]השופטת י' וילנר:
האם יש לנכות את קצבת השאירים שהמדינה משלמת לשאיריו של חייל אשר יצא לגימלאות ונהרג בתאונת דרכים, מסכום הפצוי שנפסק לטובת עזבונו ויורשיו בתביעת הנזיקין שהוגשה על-ידם? זו השאלה העומדת לפתחנו.
כך, בחזרה לדוגמא המספרית שלעיל, קצבת המל"ל בסכום של 700 ש"ח תנוכה מהפצוי בסך 1,000 ש"ח שהמזיק מחויב לשלם לניזוק, והוא יעמוד לאחר הנכוי על 300 ש"ח. במצב דברים זה, הנזק שניגרם לניזוק משולם במלואו (700 ש"ח על-ידי המל"ל ו-300 ש"ח על-ידי המזיק); המזיק משלם את הנזק במלואו (300 ש"ח ישירות לניזוק ו-700 ש"ח למל"ל); והמיטיב זוכה להשבה מלאה עבור הטבתו.
ראשית, הטענה שלפיה אי-ניכוי קצבת השאירים מזכה את השאירים והעזבון בכפל-פיצוי, בנגוד לעיקרון השבת המצב לקדמותו, מיתעלמת מההבחנה העקרונית בין הישויות המשפטיות הנפרדות: התלויים – אשר זכאים לקיצבת השאירים; לעומת היורשים הבאים בנעליו של הניזוק – אשר זכאים לפצוי הנזיקי בגין "השנים האבודות". ודוק, במקרים רבים יש אומנם זהות בין אלה לאלה, אולם אין הכרח – לא מבחינה עיונית ולא מבחינה מעשית – שכך יהיו פני הדברים, וראו דבריו הנכוחים של המשנה לנשיאה ריבלין בע"א 2739/06 עיזבון המנוח דוביצקי ולדימיר ז"ל נ' רזקאללה, פ"ד סב(3) 864 (2008):
"13. עמדתי היא כי גישתו של השופט טל, כפי שהובעה בעיניין קידר, נכונה היא – הן בפן הסטאטוטורי הן בפן הענייני. עילתם של התלויים היא עילה עצמאית ומובחנת מעילתו של העזבון [...]. תביעתם של התלויים נסבה על הפסדי הממון שנגרמו להם-עצמם עקב מותו של הנפגע. תביעתו של העזבון לעומת זאת היא בגין נזקיו של המנוח עצמו [...]. התביעות של התלויים מזה של העזבון מזה הן, אם כן, תביעות מובחנות ומובדלות, וכל אחת מהן כוללת ראשי נזק שונים (הגם שיש ביניהן גם תחום של חפיפה). התוצאה ההגיונית המתחייבת מכל אלה היא שהמזיק צריך לשאת (פעם אחת) בפצוי עבור כל נזק שגרם (לעזבון בשם הניזוק ולתלויים), וכי אין לנכות – בלשונו של השופט טל – 'מין בשאינו מינו'. תוצאה זו מתבקשת גם בשל העובדה שהזהות בין היורשים לבין התלויים היא נתון מקרי ואין סיבה מבוררת לכך שבמקרה אחד, שבו יש זהות כזו, ישולמו בפועל אך מקצת מראשי הנזק (אלה הנכללים בתביעה הגבוהה יותר – נתון מקרי בפני עצמו), ואילו במקרה האחר, שבו אין זהות בין היורשים לתלויים, ישולמו ראשי הנזק כולם" (ההדגשה הוספה).
בהמשך לכך, צוין כי "חרף קיומו של קושי זה, נוהגים לנכות את תשלומי המוסד לביטוח לאומי מן הפיצויים המגיעים לניזוק"; וכי "הגיונה של פרשנות זו במניעת חיובו של המזיק בכפל-פיצוי – הן לניזוק הן למיטיב הנזק – והיא נסמכת על כך שזכות השיפוי של משלם הגימלאות היא זכות סוברוגציה". בהתאם לכך, נקבע בעיניין מאיר כי "ככלל יש לנכות מתביעות התלויים והעזבון את תשלומי קצבת השאירים שמקבלים התלויים לפי חוק הגימלאות [חוק הרשויות המקומיות - י"ו]" (פס' 13).
...
כפי שראינו – פסיקה רבה תומכת בגישה שלפיה במקרים שבהם לא עומדת למיטיב זכות חזרה, ובהעדר הוראה ספציפית של המחוקק, אין מקום לנכות את ההטבה, בבחינת "אין שיפוי – אין ניכוי".
סוף דבר
התוצאה מכל האמור היא, כי משעה שאין למדינה זכות חזרה כלפי המבטחת בגין קצבת השאירים שמשולמת על-ידה למערערת, חלה הוראת סעיף 64(ד) לחוק, אשר לפיה אין לנכות את קצבת השאירים.
כלל הטעמים המשפטיים שהציגה חברתי השופטת וילנר לתמיכה במסקנה האמורה הם משכנעים – כל אחד מהם לחוד, ולא כל שכן כולם יחד.
ממילא חברת הביטוח אינה צריכה ליהנות מעצם קיומה של זכאות זו.
לא זו אף זו: המסקנה האמורה מתיישבת היטב גם עם שיקולים של הכוונת התנהגויות, כמו גם עם ערכים מוגנים אחרים שדיני הנזיקין מגנים עליהם.
