ניהול משא ומתן על חוזה שכירות עם צדדים אחרים במקביל

התובעים טענו בכתב התביעה, בעקרי הדברים, כי שכרו מהנתבעת בית מגורים שהיה בבעלותה ברחוב הורד 20, קריית גת (להלן: "הבית"), בתקופה שמיום 10.12.2015 ועד ליום 10.8.2016; טרם חתימת הסכם השכירות ניהלו הצדדים משא ומתן לרכישת הבית והנתבעת התחייבה להעמיד לתובעים זכות ראשונים לרכישתו; הצדדים ניהלו משא ומתן לרכישת הבית והסכימו על רכישתו בסך של 1,290,000 ₪; ביום 28.2.2016 התקבלה טיוטת הסכם לרכישת הבית שנשלחה לבאת כוחם של התובעים, עו"ד אירית ג'ולי (אליה) שר, על ידי עו"ד אליעזר פרידמן ששמש כבא כוחה של הנתבעת; הוסכם בין הצדדים שעד למועד מסירת החזקה בבית אין צורך בהארכת הסכם השכירות; הנתבעת הודיעה לתובעים על קיומה של בנייה חריגה בבית בשל העידר היתר בנייה לקומה השנייה וכי עליה להסדיר זאת מול מחלקת ההנדסה של הערייה; התובעים הודיעו לנתבעת שלצורך רכישת הבית עליהם ליטול הלוואת משכנתה ולצורך כך על שמאי מטעם הבנק לבחון את מצבו של הבית לרבות חריגות בנייה; באת כוחם של התובעים ביקשה מעו"ד פרידמן להסביר לנתבעת בעיניין חריגת הבנייה; הנתבעת התחייבה לפני התובעים להסדיר את חריגות הבנייה ולשאת בהוצאות הכרוכות בכך וביקשה מהתובעים להמתין עם חתימת הסכם המכר ונטילת הלוואת משכנתה עד להסדרתן; התובעים ניאותו לבקשתה הנ"ל של הנתבעת; התובעים הקפיאו את מאמציהם לבדיקת נכס אחר בהסתמך על רכישת הבית מהנתבעת; התובעים החלו לשפץ את הבית בעלות של 30,000 ₪; ביום 8.11.2016 הנתבעת הזמינה את התובעת לביתה ברחוב הארז 20, קריית גת, והודיעה לה שהבית נמכר לצד שלישי; הנתבעת הפרה בחוסר תום לב את היתחייבותה למכור את הבית לתובעים מבלי שנתנה התראה, או הודעת ביטול בעיניין זה; ביום 9.11.2016 התובע שוחח עם הנתבעת בניסיון להניא אותה ממכירת הבית אך ללא הצלחה; הנתבעת הודיעה לתובעים שהקונה מוכן לרכוש את הבית ללא הסדרה של חריגות הבנייה, ולשלם את תמורת הרכישה בתוך פרק זמן קצר והיא זקוקה לכספים לצורך רכישת בית בסמוך למקום מגוריה של בתה; התובע הודיע לנתבעת שיעמוד בתנאיה החדשים אך ללא הועיל; עוד באותו יום שלחה באת כוחם של התובעים מכתב התראה לעו"ד פרידמן על מנת למנוע את מכירת הבית לצד שלישי ולאפשר את מכירתו לתובעים, כפי שהובטח להם על ידי הנתבעת; ביום 14.11.2016 עו"ד פרידמן השיב שעל התובעים לפנות את הבית בשל סיום הסכם השכירות; התובעים, בלית ברירה, רכשו בית אחר בשדרות העצמאות 52 קריית גת בסך של 1,300,000 ₪, תוך שנגרמו להם נזקים בסך של 100,000 ₪ בשל עליית המחיר מאז שהתעניינו ברכישתו בפברואר 2016, ובגין תשלום דמי תיווך בסך של 30,000 ₪ שלא היו צריכים להדרש לתשלומם ככל שהיו רוכשים את ביתה של הנתבעת; התובעים זכאים לתשלום פיצוי מוסכם בסך של 130,000 ₪ לפי סעיף 16 להסכם המכר; היתנהגותה של הנתבעת עולה לכדי חוסר תום לב בניהול משא ומתן; בנסיבות העניין התובעים זכאים לפיצויים שמטרתם להשיב את מצבו של הנפגע לקדמותו; הסעדים שנתבעו- תשלום ביתר של בית חילופי בסך של 100,000 ₪; דמי תיווך בסך של 30,420 ₪; החזר דמי שכירות בסך 8,800 ₪ בשל ארבעה חודשי שכירות שהיו נמנעים ככל שהיו רוכשים את ביתה של הנתבעת; פיצוי מוסכם בסך של 130,000 ₪; החזר הוצאות שפוץ בסך של 30,000 ₪; סה"כ- 299,220 ₪.

