נטל מיצוי הליכים מול רשות מינהלית לאחר הפרת פסק דין

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עת"מ 62362-02-20 בסט טסט בע"מ ואח' נ' משרד התחבורה/תביעות ת"א לפני כבוד השופטת לימור ביבי עותרים 1.בסט טסט בע"מ 2.נידאל פחורי ע"י ב"כ עו"ד ארז דר-לולו ואלה בן-דור המשיבה רשות הרשוי - משרד התחבורה והבטיחות בדרכים ע"י ב"כ מפרקליטות מחוז תל אביב(אזרחי) עו"ד יוסי צדוק והילה גורדון פסק דין

בהליך השימוע בחנה רשות הרשוי שוב את 12 תיקי הליקויים אשר הוגשו כנגד המכון ואשר נבחנו על ידה במסגרת החלטתה הראשונה וקבעה כי לאחר שבחנה בכובד ראש וביסודיות את כל טענות המכון ומנהלו המקצועי וכן, את כל הראיות המנהליות אשר היו מונחות בפניה, היא הגיעה לכדי מסקנה כי אין בידיה לקבל את טענותיהם, וכי בפעילותם בין השנים 2014-2017 הם אכן ביצעו הפרות כדלקמן במסגרת 10 מהמקרים שנבחנו: ביטול ליקויים על ידי מנהל המכון בנגוד לסמכותו וקבלת רכבים ללא תעודות ביטוח למבחני רשוי; מילוי טפסי ייפוי כוח על ידי פקידת הקבלה של המכון וזאת, בידיעת מנהל המכון; דיווח כוזב אודות העסקתו של הבוחן ראיד קרעין במכון הרשוי; ליקויים בבדיקת רכבים כפי שהתגלו בבקורת מיום 27.4.15 של המפקח סמי עובדיה ובכלל כך – ליקויים באופן בדיקת הרכבים על ידי הבוחנים, קיומן של לוחיות רשוי של רכבים במכון בנגוד לנהלים, קבלת צלום תעודות זהות בנגוד לנהלים; ליקויים באשר לאופן בדיקת האופנועים אשר התגלו בחמש ביקורות – אשר לכך הליקוי נסב על כך שהמכון לא הפעיל מיכשור ייעודי לבדיקת אופנועים "ברקס טסטר"; תקלה אשר התגלתה בחיישן הטמפרטורה במכשיר בדיקת מד תכולת גזי פליטה במנוע בנזין; פתיחת כרטיס ממוחשב לבצוע מבחן רשוי לרכב מבלי שהרכב הגיע למכון (תלונת הגב' קיפניס); ליקוי הנוגע לקבלת רכב אשר הוחלף לו מנוע בנגוד לנהלים (תלונת סמיר קאלוטי) בהקשר לכך אף נקבע כי הרכב היתקבל למבחן הגם שבעליו לא הגיע למכון אלא נציגו וזאת, בלא יפוי כוח כדין; חתימת פקידת המכון על הארכה שלישית לבצוע מבחן רשוי וזאת, תחת חתימת המנהל המקצועי של המכון או בוחן שהוא בעל הסמיכה למכונאות רכב; קבלת רכב אשר החליף צמיגים לבצוע מבחן חוזר מבלי שהוצגו מסמכים המעידים על החלפת הצמיגים; ליקויים באופן בדיקת הרכבים על ידי בוחנים בהתאם לדו"ח ביקורת מיום 21.2.17, אשר בגינם נערכו לבוחנים שימועים בהם הודו כי פעלו שלא בהתאם לנהלי הרשות.

הנני מוצאת לציין כי ביום 21.5.20, קרי קודם למועד מתן פסק הדין בהליכים האזרחיים, היתקיים לפני דיון בעתירה, במסגרתו טענו העותרים שהואיל וגם בעתירה לפני במרכז וכבסיס לטענותיהם עומדת טענה בדבר קיום ניגוד עניינים המהוה פגם בהליך המינהלי כלפי המכון והנובע ממערכת היחסים בין אלישע לבין גלנצר ובשים לב לכך שבפני בית המשפט השלום בירושלים נערך בירור מקיף של טענה זו לגופה - הרי שראוי להמתין לפסק הדין בהליכים האזרחיים, קודם להמשך בירור העתירה לפני.

