נזקי רכוש ללא חוו"ד שמאי קבילות הראיות והערכת הנזק

לפני שני ערעורים על פסק-דינו של בימ"ש השלום בנצרת (כבוד השופטת א' רבהון), בו התקבלה חלקית תביעת התובעים לתשלום תגמולי ביטוח בגין נזק רכוש לרכב בתאונת דרכים מיום 15.3.2020.

לאחר התאונה נבדק הרכב על-ידי שמאי חוץ מוכר מטעם המבטחת, אשר העריך הנזק לרכב כאובדן גמור.

בנוסף, לא עלה בידו להסביר כיצד נרשם לקורס נהיגה במשרד הרשוי ימים ספורים לאחר תאריך הודעת ההתליה ומספר שבועות עובר לתאונה, דבר המלמד על ידיעתו על כך. אשר לנזק, המבטחת טוענת כאמור כנגד קבילות חוו"ד השמאי עליה הסתמכו המשיבים, ולטענתה משלא היה מקום לקבל את חווה"ד כראיה – דין התביעה להדחות.

קבלה זו לא הוצגה אמנם כראיה, אולם בנסיבות הקונקרטיות, שעה שחוה"ד לא נסתרה ומדובר בחוו"ד שהוכנה ומוענה למבטחת עצמה, אינני רואה להתערב בקביעתו של בימ"ש קמא אשר ראה להסתפק בכך כבסיס לקביעת עלות כאמור.

...

בענייננו, מקובלת עלי עמדת בית משפט קמא כי לא הוכח שהמבטחת פעלה בחוסר תום לב. מדובר בסיטואציה בה אין חולק שהנהג נהג ברכב בעת שלא היה לו רישיון נהיגה תקף, והתעוררה בנסיבות מחלוקת עניינית וכנה באשר לחבות הביטוחית, שדינה להתברר בהליך המשפטי כפי שנעשה.

בנסיבות אלה, סבורני כי לא היה בסיס לפסוק הסכום האמור לחובת המבטחת ויש לבטלו.

סוף דבר: על יסוד כל המקובץ, ערעור המשיבים נדחה בזאת במלואו.

בפני תביעה בגין ניזקי רכוש שנגרמו למכונית התובע בהתנגשות מול מכונית הנתבע.

דיון והכרעה הוכחת הנזק הנזקים למכוניתו של התובע הוערכו באמצעות חוו"ד שמאי מטעמו.

ראה ע"א 210/10 רמנוף חברה לסחר בציוד בניה בע"מ נ' שוורץ (7/3/2012): "כבר נקבע בפסק-הדין של בית משפט זה בגילגולו הקודם, כי על הנפגע להוכיח לא רק את עובדת הנזק אלא גם את שיעורו, כך שאפילו אם הוכיח הנפגע נזק, תדחה תביעתו אם לא הוכיח את שיעור הנזק. משמע, במקרים בהם לאור טבעו אופיו של הנזק ניתן להביא נתונים מדויקים, שומה על הנפגע התובע לעשות כן ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי. כן נקבע, כי די שהנפגע יוכיח את ניזקו ואת הפצוי המגיע לו בודאות סבירה, המתבקשת מנסיבות העניין (ראו ע"א 294/92 דרוק נ' אהרון, פ"ד מז (2) 23 (1993)). עוד נקבע, כי לאור טבעו ואופיו של הנזק, ניתן היה להביא נתונים מדויקים, אולם הסיבה הלכאורית לחוסר האפשרות להערכת שיעור הנזק היתה נעוצה בכשלונה של המערערת להביא ראיות מתאימות המאפשרות את קביעת שיעור הנזק." (ההדגשה שלי – ע.ר.) במקרה שבפני לא הוצגה כל מניעה מצד התובע, להציג ולהוכיח את המחיר בו נמכרה המכונית אל מול ערכה על פי המחירון.

במאמר מוסגר אציין, כי אינני בטוח שפסק הדין הפלילי דנן מתאים להחשב כראיה קבילה בהליך אזרחי, בהיתחשב בכך שניתן על בסיס "הודאה קונסטרוקטיבית" בהיעדר התייצבות, על פי סעיף 240(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי, לא על בסיס הודאה פוזיטיבית ולא על בסיס מסכת ראיות שהוצגה בפני ביהמ"ש. פסיקת בתי המשפט קבעה כי הרשעה בפלילים על בסיס הודאה פוזיטיבית, נחשבת כראיה קבילה במשפט אזרחי לפי סעיף 42א לפקודת הראיות.