הנתבעת טענה בכתב ההגנה, בעקרי הדברים, כי פירסמה את הבית למכירה ביוני 2015; ביום 10.12.2015 נחתם הסכם שכירות בין התובעים לנתבעת לתקופה מוגבלת של 8 חודשים בשל כוונתה של הנתבעת למכור את הבית, תוך שצוין בהסכם השכירות שהתובעים יאפשרו לקונים פוטנציאלים לבקר בבית ולכל צד הועמדה אפשרות להודיע על סיום ההסכם ופינוי הבית בהודעה מוקדמת של חודש; ביום 26.2.2016 מר יוסי עמר, אחיו של התובע, הציע שהתובעים ירכשו את הבית; ביום 28.2.2016 הצדדים נפגשו במשרדו של ב"כ הנתבעת, עו"ד אליעזר פרידמן (להלן: "עו"ד פרידמן") ונערכה טיוטת הסכם מכר לצורך רכישת הבית על ידי התובעים, והוסכם שביום 1.3.2016 הצדדים ישובו וייפגשו במשרדו לצורך חתימה על ההסכם; התובעים הודיעו על ביטול הפגישה שנועדה לחתימת ההסכם בטענה שטרם קיבלו תשובה מהבנק לגבי העמדת הלוואת משכנתא ומכיוון שעליהם להדרש לבדיקת העניין; התובעים לא העבירו מקדמה של כספים על מנת להוכיח את רצינות כוונתם לרכוש את הבית; התובעים בחנו נכסים נוספים לצורך רכישה; התובעים ביקשו מהנתבעת להוריד ממחיר הבית בסך של 20,000 ₪ אך הנתבעת לא נעתרה לבקשתם; במהלך תקופה של תשעה חודשים, מפברואר 2016 ועד למכירת הבית לצד שלישי בנובמבר 2016 קונים פוטנציאלים ניכנסו לבית בהסכמתם של התובעים שהתגוררו במקום, ורק ביולי 2016 שמאי מטעם הבנק הגיע לצורך בדיקת הנכס; לאחר המתנה ממושכת הנתבעת הודיעה לתובעים, ביום 13.6.2016, כי המתינה תקופה ארוכה ודחתה רוכשים פוטנציאלים ולמיטב הבנתה התובעים חזרו בהם מכוונתם לרכוש את הבית והתובעת הודיעה לה "...אם יש לך קונים אני חלילה לא רוצה לקלקל או להרוס לך", ובהמשך: "תעדכני אותי כשאת מחליטה, עכשיו זה בידיים שלך וכמובן נדבר כשאגיע"; בהמשך היתנהלה שיחה בעל פה בין הצדדים והנתבעת הודיעה לתובעים בצורה ברורה ומפורשת כי היא רוצה למכור את הבית כמה שיותר מהר ולמי שיוכל לשלם את תמורתו בהקדם; ביום 14.6.2016, יוסי עמר הודיע לנתבעת שלתובעים אין מספיק כסף על מנת לרכוש את הבית והיא יכולה למכור את הבית: "תודה לאה על הכל, אני אומר לך שלא יהיה 20,000 ₪. תביאי קונים לבית, רק תעדכני אותנו שנתפנה ... מאחל לך בהצלחה"; הנתבעת השיבה ליוסי עמר: "כמובן שאעדכן אתכם וגם כאשר אמכור זה