" כאמור ביום 17.7.20 ניתן על ידי בית המשפט השלום פסק הדין בהליכים האזרחיים ועיקריו הרלוואנטיים ולו לכאורה להליך לפני והנסבים על הטענות בדבר ניגוד עניינים כלפי המכון אשר נבע מקיומו של קשר חברי בין גלנצר לאלישע הם כדלקמן: אשר לקיומו של ניגוד עניינים קבע בית המשפט השלום ראשית, כי הראיות אשר הוצגו על ידי המכון בדבר קיומו של ניגוד עניינים אין בהן בכדי להרים את הנטל האזרחי הרגיל ומשכך בבחינת קל וחומר - אין בהן בכדי להרים את הנטל הכבד יותר הנידרש להוכחת טענה מעין זו ובאופן המצדיק קביעת אחריות בנזיקין מצד המדינה.

אציין כי לאחר מתן פסק הדין על ידי בית המשפט בהליכים האזרחיים, איפשרתי לשני הצדדים להשלים טעונם בכתב בשים לב לקביעות פסק דין זה והשלכותיו על ההליך לפני.

לטענת המשיבה, העותרת נוקטת מזה שנים בטקטיקה משפטית, החורגת ממסגרת ההתנהלות המקובלת בהליכים מינהליים מול הרשויות ובתי המשפט.

העותרים טוענים כי בהחלטה בהקשר לתלונות אלו נפלו הן טעות הנוגעת לגופם של דברים וזאת, בהנתן שדבר קיומם של הליקויים לא הוכח והן טעות עקרונית וזאת, משהלכה למעשה לא היה מקום לנקוט בהליך כנגד העותרים לאחר שמוצה הדין עם הבוחנים הרלוואנטיים.

...

בנסיבות אלו, הגיעה הרשות לכדי מסקנה כי אין מנוס ממימוש ההתליה על תנאי שנקבעה למכון ולמנהלו המקצועי בהליך השימוע הקודם, וכן מקבלת החלטה בדבר התלייה בפועל של כתב ההרשאה של מכון הרישוי ושל תעודת הבוחן של המנהל המקצועי לתקופה אשר תאפשר להביא לתיקון דרכיהם ולהטמעת ההוראות הרלבנטיות באופן מלא, הן בפעילות בעלי המכון והמנהל המקצועי והן על ידי עובדי המכון.

כל פעולה מינהלית שנעשית לצורך ביצוע תקנה 273, לרבות מתן הרשאה לניהול תחנת בדיקה על-ידי גורם פרטי (ראה תקנה 273(א) ), צריכה לשוות נגד עיניה השגת תכלית זו." (כב' השופט ד' לוין, פסקה 11)." סוף דבר; לאור כל האמור והמפורט העתירה מתקבלת באופן חלקי כך שקביעות רשות הרישוי באשר לליקויים אשר פורטו בסעיפים 48, 49 ו - 50 לעיל לפסק דיני – בטלות.

כמו כן, חלף האמצעים המנהליים אשר נקבעו על ידי רשות הרישוי כנגד העותרים הנני קובעת כי על העותרים יוטלו אמצעים מנהליים כדלקמן: כנגד העותרת – הפעלת ההתליה על תנאי של כתב ההרשאה למשך 7 ימים אשר נקבעה בהחלטה משנת 2013 ונוסף על כך התליית כתב ההרשאה של העותרת למשך 10 ימים נוספים באופן שבסך הכל יותלה כתב ההרשאה של המכון למשך 17 ימים וזאת, החל מיום 3.1.21 ועד ליום 19.1.21 (כולל).

