נזקים לשמיעה אצל עובדי נמל: תביעת נזיקין

התובענה הוגשה ביום 24/4/2013, ובמסגרתה התובע עתר לחייב את הנתבעת 1 באחריות בגין הנזק שניגרם לו במהלך עבודתו, מאחר ולטענתו, במהלך שנות עבודתו אצל הנתבעת 1, הוא נחשף לרעשים, וכתוצאה מכך הוא נפגע באוזניו ונגרמו לו ירידה בשמיעה וטינטון.

ד"ר גולדשר קבע בחוות דעתו כי : "יש לראות "קשר של גרימה" בין חשיפתו של מר מנסי לרעשים בעבודתו בנמל חיפה, לבין רובו של הנזק שקיים כיום באוזניו", והעריך את נכותו הצמיתה של התובע כדלקמן: 10% בגין טינטון תמידי לפי סעיף 72(4)ד'II לתקנות המל"ל, ו- 25% בגין ליקוי שמיעה לפי סעיף 72(1)7ז' לתקנות המל"ל. עוד קבע ד"ר גולדשר כי אין לצפות לשפור או החמרה במצב אוזנו של התובע בהקשר לחשיפתו לרעש, וכי התובע אינו צפוי להיזדקק לטיפולים רפואיים בעתיד, בקשר עם חשיפתו לרעש, למעט רכישה של מכשירי שמיעה, ובהמשך פירט ד"ר גולדשר בסעיף ד' את המועדים להתגבשות הנזק והצביע על קיומו של קשר סיבתי מובהק בין רובו של הנזק לבין עבודתו בנמל חיפה.

כאב וסבל הואיל ומדובר בתביעה עפ"י פקודת הנזיקין, הרי שאין הפצוי בגין כאב וסבל מוגבל בסכום הקבוע בתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו – 1976, לעניין תאונות דרכים, ולפי ההלכה הפסוקה, יש להעריך את הסכום בגין רכיב זה לפי אופי הפגיעה, הנתונים הסובייקטיביים של הנפגע, אופי הארוע וכיוצ"ב. בעיניינו, מדובר בתובע יליד 1950, היום בגיל 67, לא אושפז ולא עבר טיפולים חודרניים, זאת מהטעם שאין אפשרות לסייע לו באמצעים אלה, כך שהמומחה ד"ר גולדשר קבע כי אין לצפות לשפור או החמרה במצב אוזנו של התובע והוא לא צפוי להיזדקק לטיפולים רפואיים בעתיד, ולכן התובע נידון לחיות עם מצבו הנוכחי, עם נכות צמיתה בשיעור 25% בגין ליקוי שמיעה למשך כל שנות חייו.

...

בהקשר הזה, סבורני כי התובע לא סיפק תשתית ראייתית שיכולה ללמד על התדירות שיש להחליף בה את מכשיר השמיעה, ולמרות שהתביעה הוגשה בשנת 2013 התובע לא צירף ולו קבלה אחת שיכולה ללמד על כך שהוא רכש מכשיר שמיעה והוציא בגינו סכום כלשהו.

יחד עם זאת, לאור קביעת המומחה ומשאין ספק כי התובע יצטרך לרכוש מכשיר שמיעה לפחות פעם אחת, החלטתי לפצות את התובע בגין רכיב זה כפי עלות רכישתו של מכשיר שמיעה אחד בלבד, כאשר ממסמכי הצעות המחיר שצירף התובע כחלק מתצהירו [נספח ה'], ובהתאם לטענות התובע, הרי שממוצע המחיר של מכשיר השמיעה עומד ע"ס 11,000 ₪, ואני פוסקת לתובע פיצוי בגין הוצאות לעתיד כגובה הסכום הזה- קרי סך של 11,000 ₪.

סוף דבר לאור האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה, ומחייבת את הנתבעת 1 לשלם לתובע באמצעות הנתבעת 2 פיצוי בסך 104,000 ₪.