לא יהיה מהיום למחר. אני הוגנת והגונה והם יעזבו בבוא הזמן בהרגשה טובה ובחברות טובה. הסר דאגה מליבך"; בהמשך הודיעה הנתבעת לתובעת: "דברתי עם יוסי וחבל לי שאתם יורדים מהקנייה. בכל מקרה מאחלת לך את כל הטוב שבעולם, אוהבת אותך יקירתי". בהמשך: "עם כל האהבה שבעולם, לא יכולה לוותר על עוד 20,000 ₪, גם אני עומדת לפני רכישת בית וגם אצלי כל שקל חשוב"; בחודש יולי 2016, התובעים ביקשו מהנתבעת מסמכים להגשה לשמאי מטעם הבנק ולאחר ביקור השמאי התברר לראשונה, שאין היתר בנייה לקומה השנייה; הנתבעת החלה בהליכים מול הערייה על מנת להסדיר את קבלת ההיתר ובמקביל הציעה לתובעים לרכוש את הבית כפי מצבו מכיוון שלא ברור מתי יתקבל ההיתר, ובנתיים רוכשים פוטנציאלים ביקרו בבית; התובעים הודיעו לנתבעת שהשמאית המליצה להם לא לרכוש את הבית עד להסדרת חריגות הבנייה; בתום תקופת השכירות, הנתבעת נימנעה מהארכה של הסכם השכירות מכיוון שביקשה למכור את הבית בהקדם ככל הניתן ולעבור לגור ליד בתה; הנתבעת הודיעה לתובעים שהיא לא מחדשת איתם את ההסכם אך הם יכולים להמשיך ולגור בבית עד למכירתו; בנובמבר 2016 נעשתה פנייה לרכישת הבית, כפי מצבו, מקונים שהתוודעו אליו באמצעות השלט "למכירה". הנתבעת הודיעה לתובעים שהבית נמכר ועליהם לפנותו בתוך כחודשיים אלא שהם סירבו לפנות את הבית והודיעו לנתבעת שיעבירו מקדמה בסך של 300,000 ₪ ויפנו שוב לשמאי לצורך העמדת הלוואת המשכנתא, ללא טופס 4 לקומה שנייה; הנתבעת נאלצה לשכור את שירותיו של עורך דין לצורך פינוי התובעים מהבית; התובעים פינו את הבית ביום 8.4.2017 בחלוף 36 ימים ממועד הפינוי המבוקש; הנתבעת נאלצה לצאת בשכר טירחתו של עורך הדין בסך של 5,650 ₪ והתובעים נותרו חייבים סך של 200 ₪ על חשבון דמי השכירות; התובעים לא שילמו את הקנס בגין האיחור כמתחייב בהסכם השכירות בסך 150 ₪ ליום עבור 36 ימים בסך של 5,400 ₪; התובעים הותירו אחריהם פסולת ואי סדר בבית והנתבעת נדרשה לשלם 1,500 ₪ לפועלים לצורך נקוי הבית; התובעים התקינו מזגן ודשא סנטטי בבית ונטלו אותם עימם כאשר עזבו את הבית ומשכך לא ברור מדוע הם תובעים מהנתבעת תשלום עבור פריטים אלה; התובעים לא השקיעו דבר בבית והרכישות הנטענות נעשו לצורך עבודתו של התובע כקבלן שיפוצים.