נוסף על כך הנני קובעת התלייה על תנאי של תעודת הבוחן של העותר 2 לתקופה של 45 ימים למשך שנה מיום תום תקופת ההתליה בפועל, אשר במהלכה ככל שיבצע העותר 2 הפרה של ההוראות הרלבנטיות לעניינו יופעל התנאי כאמור.

עוד טוענים התובעים כי טענת הנתבעת 1 לפיה היה עליהם תחילה למצות את ההליך המינהלי ורק לאחר מכן להגיש תביעה נדחתה זה מכבר בפסיקה.

בית המשפט אף לא היתעלם מכך שתוצאת פסק הדין תיגרום לחוסר נוחות ועלויות גבוהות יותר בניהול ההליך המשפטי עבור התובע, שכן הדבר יביא לפיצול התביעה.

שם סוקר כב' הנשיא (בדימ') גרוניס שיקולים שהתקבלו בפסיקה לעניין הקף הבקורת השיפוטית במסלול של תקיפה עקיפה: "מחד גיסא, ניתן משקל רב לאנטרס הצבורי ולהשלכות קבלת עמדתו של בעל הדין שתוקף את מעשה המינהל במישור הרחב יותר. כך, למשל, אם קבלת טענותיו של בעל הדין תיפגע באפשרות לקַדם תכנית לפיתוח תשתיות ציבוריות, או תביא לשינוי במצב המשפטי שהציבור הסתמך עליו, יהיה זה טעם שלא להעתר להן בתקיפה עקיפה... ניתן משקל רב אף להתנהלותו הדיונית של בעל הדין. אם השתהה בעל הדין בתקיפת מעשה המינהל... או אם הפר את הנורמה המינהלית ועשה דין לעצמו, יהיה בכך כדי לשלול ממנו את האפשרות להיבנות מטענות בדבר חוקיות יישומו של מעשה המינהל בעיניינו במסגרת תקיפה עקיפה...

עוד הוזכרה באותו עניין הבחנה בין מעשה מינהל אינדיוידואלי לבין נורמה כללית: "ישנה ציפייה כי אדם יתקוף מעשה מינהל המופנה כלפיו ישירות, מבלי להשתהות, באפיק ובערכאה המיועדים לכך. לעומת זאת, אם מדובר בנורמה כללית – כמו תקנה, הנחיה מינהלית או מדיניות – התפיסה היא כי אין זה הוגן להטיל על הפרט את הנטל להשיג עליה דוקא בתקיפה ישירה, על כל המשתמע מכך בהיבטי מיצוי ההליכים מול הרשות, תיזמון העתירה וביסוס תשתית עובדתית מתאימה. הנטייה היא, לפיכך, לאפשר לפרט להעלות טענות בדבר חוקיותה של הנורמה הכללית בתקיפה עקיפה, אם וכאשר תופעל נגדו או כאשר היא הופכת קונקרטית מבחינתו". מן הכלל אל הפרט מעיון בטענות התובעים בכתב תביעתם עולה כי מהות טענותיהם כלפי הנתבעת 1, רובן ככולן, היא במישור המינהלי.

...

שם סוקר כב' הנשיא (בדימ') גרוניס שיקולים שהתקבלו בפסיקה לעניין היקף הביקורת השיפוטית במסלול של תקיפה עקיפה: "מחד גיסא, ניתן משקל רב לאינטרס הציבורי ולהשלכות קבלת עמדתו של בעל הדין שתוקף את מעשה המינהל במישור הרחב יותר. כך, למשל, אם קבלת טענותיו של בעל הדין תפגע באפשרות לקַדם תכנית לפיתוח תשתיות ציבוריות, או תביא לשינוי במצב המשפטי שהציבור הסתמך עליו, יהיה זה טעם שלא להיעתר להן בתקיפה עקיפה... ניתן משקל רב אף להתנהלותו הדיונית של בעל הדין. אם השתהה בעל הדין בתקיפת מעשה המינהל... או אם הפר את הנורמה המינהלית ועשה דין לעצמו, יהיה בכך כדי לשלול ממנו את האפשרות להיבנות מטענות בדבר חוקיות יישומו של מעשה המינהל בעניינו במסגרת תקיפה עקיפה...