...

סיכומו של דבר, נוכח הסתירות בעדותו של התובע בהתייחס לראיות אחרות, חוסר הגיון של גרסתו, אי הבאת עד רלוונטי והתרשמות כללית של חוסר אמינות מצדו, הגעתי למסקנה שלא עלה בידי התובע להוכיח את נסיבות התאונה ולא את אחריות הנתבע 1 לתאונה.

העובדה שהנתבע 1 סימן על גבי נ/1 את מיקום התאונה במקום שעשוי להיראות, מזווית צילום, זו כאילו איננו נמצא על הנתיב הימני, אלא במרכז הכביש, איננה יכולה לסייע לתובע, אשר לגרסתו התאונה כלל לא התרחשה שם. לסיכום אני דוחה את התביעה הן מחמת אי הוכחת שיעור הנזק והן מחמת אי הוכחת הנסיבות והאחריות.

אני מחייב את התובע לשלם לנתבעת 2 שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 2,700 ₪.

כאמור, המשיבות טוענות כי בעיניין זלוצין מדובר במקרה ייחודי שבו קבלן הפר את ההסכם עם הדיירים ולמרות שעמדה לו זכות לתקן את הליקויים ברכוש המשותף בעצמו הוא לא מימש אותה וגרר את הדיירים לבימ"ש. בהקשר הזה, ואך ורק בהקשר זה, חויב הקבלן לשלם לדיירים פיצוי כספי חוזי בעד עלות התיקונים בצרוף מע"מ על בסיס חוו"ד שמאי למרות שהליקויים (ברכוש המשותף) לא תוקנו בפועל, יתרה מזו, לטענת המשיבות, בעיניין זלוצין דיני המס מאפשרים לקבלן להוציא חשבונית זכוי בגין שינוי תנאי המכירה בגובה עלות התיקון ולקבל מרשויות המס החזר של המע"מ. אם הקבלן לא היה מחויב לשלם לקונה את המע"מ בגין עלות התיקון, המשמעות הייתה שהמע"מ היה חוזר לכיסו של הקבלן והוא היה מתעשר על חשבון הקונה, אין ללמוד מכך לעניינן של חברות ביטוח בכל הקשור לפצוי מבוטחיהם או צדדי ג' שניזוקו על ידי המבוטחים.

שכן, לפי ההלכה הפסוקה כתבות ופרסומים אינם בגדר ראיות קבילות והפסיקה אף קבעה שיש לשרש את התופעה על הגשת בקשות אישור על סמך כתבות (רע"א 8562/06 פופיק נ' פז גז 1993 בע"מ (2007) בפיסקה 8; ת"צ (מרכז) 24912-03-10 חגי נ' חברת פרטנר תיקשורת בע"מ (2011)).

אחר שבחנתי טענות הצדדים לעניין זה מצאתי כי לא זו בלבד שעסקינן בחוות דעת ישנה החורגת מיגדרי הזמן של התביעה הנדונה, לא ניתן ללמוד ממנה על נוהגה של הראל שלא לשלם מע"מ בערכי שיפוי, ראיה לדבר כי הראל נאותה לתשלום המע"מ בערכי השיפוי אחר שהוברר שאין בכוונת המבוטחת באותו עניין לכונן את הנזק (כפי שרצתה המבוטח לעשות מלכתחילה).

ודוק, איני מיתעלם מכך שחלק מחוות דעת אינן רלבאנטיות בהיותן חוות דעת המתייחסות לנזק לתכולה ולא לתיקונה) ועל אף שכך יש בחוות הדעת המתייחסות לתיקון נזק ללמד כי סך המע"מ שולם אף בהיעדר תיקון.

וכך העיד גם מר יוסי לבנה, מנהל סיקור היסיכונים ושמאות רכוש אצל הפניקס – "כאשר הערכת הנזק היא שיפוי הערכת הנזק כוללת גם מע"מ כי המע"מ משפיע על הקביעה ממנה אנו גוזרים את ערך השיפוי" [עמ' 214 ש' 8-2].

...