הגב' רינה דוד, שירשה עם אחיה את הזכויות על הבית בשדרות העצמאות וניהלה מטעם היורשים את ההליכים הנוגעים למכירתו, הצהירה והעידה שהבית הועמד למכירה, באמצעות המתווך, בתחילה על סך של 1,3500,000 ₪ ובהמשך על סך של 1,300,000 ₪, ולא נוהל משא ומתן על מחיר רכישה אחר (סעיף 3 לתצהירה; עדותה, ע' 22, ש' 9-10, ש' 23, ש' 4-5, ש' 16-17).

...

התובעים העלו, כאמור, טענה נוספת לחיוב דמי שכירות ביתר למשך ארבעה חודשים אלא שאין בידי לקבל את הטענה.

יוצא אפוא, שהתובעים לא הוכיחו שפרק הזמן שהיה עליהם להמשיך ולהתגורר בשכירות היה מתקצר לגבי כל אחת מהחלופות הנ"ל ככל שבסופו של דבר היו רוכשים את הבית.

מכל מקום, בהינתן הקביעה שלא ניתנה לתובעים זכות ראשונים לרכוש את הבית והתנהלותה של הנתבעת אינה עולה לכדי חוסר תום לב, הרי שהיה על התובעים לשלם דמי שכירות לגבי כל תקופת המגורים ואין מקום לפסוק להם פיצוי בעניין זה. התוצאה התוצאה היא שהתביעה נדחית.

הנתבעות טוענות, שהנתבעת 1 ניהלה משא ומתן עם חברת לוקי ניהול ואחזקה בע"מ (להלן – "לוקי") בקשר עם שכירות הנכס עוד מחודש ינואר 2020, כחודשיים לפני החתימה על הסכם התיווך, ובמקביל בדקה נכסים פוטנציאליים אחרים להשכרה.

הסכם שכירות הנכס נחתם בן הנתבעת 1 לבין לוקי ביום 26 באפריל 2020, ללא כל מעורבות של התובע ועל בסיס המשא ומתן שנוהל בין הצדדים עוד מחודש ינואר 2020.

...

במקרה דנן שוכנעתי, הן מהתרשמותי ממהימנות הנתבעות והן ממכתבו של מנכ"ל לוקי, שבין הצדדים התנהל משא ומתן קודם, שהיה מצליח או נכשל, ללא כל תלות בתובע או בפעולות כאלה או אחרות, שממילא כלל לא ביצע.

משהגעתי למסקנה שהתובע לא היה הגורם היעיל, הרי שאינו זכאי לדמי תיווך שכן אינו עומד בתנאי החוק לעניין זה. לכן, איני צריכה לדון בשאלה האם היה על הנתבעות לשלם גם דמי תיווך בגין החניות ודמי הניהול, ואומר בזהירות הראויה, שהדברים אינם עולים מתוך הסכם התיווך שנחתם.

סיכום לאור כל האמור לעיל, נחה דעתי שדין התביעה להדחות.

בית המשפט העליון עמד על כך בע"א 8143/14 חלפון נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ [פורסם בנבו] (29.1.17), בפיסקה 8 (להלן: עניין חלפון): "ניתן להצביע על מספר מקרים טיפוסיים שבהם היתנהגותו של צד למשא ומתן עלולה, בנסיבות המתאימות, להפר את חובת תום הלב המוטלת עליו, כגון אי-גילוי עובדות (ע"א 9019/99 קינסטלינגר נ' אליה, פ"ד נה(3) 542, 546 (2001)), ניהול משא ומתן מקביל עם צד שלישי, מבלי ליידע את הצד השני על כך (עניין פבר, עמוד 780), או ניהול משא ומתן ללא כוונת היתקשרות (ראו באופן כללי שלו, עמודים 148-156; **** פרידמן ונילי כהן חוזים כרך א 621-559 (1991) (להלן: פרידמן וכהן), וההפניות שם). אין עסקינן בכללים מוחלטים או פורמאליים. גם את דוקטרינת תום הלב יש ליישם בתום לב. לא כל הפרה של חובת תום לב מצמיחה בהכרח סעד. הבחינה נערכת, בין היתר, על סמך מהות הפרת החובה והשלכותיה על היחסים החוזיים והצד שכנגד. ויודגש שוב, נוסעים אנו בכביש דו-סיטרי. דרישת תום הלב הטרום חוזית עשויה להיות רלוואנטית הן כאשר נחתם חוזה והן כאשר הוא לא נחתם. השוני בין שני המצבים יכול להשפיע על הסעד, אך לא על כך שלהפרת החובה יכול להיות מחיר.

