ניהול חברות השמת כוח אדם ללא רישיון כעבירה פלילית

מכאן, שככל שיוכח כי בוצעה העבירה הנטענת הרי שחברת מעוף ועובדיה יחד עם חברת אביעזר בבית והעובד הסוצאלי שסייע בתיווך מטעמה – היו שותפים וצדדים לעבירה ואף ביצעו עבירה נוספת לפי סעיף 66 א' לחוק הקובע איסור תיווך שלא באמצעות עובד או בעל רישיון.

הנאשמים טוענים ל"זוטי דברים" – לטענתם שימוש באמצעי הפלילי במקרה הנידון עלול להביא לקריסתה של הנאשמת המעסיקה מאות עובדים ולמנוע השתתפותה במכרזים עתידים ואף עלול לסכל את מכירתה לחברה המשמשת כלשכה פרטית – מכירה שנמצאת בשלב מיתקדם והוצאתה אל הפועל מותנית בתוצאות כתב האישום.

הנאשמת, חברה בע"מ המעסיקה עובדים רבים בארץ ותחום מומחיותה הוא העסקת כוח אדם – עברה על החוק בגלוי כאשר פירסמה עצמה כנותנת שירותי סיעוד באמצעות כוח אדם זר ופועלת כ"לישכה פרטית", עוסקת בתיווך והשמה של עובדים זרים אצל מעסיק סיעודי בעל היתר, שלא כדין.

(1א) היתר לפי פסקה (1) יינתן רק לתאגיד שמטרתו ועסוקו היחידים הם בעניינים כאמור באותה פסקה; (1ב) תאגיד שהוא בעל היתר לפי פסקה (1), יהא פטור מחובת רישיון לפי סעיף 63; (1ג) לא יעסוק אדם כלשכה פרטית בתיווך עבודה שמקומה מחוץ לישראל או בתיווך עבודה לאנשים הנמצאים מחוץ לישראל, ואינם עובדים זרים, אלא אם כן קיבל היתר מיוחד לכך מאת השר ובהתאם לתנאיו, וזאת נוסף על רישיון כאמור בסעיף 63; (2) השר, בהסכמת שר האוצר ובאשור ועדת העבודה הרווחה והבריאות של הכנסת, רשאי לקבוע כי לא יינתן ללשכה פרטית היתר כאמור בפיסקה (1ג).

המאשימה מתארת את העובדות הבאות כך: נימסר לה כי הנאשם הורה למר שטרית אברהם – מנהל לישכת טבריה לתת שירות ללקוחות הנאשמת הכוללים תיווך והשמה; היתקבל אצלה דיווח לפיו הנאשמת מזדהה כחברה האוחזת בהיתר מיוחד לתווך; הנאשמת הלכה למעשה תווכה עובדים זרים ללקוחות ללא היתר מיוחד לתיווך לשמש כ"לישכה פרטית"; הנאשמת הפניתה לקוחותיה אל חברת מעוף לצורך רישום במשרד הפנים; הנאשם לא פיקח ולא עשה למען מניעת העבירות שביצעה הנאשמת.

...

בהקשר לטענת הגנה מן הצדק בדבר אכיפה בררנית – טענה אותה העלו הנאשמים, הסבורים כי המאשימה נקטה בפעולה שלא ננקטה מעולם בנסיבות הספציפיות הדומות לנסיבות תיק זה, נפנה לפסיקתו של כב' השופט הראל בת"פ (חי') 26673-05-16 אחים פתחי חברה לבניה בע"מ- מדינת ישראל (מיום 12.2.2018– ראו האזכורים שם) אשר סקר את הפסיקה הרווחת עד כה בהקשר לטענת האכיפה הבררנית, תוך שפסק כך: "אכיפה בררנית עניינה בחינה האם נפל פגם בהחלטת הרשות, ולכן היא תתקיים גם כאשר הרשות הפלתה בצורה לא מכוונת, ובלבד שמדובר באפליה משמעותית. כלומר, אכיפה בררנית אינה מוגבלת רק למקרים בהם פעלה הרשות מתוך מניע פסול. גם התנהגות תמת לב של הרשות עשויה להוביל לתחושת חוסר צדק. חרף זאת, הטענה תתקבל רק במקרים חריגים. גם אם הטענה מתקבלת, היא לא חייבת להוביל לביטול האישום, אלא יכולה למצוא ביטוי בשלב גזירת העונש" מן הכלל אל הפרט לא מצאנו כי מדובר במקרה בו פעלה המשיבה בשרירות או שהתנהלותה בעניינם של הנתבעים לא היתה תקינה.