בכל הקשור לצדדי ג' שלא תיקנו את ריכבם ותבעו את מבוטחי הפניקס הרי שאמנם לגביהם תקופת ההתיישנות היא 7 שנים, היינו עלינו להתייחס לתקופה שמיום 16.1.11 ועד 11.3.15 ואולם לעניין זה אני מקבל את טענת הפניקס כי עומדת לה הגנת תום הלב, ובמילים אחרות, אומנם הכרענו כי הלכת זלוצין שניתנה אחר הכרעת אגף ההון מיום 20.6.99 מתייחסת אף להחזר מע"מ בפוליסות לביטוח רכב ואולם לא ניתן להתעלם מהעובדה שלפני חברות הביטוח הונחה לכאורה הכרעת אגף ההון מיום 20.6.99 וכי באופן עקרוני ניתן היה לטעון לחילוקים שונים בין החיוב הכללי שנקבע בהלכת זלוצין לחיוב התשלום בביטוח רכב תוך השענות על אותה הכרעה משנת 1999 לגביה לא הוציא אגף ההון כל עדכון.

ואם כן אחר שמצאנו כי המבקשת אינה ראויה לשמש כארגון מייצג בתובענה שבנדון, הוספנו ומצאנו כי אף האינטרס הציבורי לא יפגע מקביעה זו נוכח רמת הראיות הדלה שסיפקה המבקשת לצורך הוכחת תביעתה.

מכל מקום, בנדון, נוכח התוצאה אליה הגעתי, אינני נצרך לקבוע מסמרות בשאלה זו. סוף דבר מכלל האמור מעלה, מצאתי לדחות הבקשה לאישור התביעה כתביעה ייצוגית כנגד המשיבות.

הנתבעים טענו כי עותק הסכם הארכת השכירות הנ"ל היה בחומר שהיה במחסן ואשר הושלך על ידי התובעת, ועל כן נגרם להם נזק ראייתי לצורך הוכחת טענה זו. ואולם, ניתן היה להוכיח קיומו של הסכם כאמור באמצעים חליפיים, כגון הבאתה לעדות של אימו של הנתבע, בעלי פעלים, או של רואה חשבון של הנתבעת, אשר אמור לכלול בדו"חות הכספיים של הנתבעת את דמי השכירות בהתאם להסכם השכירות, על מנת שיעיד האם הסכם זה או מידע זה כזה נימסרו לו. כמו כן ניתן היה להציג את החשבוניות שאמורה פעלים להוציא לנתבעת בגין תשלומי דמי השכירות (אף שהם נערכים על דרך הקזוז), או לכל הפחות את הכרטסות של שני הצדדים להסכם השכירות.

מעבר לכך, גם בחוות הדעת השמאית שהכין שמאי המקרקעין מר ניצן מקובר (נספח 16 לתצהיר מזרחי, עמ' 6) בחודש ינואר 2014 נאמר כי: "המחסן בשימוש ומצויים בו חפצים שונים" מזרחי מסר בעדותו כי השמאות היתה בפניו עובר לחתימת ההסכם עם כונס הנכסים וכי לא היתה בה מילה לגבי המחסן (עמ' 16 ש' 5-7), ואולם, כמבואר לעיל, דברים אלה אינם נכונים.

לפיכך, בציר הזמן, התקופה שעל הנתבעים לשלם לתובעת דמי שכירות ראויים הנם לתקופת הדיון המשפטי, דהיינו מיום הגשת התביעה לפינוי ועד למועד פינוי המחסן בפועל (11/17-5/18), תקופה של 7 חודשים, בצרוף תקופת התארגנות להגשת התביעה שאני מעריך אותה בחודשיים.

הבסיס העיוני לחיוב בהוצאות פינוי מצוי בסעיף 5(א) לחוק עשיית עושר אשר על פיו: "מי שעשה בתום לב ובסבירות פעולה לשמירה על חייו, שלמות גופו, בריאותו, כבודו או רכושו של אדם אחר, בלי שהיה חייב לכך כלפיו, והוציא או התחייב להוציא הוצאות בקשר לכך, חייב הזוכה לשפותו על הוצאותיו הסבירות, כולל חיוביו כלפי צד שלישי, ואם נגרמו למזכה עקב הפעולה ניזקי רכוש, רשאי בית המשפט לחייב את הזוכה בתשלום פיצויים למזכה, אם ראה שמן הצדק לעשות כן בנסיבות הענין." זאת ועוד.