לדברי מר נעים, הליך המשא ומתן היתנהל חלקו במיילים וחלקו בעל פה (עמ' 30 לתמליל, שורות 15-37): "הרבה שיחות טלפון שהיו ביננו לביניהם ופגישות, וגם הרבה פגישות אצלנו עם צוותים מאוד גדולים של אדריכלים, ועד עובדים, מהבינוי, הרבה מאוד אנשים שהגיעו לפגישות כדי לבחון את הבניין, הם הגיעו לפגישות אפילו באופן עצמאי, לבד, כל מיני אנשים שחברת חשמל שלחה כדי לבדוק את הבניין. ואז נכנסנו לתהליך של, נכנסנו לתהליך של משא ומתן על מחירים, המחירים באופן יחסי שנתנו הם טענו שהם גבוהים, ואז ירדנו, ישבנו איתם בפגישות ביחד עם מנהל הפרויקט שלקחתי לטובת העניין הזה כי הבנתי שאני ניכנס פה לאיזושהי, לאזשהו פרויקט מבחינתי גדול מאוד, הייתי צריך להשקיע בפרויקט כזה כימעט כ- 25 מיליון שקל לצורך ההתאמות לחברת חשמל, אנחנו מדברים על 9,000 מטר שצריך לשפץ להם ברמות ובמפרט הטכני שלהם. נתנו הצעות מחיר ואז הגענו למצב שישבנו איתם במשא ומתן על הורדת מחיר, ירדנו לרזולוציות של מפרטים טכניים וסוגים של חומרים עד רמת הדלת, איזה סוג של דלת, כדי להוזיל את העלויות, כי בתחשיב שאנחנו עשינו מול חברת חשמל היה מחיר שהוא מחיר בסיס, שהוא מחיר שכירות, והיה מחיר שהוא מחיר התאמה שכביכול חברת חשמל צריכה להחזיר את ההתאמה הזאת במהלך התקופה שהיא יושבת אצלי בנכס. עם שכר הדירה שהיא משלמת...היא מוסיפה את ההתאמה, אני מוסיף לה, אני יצרתי מחיר שבתוכו יש שכר דירה ויש התאמה". מר נעים העיד שהצדדים ניהלו משא ומתן בכל הנוגע לסוגיית המחיר ותקופת השכירות (עמ' 31-32 לתמליל): "אני לא נתתי להם מחיר אחד, נתתי להם מחיר בסיס במחיר של התאמות, כי ההתאמות הן קריטיות שם, ואם ההתאמות, אם ה- level של ההתאמה יורד אז אני יכול גם להוריד את השכר דירה... עברנו ממש על הכתב כמויות, על המפרט, והצלחנו להוזיל ב- 10 שקלים את המחיר. ואחר כך היו התנהלויות מול חברת חשמל ברמה של אנחנו חיכינו לתגובות של חברת חשמל, אמרו לנו שהם כרגע יושבים כדי לנסות לראות איך הם משנים את העניין של המחיר, ואז הם החליטו לשנות את ה, במקום לשנות את המחיר הם החליטו לשנות את התקופה והם הורידו את התקופה... הבנו פה שאין ברירה וזה המצב מבחינת חברת חשמל, הם נאלצים לעזוב ביניין שהוא ביניין מסוכן שזה גם נתן לנו את כל האינדיקציות ואת ההסתכלות העסקית שלנו להבין שהעסקה פה היא עסקה רצינית מבחינת חברת חשמל. וככה התנהלנו איתם במהלך של, מאמצע 2016 שזה היה המיכרז, עד סוף, עד סוף 2017 ותחילת 2018 ששם ישבנו איתם שוב על העניין של ה, ישבנו איתם שוב על העניין של המחירים והתחילו לבקש מאיתנו מסמכים של, זה האמת שהבקשות של מסמכים, חישובים סטאטיים וכל מיני דברים כאלה הם היו יותר לקראת סוף התקופה, הם היו יותר לכיוון של חודש אוקטובר 2017" (ההדגשה שלי- מ' ר').