לאחר שנדחה הערר שהגישו לוועדה המחוזית בחרו התובעים שלא להמשיך ולתקוף את ההחלטה במישור המנהלי בבית המשפט המוסמך לכך, אלא לעבור למסלול האזרחי.

לאור האמור יש לקבל את הבקשה ולדחות את התביעה כנגד הנתבעת 1 על הסף.

האם הדין מטיל, בנסיבות אלה, נטל על החברה הפרטית למצות תחילה הליכים מול הרשות – לפנות אליה ובמקרה של העידר הסכמה לנקוט בהליך שיחייב אותה לעמוד בהוראות פסק הדין? האם אי-מיצוי כאמור צריך לשלול ממנה את זכאותה לפצוי הכספי שהיא עותרת לו? אלה הן השאלות המרכזיות הטעונות הכרעה בתובענה זו. רקע התובעת היא חברת מכון שי – טיפולים פסיכולוגיים בפריסה ארצית.

לאחר פסק הדין הרשות נערכה להודיע לניצולי השואה על האפשרויות העומדות לרשותם, אך בטרם הספיקה לעשות כן התברר שהתובעת שיגרה מכתבים הן למטפלים הן למטופלים כדי להביא להחתמה סדרתית פסולה של המטופלים, ויצרה בכך מצג שוא כאילו התובעת תמשיך להיות ספק של הרשות.

בנוסף, הרשות טוענת שיש לדחות את התביעה נוכח המנעותה המוחלטת של התובעת מלמצות הליכים מול הרשות ומלנקוט בהליכים משפטיים כלשהם בגין ההפרה הנטענת של פסק הדין.

חובת מיצוי ההליכים מול הרשות המינהלית עובר להגשת תביעה כספית נגדה – שאלה אחת ותשובות שונות לה במשפט המנהלי ידוע הכלל ולפיו "אדם המעוניין להביא לשינוי החלטת הרשות, צריך להקדים ולפנות אליה בטרם ינקוט הליך משפטי" (דפנה ברק ארז משפט מנהלי דיוני 346 (2017)).

...

הרשות טוענת שיש לדחות את התביעה.

בנוסף, הרשות טוענת שיש לדחות את התביעה נוכח הימנעותה המוחלטת של התובעת מלמצות הליכים מול הרשות ומלנקוט בהליכים משפטיים כלשהם בגין ההפרה הנטענת של פסק הדין.

התובעת בתגובתה עומדת על טענתה כי דין התביעה להתקבל.

להשלמת הרקע יצוין, כי לאחר הגשת כתב התביעה ומאחר שלא הוגש כתב הגנה, ניתן כנגד הנתבע פסק דין אשר זה האחרון עתר לביטולו.

לתמיכה בטענתו, הוגש מטעם הנתבע תצהיר של מר גלעד טננבאום, מי שעבד בתוך פקח אצל הנתבעת, ומסר כי ניתקל במהלך עבודתו במקרים של אפליה, כאשר מעלימים עין במקרים של הפרת הדין על ידי מקורבים להנהלת הערייה ועובדיה, ואוכפים את החוק נגד אחרים.

