לטענת התובעת, כאשר הגיעו לביתו של הנתבע, חוותה לטענתה "ואנדליזם ואלימות: מכות קללות וצעקות, כולל חמותו. סירבו להראות פנקס חיסונים והתנהגו כמו משוגעים, היתפרעו, הרביצו, הזמינו אותי להכנס ואז סגרו עלי את הדלת. סירבו לי להכנס. השכנים יצאו החוצה. גם אימא של אישתו".
עוד מבהירה התובעת בכתב התביעה, כי הגישה תלונה במישטרה, וכי הנתבע הגיש נגדה תלונה נגדית בגין הסגת גבול.
המדינה מפנה לכך שלפי הוראת החוק לנזיקים אזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952, אין המדינה אחראית בנזקים על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית; וזה כל מה שהיה בעניינינו.
בכל הקשור לצעקות בין התובעת לבין הנתבע ואישתו בבית ולאחר מכן מחוץ לחלון, לא ראיתי שם אמירות, שאם מי מהשכנים היה שומע אותן היה שומע "לשון הרע". ברור בנסיבות שמדובר בריב שבו הרוחות מתלהטות, וגם האמירה "אין לך ילדים" ככל שהיא שקרית, נחזית תוצר של עברית גרועה שמכוונת לידרוש רגישות לנוכחות ילד בקירבת המחלוקת.
...
למרות כל האמור לעיל, בהסתכלות כוללת על האירועים שהתגלגלו אותו יום, אבקש להפנות לנקודה שאני כן מוצא לקבל בעניינה את עמדת התובעת; והיא - זכותה לקבל "בזמן אמת" פרטים לגבי חיסון הכלב של הנתבע, שפגע בכלב שלה.
בשל התנהלות זאת, אני מחייב את הנתבע 1 לשאת בחלק מהוצאות הנתבעת, בסך חלקי של 1,500 ₪ (שכולל בתוכו החזר הוצאות האגרה ששולמה, שלפי הדין איננה מוחזרת).
התביעה נגד כל הנתבעים נדחית בזאת, בכפוף לאמור בסעיף 46 לעיל.