כאמור, עדותו של בני לא הופרכה והנתבעים לא הגישו בזמן אמת כל היתנגדות לקבילות הראיות שאינן קבלות או חשבוניות של בני, כפי שהורה בית המשפט בהחלטה מיום 25.12.2019.

...

ביום 2.7.2018 נעתר בית המשפט לבקשה והורה על מחיקת התובענה, שכן בנסיבות אלו התובענה הפכה להיות תיאורטית ואקדמית גרידא (נספח 14 לתצהיר מזרחי).

נוכח האמור אני סבור כי התובעת פעלה בסבירות ובתום לב לפינוי המחסן, ולמעשה מי שנהגו בחוסר תום לב מוחלט היו הנתבעים אשר מיאנו מלהוציא חפציהם מהמחסן אף שידעו היטב שאין להם כל זכות להמשיך ולהחזיק בו, ואיני שולל את האפשרות כי הם ביכרו שלא לעשות כן על מנת שלא להטריח עצמם בעניין זה ולהוציא הוצאות מכיסם לשם כך. נוכח האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת בראש זה את הסך של 47,705 ₪.

עם זאת, נוכח העובדה כי ניתן היה לגבות חוב זה במסגרת תיק ההוצל"פ שנפתח לצורך ביצוע פסק דין לפינוי (תיק הוצל"פ (ראשל"צ) 514276-03-18), וזאת בהתאם להוראות סעיפים 64(ב) ו – 9 לחוק ההוצאה לפועל, הרי שלמעשה לא היה צורך בתביעה בראש זה. לכן גם אין מקום לפסוק שכ"ט בגין ראש זה, שכן המדובר בסעד מיותר לחלוטין אשר מקומו היה בלשכת ההוצל"פ. חבותו האישית של הנתבע סבורני כי יש לחייב את הנתבע באופן אישי בחיובים מושא פסק דין זה. זאת, הן משום שבהתאם להסכם השכירות נקבע כי הוא מחזיק באופן אישי במחסן ועל כן הוא חב באחריות אישית לנזקים אשר נגרמו עקב האחזקה שלא כדין, וכן עקב העובדה שבהתאם לנסיבות המבוארות לעיל יש לראות בו כמי שהחזיק בפועל באופן אישי במחסן, כאשר הוכח שחלק מהציוד היה ציוד אישי שלו, ובשים לב לכך שהוא המוציא והמביא בנתבעת [והשווה: ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ פ"ד מ"ח (5) 661 (1994)].

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעת את הסך של 71,082 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

התובעת שיגרה לדירה שמאי – מר רועי לוין (להלן השמאי) אשר ביקר בה למחרת ארוע הפריצה, ביום 1.7.2015, ערך דו"ח שמאות להערכת ניזקי הפריצה וצילם במקום תמונות [חוות-דעת השמאי הוגשה וסומנה ת/2 ואילו התצלומים שערך בדירה – ת/3].

התובעת תמכה את התביעה בפסק-הדין שניתן נגד הנתבע בהליך הפלילי – פסק-דין פלילי מרשיע כהגדרתו בסעיף 42א בפקודת הראיות, בחוות-דעת השמאי, בתעוד לגבי הוצאות התובעת והתשלום למבוטחים ובתצהיר של עו"ד הילה מזרחי – מיישבת תביעות שבוב בתובעת [להלן עו"ד מזרחי; תצהירה סומן ת/1].

כך מורה סעיף 42א בפקודת הראיות, בחלקיו הרלוואנטיים לענייננו: הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי.

הם עשו כן כדי לתור אחר רכוש שיוכלו לגנוב והדבר מתיישב היטב עם הנזק שתיעד השמאי בביקורו בדירה ביום המחרת.

...

התביעה מתקבלת אפוא בחלקה, ביחס לנזקי הפריצה ושכר השמאי; היא נדחית לגבי נזקי גניבה.

הנתבע ישלם לתובעת סכומים מצטברים אלו (להלן הסכום הפסוק): סך 13,855 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (19.11.2028) עד יום פסק-הדין, אגרת משפט בסך 800 ₪, שכר עדותם של עדי התובעת בסך 950 ₪ ושכ"ט עו"ד (כולל מע"מ) בסך 4,000 ₪ – שלושתם בערכי יום פסק-הדין.

הנתבע ישלם לתובעת את הסכום הפסוק תוך שלושים יום מהמועד בו יומצא לו פסק-הדין.