לאור האמור אני דוחה את טענת הנאשמים להגנה מן הצדק והטיעונים מכוח טענה זו. אשר לדרישה לביטול כתב האישום כנגד הנאשמת בלבד – משלא עמדו הנאשמים בהוכחת בקשתם, אינני מוצא טעם המצדיק ביטול כתב האישום כנגד הנאשמת, בוודאי שלא מן הטעם ולפיו היא מצויה לפני עסקת מכירה.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

בית הדין האיזורי לעבודה תל אביב הע"ז 20974-10-17 24 אפריל 2022 לפני: כב' השופטת חנה טרכטינגוט – שופטת בכירה המאשימה: מדינת ישראל ע"י ב"כ עוה"ד רון אופיר ו/או מיכל אופיר הנאשמים: 1. אשכולות כוח אדם בע"מ ע"י ב"כ עו"ד יוסי בן חמו 2. א.ר. נתיבי המזרח כח אדם בע"מ ע"י ב"כ עו"ד ארז דרורי 3. עוז פלח 4. הילה פלח ע"י ב"כ עו"ד בוריס קוסנוביץ 5. שמואל שלום ע"י ב"כ עו"ד יוסי בן חמו 6. ניסים יקותיאל ע"י ב"כ עו"ד ארז דרורי החלטה

הנאשמים 3 ו- 4 ניהלו "עסק" הרשום על שמה של הנאשמת 3 בשם "מאדר" אשר עסק בתיווך עבודה לעובדים זרים והשמתם אצל מעסיקים בישראל.

לנאשמים 5 ו- 6 יוחסה אחריות נושא משרה, כאשר לנאשם 5 מיוחסת עבירה לפי סעיף 82 לחוק שירות התעסוקה ולנאשם 6 מיוחסת עבירה לפי סעיף 82 לחוק שירות התעסוקה וכן עבירה לפי סעיף 5 לחוק עובדים זרים תשנ"א-1991 (להלן: "חוק עובדים זרים").

תשובת המאשימה לבקשת הנאשמים 3 ו- 4 – טענת המאשימה הנה כי הנאשמים 3 ו- 4 ניהלו עסק העונה לשם "מאדר" באמצעותו עסקו בתיווך שלא כדין של עובדים זרים ללא היתר, תוך שהם נעזרים בנאשמות 1 ו- 2 אשר בזמנים הרלבאנטיים היו בעלי היתר/רישיון רלבאנטי.

אשר לעובדים המפורטים בסעיפים 11 ה' - 11 ו' לכתב האישום, הוכח באמצעות הודעתו של מר משה כהן ת/8 כי אלה תיווכו לעבודה אצלו על ידי הנאשמים 3 ו- 4 תוך עשיית שימוש בייפוי כח שנחתם על ידיו לטובת הנאשמת 1 מהטעם שלחברת "מאדר" אין רישיון לפתוח חברת כ"א בחקלאות.

ההכרעה – המסגרת הנורמאטיבית – סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב – 1982 שכותרתו "זכוי בשל העדר הוכחה לכאורה" קובע כדלקמן - "נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם – בין על פי טענת הנאשם ובין מיזמתו – לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בענין; הוראות סעיפים 182 ו-183 יחולו גם על זכוי לפי סעיף זה." הוראה זו מאפשרת זיכויו של נאשם בתום פרשת התביעה ככל שלא הוכחה אשמתו לכאורה.

...

סבורני כי בענייננו, עלה בידי המאשימה להציג מערכת הוכחה ראשונית הנדרשת על מנת לחייב את הנאשמים להשיב לאשמה" (ת"פ (י-ם) 237/07 מדינת ישראל – משרד התמ"ת נ' ידי פז מאגרים בע"מ, מיום 12.5.09).

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ובחנתי את כלל הראיות שהניחה המאשימה, שוכנעתי כי ברמה הלכאורית ונכון לשלב זה של הדיון, כי אין בטענות שהעלו הנאשמים בשלב זה כדי להוביל למסקנה כי אינם נדרשים להשיב לאשמה, וזאת מטעמי המאשימה.