עדויות ארבעה עדים מטעם שני הצדדים בדיון בפניי: מטעם התובעת – עו"ד גיא כהן, עובד מחלקת התביעות אצל התובעת, שמסר תצהיר אימות שצורף לכתב התביעה (להלן – "עו"ד כהן"), מר עזרא כהן, כמומחה בתחום השמאות שחוות דעתו צורפה לכתב התביעה (להלן – "עזרא" ו-"חוו"ד עזרא", בהתאמה), ומר מאור סלוצקי, כמומחה לחשמל ולחקר כשל חשמלי שחוות דעתו צורפה לכתב התביעה (להלן – "סלוצקי" ו-"חוו"ד סלוצקי", בהתאמה); מטעם הנתבעת – מר בן ציון מיכאלי, עובד ומנהל אצל הנתבעת, שמסר תצהיר עדות ראשית (להלן – "מיכאלי").

כלומר כדי לקבוע אם תנאי קיום זכות הפצוי מיתקיים בעניינינו, יש לבחון אם הוכחה חבותה המהותית בנזיקין של הנתבעת כלפי המבוטחת [ראו ע"א 7287/12 חתמי לויד'ס נ' חברת חשמל לישראל בע"מ (פורסם בנבו, 9.12.14) בסעיף 16: "...ממילא לא הוכחו היסודות הדרושים להקמת תביעתה הנזיקית המקורית של חברת החשמל כלפי הנמל, אשר בנעליה ניכנסו המבטחים. כפועל יוצא מכך, למעשה לא הוכח התנאי השלישי שנימנה להעמדת זכות התיחלוף של המבטחים – קיומה של זכות בידי חברת החשמל לקבלת פיצוי מהנמל בגין הארוע הבטוחי"].

מתי נחוץ ומופעל הכלל נפסק כי בחינת הכלל נעשית בסוף המשפט, לאחר שמיעת כל ראיות כל הצדדים, כאשר  רק אם בחינת העובדות שהוכחו מעלה שלא די בהן להוכחת עילת התביעה, עולה המקום לבחון אם הוכחו תנאיי הכלל לצורך העברת נטל ההוכחה לנתבע, ונפסק ש"ההכרעה בשאלת תחולתו של הכלל אינה זהה להכרעה בגורלה של התביעה גופה" [ע"א 1146/99 קופת חולים כללית נ' סולן, פ"ד נה (4) 898 (2001)].

תובע ניזוק שלא הביא ראיות שיכול וצריך היה להביאן, לא יהנה מתחולת הכלל:  "תחולת הכלל שבסעיף 41 מותנית בקיומה של עמימות ראייתית מובנית ובלתי נמנעת בדבר נסיבות הארוע (רע"א 682/06 כהן נ' ישראליפט תעשיות 1972 בע"מ ([פורסם בנבו], 10.7.2006)). כלל זה של היפוך נטל הראיה לא נועד לשחרר את הנפגע התובע מנטל הראיה המוטל עליו שעה שיכול היה לדעת, או היה עליו לדעת את הנסיבות שגרמו לקרות הארוע הנזיקי, ויכול היה להוכיח את התשתית העובדתית אשר ממנה ניתן להסיק את התקיימות רכיבי עילת הרשלנות. לא לשם כך נוצר הכלל שבסעיף 41. כלל זה נועד לסייע ראייתית לאותו הנפגע שנחסמה בפניו דרך ההוכחה האינדיווידואלית מסיבות שאינן תלויות בו. לשון אחר: רק מקום בו התובע הנפגע אינו יכול ולא יכול היה להביא ראיות ספציפיות - ישירות או נסיבתיות - להוכחת נסיבות הארוע, ומצטרפים לכך שני התנאים הנוספים שבסעיף 41, רק אז ניתן יהיה להעביר נטל הראיה על הנתבע בהתבסס על הכלל שבסעיף 41 לפקודה (ראו:  Porat & Stein, בעמ' 100-84).            בעניינינו, הסיבה לכך שנסיבות התאונה וגורמיה לא נתבהרו במלואן, רובצת בעיקרה לפתחו של התובע-המערער. זאת מאחר ובחר להגיש את תביעתו למעלה מארבע שנים לאחר התאונה, ומשנמנע מהבאת ראיות ספציפיות למצב בור הקפיצה ביום התאונה. במקרה דנן לא ניתן לומר כי הנפגע לא יכול היה, מסיבות שאינן תלויות בו, להוכיח את נסיבות גרימת התאונה. לא היתה מניעה בעד המערער והוריו (התובעים בבית המשפט קמא) לפעול כראוי וכמצופה מתובע המבקש להטיל האחריות בשל ניזקו על הנתבע. הם חדלו מעשות כן, השהו הגשת התביעה למעלה מארבע שנים, הסתפקו בחוות דעת שנערכה רק כעבור תשע שנים ולא עשו כל פעולה להבאת או הנצחת הראיות הנדרשות שעה שיכלו לעשות זאת." [ע"א 813/06 ג'ונס נ' בית הספר האיזורי עמק החולה (פורסם בנבו, 7.2.08)].