רו"ח בן ארי היתייחס בחוות דעתו לשלוש תקופות: 1 - בין הימים 4.11.15-17.5.17, מהמועד בו החל המשא ומתן עד למועד בו הנתבעת הודיעה על הקטנת גודל הנכס המושכר מ- 8310 מ"ר ל- 6,192 מ"ר; 2 - בין הימים 17.5.17-14.12.17, מהמועד בו הודיעה הנתבעת על שינוי גודל הנכס המושכר עד למועד בו הופסק המשא ומתן כליל; 3 - בין הימים 14.12.17-14.6.18, החל מהמועד בו הופסק המשא ומתן ולמשך תקופה של חצי שנה שנטען שנדרשה לשם היערכות להשכרת הנכס לצד שלישי אחר (ת/3, סעיף 4).

...

אני דוחה את טענת התובעת שעלי לקבוע את הפיצוים המגיעים לה על דרך האומדנה, מעבר לאומדנות שכבר קבעתי לעיל.

סוף דבר פרישתה של הנתבעת מהמשא ומתן נעשתה בחוסר תום לב ובניגוד לסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973.

על פי כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה בחלקה הקטן ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת 117,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה 23.9.19 ועד לתשלום המלא בפועל.

הקשר הסבתי בין עיכוב הבניה לביטול הסכם השכירות אין מחלוקת בין הצדדים כי העימות בין השוכר למשפחת אבו אסעד החל עת ביקש השוכר להתחיל בבניה בשטח שצמוד לקיר ביתו של נידאל אבו אסעד, בהתאם להסכם השכירות שחתם עם המשכירה.

" החובה לנהוג בתום לב במהלך המו"מ הוגדרה על פי הפסיקה כחובת הגינות המוטלת על הצדדים מבלי לפגוע בדאגה של כל צד לאינטרסים הפרטיים שלו, וזאת לשם הבטחת האנטרס המשותף של הצדדים: "משמעות הדבר הנה כי המנהלים משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה והצדדים ליחס החוזי לאחר שהחוזה נכרת יפעלו באופן הוגן ותוך היתחשבות בציפיות הסבירות של הצד האחר. תום-הלב אינו מבוסס על הדרישה כי כל צד חייב לדאוג לאינטרסים של זולתו על חשבון הבטחת האנטרס העצמי. תום-הלב מבוסס על ההנחה כי כל צד דואג לאנטרס שלו עצמו, אך הוא עושה כן באופן הוגן תוך הבטחת המשימה המשותפת של הצדדים". (עא 6370/00 קל בנין בע"מ נ' ע.ר.מ רעננה לבניה והשכרה בע"מ , פ"ד נו289 (3)) בכל הנוגע לחובת הגילוי: "חובת תום - הלב כוללת חובה לגלות לצד השני לפני כריתת החוזה עובדות ואפילו עובדות חשובות ואפילו עובדות שהצד השני היה יכול לגלותן בכוחות עצמו כאשר גילוי זה מתחייב ממהות העסקה ומנסיבות המקרה" (ג. שלו ואפי צמח, דיני חוזים (מהדורה רביעית, 2019), עמוד 116).