בבג"ץ 6396/96, סימונה זקין נ' ראש-עריית באר-שבע, פ"ד נג(3) 289 [1999] קבע בית המשפט העליון, בפיסקה 16 לפסק הדין, כי "אכיפה בררנית ... אינה היפוך של אכיפה מלאה. לעתים קרובות אין אכיפה מלאה, ומבחינה מעשית אף לא יכולה להיות אכיפה מלאה, של חוק או תקנות. אכיפה חלקית אינה בהכרח אכיפה פסולה. כך גם אכיפה מדגמית, שהרי המדינה אינה יכולה להקצות אלא משאבים מוגבלים לאכיפת החוק. כך גם רשויות מינהליות שונות, כמו רשויות מקומיות. לכן רק טבעי וראוי הדבר שהמדינה ורשויות אחרות יקבעו לעצמן מדיניות, ובמידת הצורך והאפשר גם הנחיות כתובות, שיקבעו סדר עדיפות לאכיפת החוק. אכן, מדיניות או הנחיות כאלה צריכות לעמוד במבחנים המקובלים לגבי כל החלטה מינהלית, כגון מבחנים של מטרה כשרה, שיקולים עינייניים, סבירות ועוד. אולם, אם הן עומדות במבחנים אלה, אכיפת החוק על-פי מדיניות או הנחיות כאלה אינה אכיפה פסולה. אכיפה כזאת, אף שהיא אכיפה חלקית, אינה אכיפה בררנית. אולם, אפשר שאכיפה חלקית תהיה אכיפה בררנית ובשל כך גם תהיה אכיפה פסולה. מהי אכיפה כזאת? אפשר להגדיר אכיפה בררנית בדרכים שונות לצרכים שונים... ללא יומרה להציע הגדרה ממצה, אפשר לומר, לצורך עתירה זאת, כי אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני-אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא. דוגמה מובהקת לאכיפה בררנית היא, בדרך-כלל, החלטה לאכוף חוק כנגד פלוני, ולא לאכוף את החוק כנגד פלמוני, על בסיס שיקולים של דת, לאום או מין, או מתוך יחס של עוינות אישית או יריבות פוליטית כנגד פלוני. די בכך ששיקול כזה, גם אם אינו שיקול יחיד, הוא השיקול המכריע (דומינאנטי) בקבלת החלטה לאכוף את החוק. אכיפה כזאת נוגדת באופן חריף את העקרון של שויון בפני החוק במובן הבסיסי של עקרון זה. היא הרסנית לשלטון החוק; היא מקוממת מבחינת הצדק; היא מסכנת את מערכת המשפט." [ההדגשות שלי – ר.ה.] בית המשפט העליון חזר על הלכה זו בע"א 1081/00, אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 193, 201 [2005] וקבע (בפיסקה 11 לפסק הדין) כי "המערערים לא ביססו קיומה של אכיפה מפלה. הקביעה שלפיה היתנהלות של רשות פלונית היא מפלה, אינה אך קביעה עובדתית הנסמכת על השוואת נתונים של מכסות ייבוא בין שתי חברות שונות. מבחינה מעשית אכיפה חלקית או מדגמית היא לעתים כורח המציאות. לרשויות המינהל תקציב מוגבל לאכיפת המדיניות המותווית, על-כן מדיניות אכיפה שונה מחברה לחברה כשלעצמה אינה מהוה... תהא זו הפליה אם ננקטת אכיפה שונה מתוך שרירות או מתוך מטרה פסולה... לדעתי, לא הונחה תשתית עובדתית שממנה ניתן להסיק כי המשיבים הפלו את המערערים." במקרה דנן, למעט טענה כי קיימים מבנים אחרים אשר כלפיהם לא פעלה הערייה, לא הונחה תשתית עובדתית, ואף לא הועלתה טענה מצד הנתבע, כי הערייה פעלה בדרך של קבלת החלטות שרירותית, לצורך מטרה פסולה או כדי לקדם אינטרס זר. נציגת הערייה העידה (עמ' 22 שורה 19 עד עמ' 23 שורה 2) על ההיתנהגות של הרשות בפעולות האכיפה הידועות לה: "מחלקת הפיקוח של הבנייה היום עם כוח האדם שיש לה פועלת בהליך מינהלי בעיקר כלפי עבירות בנייה טריות. ככל שמאותרת עבירת בנייה טרייה שיש הוכחות שנבנתה באותו זמן, נאכף ההליך המינהלי על סדר גודל של עבירה מעל 20 מטר ואז מתחיל הליך מינהלי מולה, מול העבירה ולא מול האדם. לפעמים הוא מזדהה ואז אנו יכולים לפעול מולו. אם האדם מבקש לבטל את הצוו הוא מזדהה. אני מאשרת כי אנו מדביקים את צו ההריסה על הנכס ולא בודקים של מי הוא. ככל שיש תלונה שמוגשת על בנייה בלתי חוקית או שמפקח מאתר עבירת בנייה שכרגע מתרחשת בפועל מתחיל ההליך הזה, הם כותבים דו"ח ומגישים תקציר של הדו"ח ומחליטים אם ללכת ולאיזה מהלך, ואם נידרש צו הריסה מינהלי אנו פועלים נגד הנכס ולא נגד האדם... ככל שזה לא בנייה טרייה ההליך הוא כתיבת כתב אישום. אנו מכינים את החומר לכתב אישום, אבל לצערי בשנים האחרונות מחלקת הפיקוח לא מספיקה כימעט להגיש כתבי אישום. כל שנה היה סיבה אחרת, בשלוש שנים האחרונות לא הוגשו הרבה כתבי אישום אולי שישה, מעטים. כל שנה היה דבר אחר." ב"כ הנתבע, בשאלותיה לעדה, ביקשה לברר אם פעולות האכיפה הבודדות שנעשו ננקטו על מנת לפנות שטח שנועד לבניית ביניין הערייה, ככל הנראה כדי לטעון כי מדובר במניע פסול.