...

המחלוקות ניתוח טענות וראיות הצדדים מביא למסקנה, שאלו הן המחלוקות הטעונות הכרעה בפס"ד זה: מחלוקת בשאלה, האם יש בעצם העובדה, לפיה מבוטחת התובעת שילמה לנתבעת עפ"י דרישתה סך של 57,840 ₪ (בגין הוצאות תיקון נזקי האירוע הנדון), כדי לשלול את זכות התחלוף של התובעת או כדי לקבוע כי לא התקיים תנאי הכרחי להתגבשות זכות התחלוף שעניינו בקיום זכות של המבוטחת כלפי הנתבעת לפיצוי בגין אירוע השריפה.

ובאשר לתשלום עלותו, כאן טוענת הנתבעת שעלה בידיה לשכנע את אנשי המבוטחת כי המבוטחת היא שאחראית לשריפה ולכן על המבוטחת לשאת בעלות החלפת הארון, אך הדברים לא מוכחים ולא משכנעים: לא הובאו לעדות אנשי המבוטחת שעמם נוהלו המגעים, ספק רב אם ניתן היה להגיע למסקנה מקצועית רצינית לגבי סיבת השריפה בזמן הקצר מאוד שבו נדרשה החלפת הארון, וספק רב אם הנתבעת ספרה למבוטחת כי היא אחראית עפ"י דין (אמות המידה) לתקינות השנאי שנשרף (מאחר שהנתבעת לא התייחסה לכך גם בבית המשפט ניתן להניח שהיא לא עשתה זאת גם במגעיה מול המבוטחת).

מעבר לכך, השמאי עזרא העיד (בתשובה לשאלה בחקירתו הנגדית) כי הוא פנה למבוטחת לברר מדוע שילמה לנתבעת, והמבוטחת השיבה לו "שמדובר בחיוב של חברת חשמל ועליהם לשלמו אחרת ישלמו קנסות ופיגורים" (ראו שורות 14-13 בעמ' 15 לפרוטוקול), ודברים אלו שלא נסתרו ומדברים בעד עצמם, למעשה, גם במסמך שהנתבעת הציגה כראיה חשובה מטעמה (מוצג נ/2) רשום כי "חברת החשמל החליטה שהם מחליפים את תא המדידה ומחייבים אותנו בעלויות..." משמע מדובר לכאורה בהחלטה של חברת החשמל ולא בהסכם בין המבוטחת לבין הנתבעת שהינו תוצר של נטילת אחריות מלאה ומוסכמת ע"י המבוטחת; ושלישית, יתכן (אני קובע זאת כאפשרות בלבד מאחר ששני הצדדים לא התייחסו לכך) שהנתבעת פעלה תחת ההנחה כי היא פטורה מחבות והמבוטחת חייבת בתשלום החלפת הארון, על יסוד סעיף 48(ג)(1) לאמות המידה, שפוטר את הנתבעת מלפצות את הצרכן (המבוטחת) באירוע של "תקלה במיתקן הפרטי של הצרכן". אך על פניו איני סבור שניתן לעגן את עמדתה הכללית של הנתבעת בסעיף זה מתוך אמות המידה, מאחר שהביטוי "מיתקן פרטי" ממש אינו ברור בנסיבות: ההגדרות שבספר אמות המידה מפנות להגדרת "מיתקן חשמל" שבסעיף 2 לחוק משק החשמל, וההגדרה שבחוק כוללת רכיבים וציוד רבים, כך שבהחלט ניתן לומר שהשנאי שנשרף הוא לא מיתקן חשמל פרטי של המבוטחת אלא מיתקן חשמל של הנתבעת.

