אזי גם הרנטה המקורית היתה רנטת ביטוח גרמני סוצאלי רגילה, ולא רנטה שמהותה פיצוי לניצול שואה, מאחר והמכתבים הנזכרים לעיל עניינם הביטוח הגרמני הסוצאלי. כן דחיתי בפסק הדין הראשון טענה שהעלה התובע לראשונה בסיכומים, לפיה הרנטה שהוא מקבל מגרמניה מהוה, לענין תקנה 3 לתקנות הערבות הדדית, "קיצבאות הביטוח הלאומי" המוחרגות מהסכומים שרשאי קבוץ לנכות מסכום הצרכים המובטחים לחבר בגיל פרישה; זאת, הן כהרחבת חזית אסורה, הן לגוף הטענה.

עוד צוין במסמך כי "גובה התשלום החודשי אותו מקבל בן צבי במסגרת הפנסיה הגרמנית מלמד אותי כי מדובר ברנטת זקנה. כלומר, זהו תשלום פנסיוני/גרמני שלא גלום בו תשלום אחר כלשהוא". עוד צוין כי התובע מקבל קצבת נכות ממשרד האוצר הישראלי לפי חוק נר"ן (נספח יח לתצהיר הנתבעת להליך המשלים).

...

התובע טען כי הוא מקבל את הרנטה מגרמניה לפי מספר הזיהוי שהוענק לו כניצול שואה; טענה זו התקבלה בפסק הדין הראשון, אולם קבעתי כי אין בכך כדי לגרוע מהמסקנה שאופי הרנטה מושא המחלוקת הוא כתשלום בטחון סוציאלי רגיל, בגינו שולם עבור התובע.

בנסיבות אלה, המסקנה – לאחר שני סבבי הוכחות – היא שהקיבוץ לא הרים את הנטל להוכיח סכום הניתן לניכוי מערך צרכי התובע כחבר בגיל פרישה, ודין תביעת התובע, לכספים שנוכו בטענה שמדובר בכספי ביטוח פנסיה, להתקבל.

סוף דבר סוף דבר, הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים המפורטים בסעיפים 68, 69 ו-71 לעיל.

הנתבעת תשלם לתובע הוצאות בגין ההליך כולו בסך של 8000 ₪.

העירעור - גילגול ראשון פסק הדין הראשון עמד לערעור מטעם המשיב, אשר הגיש הודעת ערעור האוחזת 270 סעיפים וכך סוכמה: "ביהמ"ש הנכבד מתבקש לבטל החלטת ביהמ"ש הנכבד ולפסוק כי לא ניתן לקזז גמלת פנסיה כקבוע בתקנות האגודה השיתופית מקיצבת הביטוח הלאומי הגרמני וכי בתקנה 3ד לתקנות האגודות השיתופית אין התניה לקזוז גמלת פנסיה מקיצבת זקנה שמשלם הביטוח הלאומי הגרמני מכל סיבה" סעיף 269 להודעת העירעור.

מטעם הקבוץ הוגש תצהיר של עו"ד ניצן טבנקין, אשר ייצגה את הקבוץ בהליך עד שלב זה, הסבירה את טיב הבירורים הרבים שערכה בשם הקבוץ עם המוסד לביטוח לאומי - קשרי חוץ, הרשות לזכויות ניצולי שואה, שגרירות גרמניה בישראל, המוסד לביטוח לאומי בגרמניה, הלישכה לעינייני פיצויים אישיים מחו"ל במשרד האוצר, הקונסוליה הגרמנית בארץ והכל, מתוך ניסיון לבחון האם קיים רכיב נוסף לבד מגימלת הפנסיה, אשר הנו פיצוי ואינו ניתן לקזוז.

...

אברהם אברהם, נשיא כב' השופט ערפאת טאהא: מקובלת עליי עמדתם של חבריי כי דין הערעור להתקבל תוך חיוב המשיב בהוצאות כמוצע על ידם.

מקובלת עליי אף קביעתו של חברי כב' השופט גדי צפריר, כי משהוכח על ידי הקיבוץ, כי משתלמת למשיב קצבה ברת ניכוי, הנטל להוכיח כי הקצבה כוללת מרכיב שאינו בר ניכוי מוטל על המשיב.

ברם, מאחר שלטעמנו לא נעשה במסגרת הגלגול הראשון בירור מעמיק באשר לטענת המשיב, כי הקצבה כוללת מרכיב שאינו בר ניכוי, ראינו לנכון להשיב את התיק לפתחו של בית המשפט קמא על מנת שתינתן בידי המשיב הזדמנות נוספת להביא את ראיותיו בעניין זה ולנסות להוכיח את טענותיו.