כמצוות סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב-1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי") אקדים ואומר כי החלטתי לזכות את הנאשמת 2 מהעבירה לפי סעיף 65(א)(1) לחוק שירות התעסוקה תש"יט-1959 (להלן: "חוק שירות התעסוקה") ולהרשיע אותה בעבירה לפי סעיף 66(א) לחוק שירות התעסוקה בלבד, ואת הנאשמים 3 ו- 4 החלטתי לזכות מעבירה לפי סעיף 3 לחוק עובדים זרים התשנ"א-1991 (להלן: "חוק עובדים זרים") ולהרשיע בעבירה לפי סעיף 65(א)(1) לחוק שירות התעסוקה ובצרוף סעיף 29 לחוק העונשין תשל"ז-1977.

הוגש כתב אישום נגד שישה נאשמים, אשר ייחס לנאשמות 1 ו- 2 תיווך עבודה שלא באמצעות עובד או באמצעות בעל רישיון או היתר, עבירה על פי סעיף 66 א' לחוק שירות התעסוקה; לנאשמים 3 ו-4 עיסוק בתיווך ללא היתר, עבירה לפי סעיף 65(א)(1) לחוק שירות התעסוקה ותיווך שלא כדין עבירה לפי סעיף 3 לחוק עובדים זרים תשנ"א-1991 וביחד עם הנאשמות 1 ו- 2 עיסוק כלשכה פרטית ללא רישיון, עבירה על פי סעיף 63(א) לחוק התעסוקה, ולנאשמים 5 ו- 6 אחריות של נושא משרה.

בהתאם לכתב האישום הנאשמת 2 הנה חברה בע"מ אשר עסקה בין היתר בהבאה, תיווך והשמה של עובדים זרים אצל מעסיקים בישראל, כאשר הנאשם 6 היה מנהל פעיל ובעל מניות בנאשמת 2.

ש. האם נתת לחב' מאדר יפוי כח? ת. כן , נתתי להם יפוי כח שתעבוד עבורי בתור מייצגת כלפי הרשויות כחברת כח אדם".

...

ת. כן. אני מקריא לך עדות שגבינו ממנו ביום 23.4.14 מה יש לך לומר על כך? ת. אני חיברתי בינו לבין חברת אשכולות שדרכה נעשתה ההזמנה של העו"ז מחו"ל. אני מאשר את דבריו".

המסקנה איפוא, כי נאשמים 3 ו- 4 מורשעים בעבירה לפי סעיף 65(א)(1) לחוק שירות התעסוקה ביחס לעובדים המפורטים בסעיף 9 ב' ובסעיף 11 א' - כ"ו לכתב האישום.

על אף הזיכוי ולמעלה מן הצריך מצאתי להעיר כי נדחית טענת הנאשם 6 לפיה לא היה נושא משרה בעת ביצוע העבירות.

באותה עדות מיום 8.12.19 אמר מר קריב בפני חוקרי המאשימה כשנשאל לגבי עובדי הנאשמת: "אני רוצה לציין שבשיחות שהיו לי עם המנכ"ל הקודם ועם אנשים במפעל בתקופה ההיא, הסיבה שעברו לעבוד עם קבלן שירותי תפעול היתה הקושי הגדול של המפעל שנימצא בפריפריה בכלל ובעוטף עזה בפרט, לאייש את כל העמדות ולכן כל ההנהלה הקודמת החליטה לפצל את הפעילות לשניים. כל המערכות היותר מורכבות שדורשות מיומנות יותר גבוהה, למשל מכונת הכתישה, מכונת המילוי הממוחשבת, מערכות לוגיסטיות וכדומה, מאוישות על ידי עובדי דורות שאותם גייסנו להעסקה ישירה שלנו, דרך חברת השמה וכוח אדם בשם "ל.מ." שיש לה רישיון והחלק השני שזה מה שנקרא מחלקות עבודת כפיים, היותר פשוטות, אותן הוחלט להעביר לקבלן שירותי תפעול שיתפעל וינהל את המחלקות האלה".

את העבודה עם המומחיות המיוחדת הזמינה החברה מחברת השמה וכוח אדם שיש לה רישיון, וההתקשרות עם הנאשמת הייתה לקבלת עובדים שלא נידרשת מומחיות מיוחדת.

העבירה המיוחסת לנאשמים קובעת בסעיף 2(א) לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, שלא יעסוק אדם כקבלן כוח אדם, אלא אם הוא בעל רישיון מאת השר ועל פי תנאי הרישיון.