אשר על כן, אני קובע כי הוכח הנזק הנתבע בסך 57,840 ₪ שעניינו המחיר ששילמה המבוטחת לנתבעת בגין החלפת הארון.

התובענה שבפנינו היא לפיצויים נזיקיים בגין היתנהלותו של הנתבע.

בכתב התביעה תוארו מספר אירועים שהתרחשו בשנת 2016, בהם (לטענת התובעים) הנתבע גרם נזק בשיעור למעלה מ – 150,000 ₪ (60,000 ₪ ועוד מע"מ בגין אבדן שנת היתקשרות עם עמותת איל"ן, פגיעה במוניטין ובתדמית ואבדן התקשרויות עתידיות עם גופים ומוסדות, בסך 50,000 ₪ ועוד פיצויים בגין עגמת נפש לתובע מס' 2, בסך 30,000 ₪).

נטען כי התביעה כנגדו הוגשה כתגובת נגד לתביעה שהוא הגיש לאחר סיום עבודתו אצל התובעת מס' 1 (ד"מ 25098-11-16).

דיון והכרעה לאחר ששקלנו את העדויות שנשמעו, את המתואר בתצהירי העדים שלא נחקרו בחקירה נגדית ואת טיעוני הצדדים בסיכומיהם, הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה להדחות.

הנתבע גם אישר שנסע לנמל ולא למרינה באשדוד (עמוד 16 שורה 31).

...

עם זאת, מאחר שהצדדים נחלקו בשאלת היסוד, אם אמנם המעשים המיוחסים לנתבע בוצעו על ידו, נפנה כעת לבחינת הראיות בעניין זה. בכל הנוגע לאירוע מיום הזיכרון, הרי שמאחר שלא מצאנו שעדותו של התובע עדיפה על פני עדות הנתבע וכאשר כל אחד מהנוכחים באירועים תיאר אותו באופן התואם את גרסתו בהליך המשפטי, לא שוכנענו כי יש להעדיף את גרסת התובעים לאירועים על פני גרסת הנתבע.

מכל מקום, ודאי שהטעות בהגעה לנקודת יעד שגויה אינה קשורה לעניין זה. לסיכום האמור בהתייחס לאירוע מיום 2.8.16, שוכנענו כי אכן כטענת התובעים התובע פעל על דעת עצמו, לא נתן עדיפות להסעה אליה שובץ (של "ילדי איל"ן") וניסה להספיק הן את ההסעות הרגילות של העובדים והן את ההסעה של יום הכיף, תוך שהוא מתעלם מהוראות המעסיק (כיבוי הטלפון הנייד) ופועל על דעת עצמו.

בשולי הדברים נציין כי אמנם התנהל הליך קודם בין הצדדים (ד"מ 25098-11-16), אך הוא הסתיים בפשרה, כך שאין בו קביעות בעלות נפקות להליך זה. סוף דבר - התביעה נדחית.

בהתחשב בכך שהוכח כי אכן הנתבע פעל בניגוד להוראות מעסיקו ובכך ביצע עבירת משמעת, מצאנו כי למרות דחיית התביעה, יש להורות כי כל צד ישא בהוצאותיו.

ביום 3.2.16 נערכה בפניי ישיבת הוכחות, שבה נשמעו ראיות הצדדים.

יצוין כי הייצוג המשפטי של הנתבעת הנו מכוח פוליסת ביטוח האחריות של הנתבעת אצל כלל חברה לביטוח בע"מ. הרכבים המעורבים בתאונה בתאונה מעורבים 2 רכבים: · רכב התובעת – משאית מתוצרת וולוו ש.י. 2010 מ.ר. 6705170.