ברע"פ 1611/16, מדינת ישראל נ' יוסי יוסף ורדי [31.10.2018] קבע בית המשפט העליון (בפיסקה 99) כי "ניתן עקרונית, לראות במחדלי הרשות, או במעשיה הרשלניים משום 'פגם', אשר יש בו כדי לפתוח את שערי המבחן התלת-שלבי שנקבע בהילכת בורוביץ'. ברי כי אין בכך כדי ללמד שיש לייחס משקל ממשי לכל טענה באשר לטעות, או למחדל מצד רשויות האכיפה, אלא לליקוי מהותי שכזה... מטבע הדברים, התוצאה תהא שרק מקרים נדירים וחריגים בהם נטענה טענה לאכיפה מפלה שאיננה תוצאה של כוונת זדון יקימו לנאשם הגנה מן הצדק." הנטל להוכיח את הטענה לאכיפה בררנית מוטל על הנתבע, וזה לא הורם.

...

" [ההדגשה שלי – ר.ה.] המסקנה היא, שאין להתיר לנתבע להמשיך ולהחזיק, לנהל הוסטל, לגבות דמי שכירות ולנהוג מנהג בעלים במקרקעי ציבור, מכח ההלכה הפסוקה, גם אם העירייה אינה פועלת ממניעים "טהורים", שכן בכך יזכה הנתבע, על חשבון הציבור, בקרקע שאינה שלו, קרי, בזכות שאינה מגיעה לו. נכון הדבר, כי לו פעלה העירייה כלפי כל מפרי חוק התכנון והבניה, בכל העיר, באכיפה הדוקה, קבועה ואינטנסיבית, בכל מקרה של פלישה למקרקעי ציבור, היו כלל התושבים זוכים לשטחים ציבוריים פנויים רבים יותר לרווחת הכלל.

סוף דבר לא עלה בידי הנתבע להוכיח כי קיימת לו עילת הגנה טובה כנגד תביעת הפינוי, וזאת חרף התוצאה הקשה מבחינת הדיירים שנתנו בו את אמונם.

אשר על כן, דין התביעה להתקבל.

בגדרה נטען כי היועצת המשפטית לממשלה ופרקליט המדינה הפרו את הוראות החוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), התשי"ט-1958, וחרגו מהאמור בחוות דעתה של המשנָה ליועץ המשפטי לממשלה בעיניין "הסדרת חוסר בהירות" בחוק.