לטענת התובעים, לנתבע חוב כלפי התובעים בגין קצבת זקנה מהביטוח הלאומי ורנטות מהקרן לפצוי נפגע שואה ששולמו לקבוץ עבור התובעים לאחר העזיבה, בסך 20,000 ₪ נכון למועד הגשת התביעה.

מאחר ואין באפשרותי לכמת את גובה החוב בגין הפנסיה, קיצבאות המל"ל והרנטות אני קובעת כי הנתבע לא שילם חוב זה וכי כל מה ששולם עד היום שולם ע"ח דמי העזיבה ויקוזז מהיתרה לתשלום דמי העזיבה.

...

בעניין דמי השכירות אני סבורה כי דין הטענות להידחות.

טענה זו נטענה בעלמא ללא בסיס ראייתי מספיק, מר סהר הצהיר כי אינו יודע איזה נזק גרמה המשאית, מה עלות התיקון, לא צורפה חוות דעת שמאית, ואני דוחה טענה זו. ביחס להחזר התקציב, אני מקבלת את הכרטסת שהציג הקיבוץ לפיה הקיבוץ המשיך לשלם בחודשים אלו תקציב לתובעים בסך 6,450 ₪.

לאחר ששקלתי את הדברים ואיזנתי ביניהם, אני סבורה כי אין מקום לפסוק לקיבוץ הוצאות ריאליות ואני דוחה תביעה זו. ויובהר הנתבע הציג דף שהופק במשרד ב"כ וכותרתו "רשימת חשבונות עסקה". אין פירוט של הפעולות שנעשו במסגרת התביעה, לא צורף הסכם שכר טרחה.

לפי טופס 106 של המנוח לשנת 2004 לא נוכה למנוח מהפנסיה השנתית תשלום למס הכנסה ולפיכך אין מקום לניכוי מס. קצבה שקבל המנוח כנכה רדיפות הנאצים וקצבת זקנה מביטוח לאומי המנוח קיבל קצבה כנכה רדיפות הנאצים בסך של 1,745 ₪ לחודש (נספח ו' לתצהיר חיים אנגלשטיין), וכן קיבל קצבת זקנה חודשית בסך של 1,313 ₪ מביטוח לאומי.

בסוגיית קצבת הזקנה מביטוח לאומי, איני מקבל את טענות הנתבעת כי על פי ההלכה הפסוקה (ע"א 326/81 אסתר אבודרהם נ' מלון הילטון תל אביב בע"מ, פ"ד לח (1) 745, 747), עם מותו של המנוח, חדלה זכותו לקבל קצבת זקנה, והאלמנה אינה זכאית לפצוי בגין אובדן קצבת הזיקנה של המנוח.

הכנסה מקיצבת נכי רדיפות הנאצים נוכח עדותו של הבן מר חיים אנגלשטיין בבית המשפט, כי התובעת קיבלה סך של כ-2,000 ₪ כקצבת ניצולי שואה בטרם פטירת המנוח, וכי התובעת המשיכה לקבל קצבה זו גם לאחר פטירתו, שוכנעתי כי התובעת קיבלה הכנסה בסך של 2,000 ₪ לחודש בגין קצבה זו. בהקשר זה, אני מפנה לנספח י"ח לתצהירו של מר חיים אנגלשטיין, דין וחשבון על ההכנסות בארץ בשנת המס 2003, ממנו עולה כי המנוח והתובעת הצהירו על הכנסות מקצבאות נכות לנרדפי הנאצים בסך של 43,710 ₪.

...

צודקת הנתבעת, כי בסיכומי התובעת בחלק של תביעת העיזבון לא צויין רכיב אובדן הישתכרות בשנים האבודות אף שהיה על התובעת לעשות כן. עם זאת, איני מקבל את טענת הנתבעת להרחבת חזית מצד התובעת לגבי רכיב הפצוי בגין השנים האבודות בתביעת העזבון.

לאור כל האמור לעיל, תביעת הפיצויים של התובעת מתקבלת במובן זה שעל הנתבעת לשלם לתובעת כדלקמן: בגין תביעת העזבון סך של 432,637 ₪ ובגין תביעת התלויים את הרכיב של שרותי בן זוג בסך של 15,000 ₪ וסך הכל 447,637 ₪.

לפיכך תשלם הנתבעת לתובעת סך של 176,564 ₪.

בנוסף, תשלם הנתבעת לתובעת שכר טירחת עורך דין בשעור של 13% בתוספת מע"מ וכן הוצאות משפט.