המחלוקת בין הצדדים ממוקדת בשאלת אחריות הנתבעים בנזיקין לתאונה, כאשר במישור הנזק ושיעורו אין, למעשה, מחלוקת, והנתבעת גם לא הציגה חוות דעת שמאי נגדית לחוות דעת השמאי מטעם התובעת שצורפה לכתב התביעה ואף לא ביקשה לחקור את השמאי מטעם התובעת.

גרסת התובעת באשר לנסיבות היתרחשות התאונה בסעיף 3 לכתב התביעה נרשם כך: "התובעת תטען, כי ארוע התאונה היתרחש ביום 17.12.13, בסמוך לשעה 18:00, בכניסה לנמל אילת, עת עמד רכב התובעת בכניסה לנמל אילת בפני שיירת כל רכב, לפתע הגיח רכב הנתבעת מצד ימין בעודו "נדחף" לנתיב בו עמד רכב התובעת בחוסר זהירות, סטה רכב הנתבעת לנתיב בו עמד רכב התובעת והסב לו נזקים וכך התרחשה התאונה".

...

לאחר שבחנתי את מכלול הראיות, מצאתי שלא ניתן להעדיף אחת משתי הגרסאות המתחרות, ולכן מדובר בספק שקול, שמחייב את דחיית התביעה.

איש מהצדדים לא העיד עד נוסף כלשהו, כאשר ממכלול הראיות די ברור שהיו אמורים להיות עדים נוספים לתאונה (שראו את התאונה ו/או שהיו עדים למגעים בין המעורבים לאחר התאונה), שהרי התאונה התרחשה במקום ובשעה שהתקבצו בו משאיות רבות שהחלו בנסיעה לעבר שער הכניסה לנמל, לאחר המתנה ממושכת מחוץ לשער.

סיכום התביעה נדחית.

התובעת הגישה תובענה נגד הנתבעת, בה עתרה לחייבה בתשלום פיצויי נזיקין בסך של כ-13,000 ₪, בגין נזקים שנגרמו למכולות השייכות לתובעת, או שיש לתובעת זכות להחזיק בהן.

פלוגתא זו מעוררת שאלות-משנה אחדות, כגון האם הנתבעת היא שומרת שכר ואם כן – האם מדובר בשמירה "טפלה" או בשמירה "עיקרית"; באיזה מצב הגיעו המכולות לנמל חיפה (לאמור: מה היה מצבן בשעת פריקתן מן האניות המובילות); האם נתקבלו הן למשמורת הנתבעת כשהן ללא כל פגע; מהם הנזקים אשר נגרמו למכולות בהיותן במשמורת הנתבעת; מהי עלות תיקון הנזקים.

לאחר שמיעת הראיות, ולאחר שעיינתי בסיכומי הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין התובענה להידחות, לפי שלא הונח בסיס כלשהו הן לאחריותה של הנתבעת מכוח דין החוזים או הנזיקין, הן לעניין התרחשות הנזקים למכולות עת היו במשמורת הנתבעת והן לעניין שיעור הנזק.

התובעת הביאה כעד מטעמה את מר יחיאל מדר, המשמש בתפקיד של בקר מכולות אצל התובעת (סעיף 2 לתצהיר העדות הראשית) ולמעשה הוא מנהל מחלקה בתובעת (עמ' 5 שורה 5).

...

סבורני שאף התובעת מודעת לכך שעל מנת להוכיח נוהג המקובל בשוק – עליה להביא ראיות מפי גורמים חצוניים לה ולא להסתפק בעדותו של מר מדר.

די לי באמור לעיל על מנת לקבוע שדין התובענה להידחות, מחמת אי הוכחת אחריות הנתבעת ולחלופין – מחמת אי הוכחת רכיב הנזק, הן מבחינת עצם התרחשותו והן מבחינת שיעורו.

על כן נדחית התובענה.