במקביל, הוא עצמו הפר את ההסכם ולא שילם את דמי השכירות ששולמו עד מספר חודשים מיום החוזה ולא מעבר לכך ודאג לבטל את השיקים שמסר למשכירה.

בנסיבות אלו טענתו כי השיקים בוטלו במקביל לביטול ההסכם על ידו דינה להידחות.

...

על כן אני דוחה את תביעת השוכר שמספרה 49700-02-20 וכן את תביעת המשכירה שמספרה 3181-04-20.

לאחר ששקלתי את מורכבות ההליך, השכר הראוי לאור ההשקעה המוערכת בו וכן את הסכמתה החוזית של המשיבה לתשלום שכ''ט ב''כ, אני מחייב את השוכר – התובע בת.א 49700-02-20 לשלם למשכירה – הנתבעת שכר טרחת עו''ד בסך כולל של 40,000 ₪.

אני מחייב את המשכירה – התובעת בת.א. 3181-04-20 לשלם לשוכר – הנתבע שכ''ט מינימלי על פי כללי לשכת עורכי הדין בסך כולל של 13,000 ₪.

במהלך חודש נובמבר 2022 היתנהלה פגישה בין הצדדים בדירה, בה נכח גם בנה של התובעת, והתנהל משא ומתן על גובה דמי השכירות; לבסוף הוסכם להעמידם על סך 10,700 ₪ לחודש.

בא כוחו של הנתבע הודיע כי הוא פועל להקטנת נזקיו על-ידי איתור שוכר אחר, וכי במקביל התובעת נידרשת להעביר לידיו כתב ערבות בנקאית להבטחת נזקיו, חלף הערבות הבנקאית שנמסרה במסגרת ההסכם לשנת 2022, אשר תוקפה עומד ליפקוע ביום 31.1.2023.

בעת המשא ומתן בין הצדדים בחודש נובמבר 2022 לקראת חידוש הסכם השכירות, נדונו ביניהם שני עניינים במקביל: גובה דמי השכירות החודשיים שתשלם התובעת לשנת 2023, מחד; ותשלום מצד הנתבע בגין הוצאות שהוציאה התובעת לתיקון נזילה ולתשלום חשבון מים בגין צריכה חריגה בשנת 2022, מאידך.

בהסכם לשנת 2022 (נספח 2 לכתב ההגנה) נקבע בסעיף 9(ג) כי השוכר לא יהיה אחראי לנזקים שייגרמו למערכות המושכר, לרבות צנרת המים; בסעיף 9(ב) הוסכם כי במקרה של קלקולים הנובעים מבלאי סביר של המושכר, על השוכר לפנות לחברת הניהול או אל הקבלן, וככל שהקלקול לא יטופל על-ידם, אזי יתוקן על-ידי איש מיקצוע שיזמין השוכר, בתיאום עם המשכיר ולאחר קבלת אומדן עלות התיקון.

...

איני רואה מקום לזקוף לחובת מי מהצדדים את העובדה כי בסופו של דבר השוכר שאותר בחר שלא להתקשר בהסכם שכירות, שכן הנסיבות והסיבות לכך לא הוכחו, וממילא לא נדרשת הכרעה בשאלה זו. בעקבות נסיגתו של השוכר החליפי ברגע האחרון, ביום 28.1.2023, נותר הנתבע ללא דמי שכירות עבור חודש פברואר 2023, ועל כן החליט לפעול באופן מיידי למימוש הערבות הבנקאית שהיתה בידיו מכוח ההסכם לשנת 2022.

אין בידי לקבל טענות אלה של הנתבע, ולא ניתן אלא להתרשם שהן נועדו להוות משקל נגד לתביעתה של התובעת, מה גם שהנתבע לא הגיש כתב תביעה בגין נזקים נטענים אלה, ואף לא הגיש תביעה שכנגד.

סוף דבר על יסוד כל האמור לעיל הגעתי למסקנה שדין התביעה להתקבל בחלקה.