מכל החומר שהוצג עולה שההתקשרות היא היתקשרות עם חברת כוח אדם, על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה ובכלל זה, הפיקוח על העובדים, סוג העבודות שביצעו העובדים, אספקת החומרים וכיו"ב. אשר ליסוד העובדתי, המאשימה הוכיחה שהנאשמת אינה בעלת רישיון כוח אדם, ולגבי היסוד העובדתי של אחריות הנאשם כנושא משרה, הנאשמים אישרו שהנאשם נושא משרה בנאשמת.

הנאשם לא הוכיח שנהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות, ולא הוכיח שעשה כל שניתן כדי למנוע את ביצוע העבירות על ידי הנאשמת.

...

בסיכומיהם טענו הנאשמים שאין להסתמך על עדותו של מר גלסטר, החוקר מטעם המאשימה, שהעיד שהוא קלט בחושיו את מצבו של העד וכד' אני מקבל את טענת הסנגור המלומד בעניין זה, אולם מר גלסטנר צירף גם תמונות, מהן עולה שעובדי המאשימה ועובדי הנאשמת ביצעו את אותה עבודה.

סופו של דבר – המאשימה הוכיחה את ביצוע העבירות המיוחסות לנאשמים, אני מרשיע אותם בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום.

בנוגע לשבוץ אסירים והשמת התובע ונור ביחד באותו אגף, המדינה הפניתה לעדותו של אבי חקשורי, וביקשה לקבוע על יסודה כי מדובר באגף מיתקדם, נקי מסמים, כדי להיתקבל אליו צריך לעבור סינון, האסירים מסתובבים חופשי באגף ולא כלואים, יוצאים לעבודות שונות, נמצאים בסבב חופשות ויש להם הרבה מה להפסיד אם ינהגו באלימות ולכן, הצפי שיהיו אירועים אלימים, נמוך מאוד.

אובדן עין אחת גם אינו מונע קבלת רישיון נהיגה.

נטען כי המדינה התרשלה במניעת הארוע ואף אפשרה התרחשותו במחדליה באי הצבת כוח אדם מספיק, מצלמות וציוד עזר.

אף הוראת סעיף 11(א) לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), התשל"ב-1971 (להלן: פקודת בתי הסוהר), קובעת בהקשר זה, כי: "אסיר הכלוא בבית סוהר יראו אותו כנתון למשמורתו החוקית של מנהל בית הסוהר". "אחריות ישירה זו, שבה נושאת המדינה ביחס למי שכלפיו מופעל כוח המרות השלטוני, חלה הן במישור המשפטי-צבורי והן במישור המשפטי אזרחי-נזיקי. מניעת פגיעה בזכויות היסוד של מי שמצויים במשמורת המדינה – ובכלל זה הזכות לחיים ולשלמות הגוף (והנפש) – מעבר למתחייב ולנדרש כתוצאה מהחזקתו של אסיר בין כותלי בית הסוהר, איננה רק עניינו של האסיר. זהו גם עניינה של החברה כולה, המחויבת לנורמות של זכויות אדם, מוסר ואתיקה". על כן, דומה כי מתקיימים "יחסי קרבה" בין הנתבעת לבין האסירים הנתונים למשמורתה, אשר מבססים קיומה של חובת זהירות מושגית כאמור [לצורכי ההמחשה בלבד ומבלי למצות ראו: עניין רפאלוב פסקות 18-19 וכן רע"א 993/06 מדינת ישראל נ' מוספטה דיב מרעי דיראני (18.7.2011)].

אולם, הנתבעת לא עמדה בנטל זה. עוד יש להוסיף ולציין, כי עצם העובדה כי בדו"ח האירועים של נור בשב"ס לא נרשמו ארועי אלימות בהם היה מעורב בבית הסוהר לפני הארוע הנידון (ראו: סעיף 7 במוצג נ/3), אין בה כדי לסתור את המסוכנות הנשקפת ממנו לאור העבירות בהן הורשע ולאור עברו הפלילי.

...

בהעדר נתונים אחרים, מקובלת עלי הטענה כי יש להעמיד שכרו לעבר על סך של 5,500 ₪ (שכר מינימום).

יתרה מכך, בהעדר נתונים אחרים הנני קובעת כי שכר זה ישמש אף כבסיס לחישוב הפסדי השכר בעתיד.

היתרה לפיצוי = 640,500 ₪ (סכום עגול) לסיכום אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע פיצויים בסך של 640,500 ₪ בצירוף 23.4% בגין שכ"ט עו"ד ובצירוף סך של בגין אגרת פתיחה.