זאת, משפנייתה הראשונה אליהם נעשתה לפני למעלה משלושה חודשים – וכל שהיתקבל הוא "[...]מענה לאקוני בדבר העברת הטיפול ללישכת ראש אגף חקירות". אשר על כן, נטען, כי "הנטל על המשיבים להצדיק החלטתם שלא לפתוח בחקירה". זאת ועוד נטען, כי בהתנהלותם חטאו היועצת המשפטית לממשלה ופרקליט המדינה לחובתם לפעול במהירות ראויה; וכי ההחלטה שלא לפתוח בחקירה או בהליך של בדיקה מקדימה לוקה בחוסר סבירות.

כידוע, בית משפט זה פסק, וחזר ופסק, כי הדרישה למיצוי הליכים וקיום פְּנִיָּה מוקדמת לרשות הרלבנטית, עובר להגשת עתירה, לא נועדה רק כדי 'לצאת ידי חובה' (ראו: בג"ץ 2624/97 ידיד נ' ממשלת ישראל, פ"ד נא(3) 71, 83-82 (1997)).

כפי שציינתי בעיניין אחר – יש לפנות לרשות המינהלית במטרה לייצר לשיח ממשי בין הצדדים, וכדי לקדם פיתרון למחלוקות ביניהם.

על אופי הפנייה, ללמד כי היא אינה רק 'יריית פתיחה' להליך משפטי, בבחינת 'הכשרת הקרקע' לקראת העתירה הצפויה לבוא (בג"ץ 4129/22 ל.לוי נדל"ן בע"מ נ' משטרת ישראל (23.06.2022)), אלא: "מיצוי ההליכים אינו יכול להעשות כ'מצוות אנשים מלומדה'; אין מדובר בשלב טכני, פורמאלי, בבחינת הכרח בל יגונה: 'לא בדקדוקי-עניות של פרוצידורה עסקינן, אלא במהות: הסדר הטוב; היעילות; החיסכון במשאבים; מיקוד המחלוקת וציוני-דרך לפתרונה; הפעלת שיקול דעת מקצועי; הפריית השיח שבין האזרח לבין הרשות; כיבוד הדדי בין הרשות השופטת לבין הרשות המבצעת; כל אלה מחייבים מיצוי הליכים תחילה, ובקורת שיפוטית אחר כך' [...] לא מיצוי הליכים לפנינו, לא ניסיון אמיתי ללבן את הנושא אל מול הרשות, ולא רצון כֵּן ליפתור את המחלוקת; היתנהלות זו אינה אלא ניסיון פושר, מגומגם, לצאת ידי חובה, כדי 'לדלג' היישר אל הזירה המשפטית. זאת לא ניתן לקבל. מיצוי ההליכים הוא שלב נכבד, מהותי; בלעדיו אין לגשת לבירור העתירה. על כן, כבר מטעם זה, דין העתירה להדחות על הסף" (בג"ץ 8361/20 שקיר נ' מדינת ישראל (07.10.2021)).

לאחר שנכתב פסק הדין, אך בטרם חתימתו ושליחתו לצדדים הונחה לפנינו ׳הודעה ובקשה׳ מטעם העותרת מהיום.

...

זאת, בראש ובראשונה, משום שחרף טענות העותרת, סבורני כי העתירה, לאור הסעדים העיקריים המבוקשים בה, מקדימה את זמנה (ראו והשוו: בג"ץ 7570/19 כהן נ' שר המשפטים (17.11.2019)).

סבורני כי בנסיבות העניין, בשלב זה, משטרת ישראל היא-היא הרשות הרלבנטית.

אך עובדה זו, סבורני, אוֹפֶפֶת את העניין כולו, ומחייבת את גורמי החקירה להידרש לטענותיה של העותרת היטב, ומשכך העתירה, חרף חשיבותה הלכאורית, מקדימה את זמנה.

העתירה נדחית על הסף אפוא.