וכך קבע כב' השופט עמית באותה פרשה:
"הראציונאל של החריג הוא, שלא להרחיב את תחולתה של הפוליסה על רכוש שמעצם טיבו וטבעו שייך למבוטח או נמצא בפיקוחו ובשליטתו, וראוי לביטוח נפרד. אפשרות אחרת היא, שהסעיף בא להחריג רכוש שהמבוטח מוביל במכוניתו. מכל מקום, אין להרחיב את החריג מעבר לגבולותיו הראויים.
לעומת זאת, במקרים אחרים בהם לא היה ספק כי מבוטח הנתבעת הוא מי מבני ביתו של התובע או מבוטח התובעת, קבע בית המשפט כי יש תחולה לחריג ולפיכך אין כסוי בטוחי (ראו, בין השאר, ת"א (נת') 33817/04/14 שירביט חברה לביטוח בע"מ נ' יונס (31.8.2015), ערעור על פסק הדין נדחה (בעיקר בהסתמך על סעיף 62(ד) לחוק חוזה הביטוח): ע"א (מר') 15488/10/15 שירביט חברה לביטוח בע"מ נ' יונס (7.6.2016); ת"א (ים) סייד נ' סייאד (15.2.2010); תא"מ (חי') 6091/10/13 חרפוף נ' שומרה חברה לביטוח (22.4.2014)).
אף תכליתו של החריג – כפי שנקבעה בעיניין חזן, ולפיה אין להרחיב את תחולת הפוליסה על רכוש השייך למבוטח וראוי לביטוח נפרד, משמיעה כי יש מקום להחילו, שעה שאין חולק כי התובעת יכולה הייתה לבטח את הרכב שבבעלותה בביטוח מקיף, אז הייתה זכאית לפצוי בגין הנזק שניגרם לה מכוחו.
...
לטענת הנתבעת, בנסיבות העניין יש לראותה כמבטחת, אך אירוע התאונה אינו מכוסה בכיסוי ביטוחי, וזאת מכוח סעיף 15 לפוליסה התקנית, המכונה "חריג בני ביתך". הנתבעת טענה, כי משעה שהרכב הנפגע הוא רכב שבבעלות התובעת (היא המבוטח), וביתר שאת משעה שהתאונה התרחשה בחצרי התובעת, הרי שהאירוע בא בגדרי החריג האמור ולפיכך אין להטיל על הנתבעת את האחריות לפיצוי בגינו ודין התביעה להידחות.
אינני סבורה כי ניתן לאמץ פרשנות כה מרחיקת לכת של הסעיף ומכל מקום, בענייננו, אני סבורה כי לא ניתן לטעון לקיומה של עמימות טקסטואלית, שעה שבהינתן כי מדובר בתביעה בגין נזק לרכוש שהוא בבעלות המבוטח, לשון הסעיף והתוצאה המשפטית המתחייבת ממנו הן ברורות.
ואולם, אני סבורה כי בהינתן הנסיבות שבהן התרחשה התאונה (דהיינו בחצרי התובעת בין שתיים מעובדותיה), אלמנט האקראיות מצטמצם, ומכל מקום, פרשנות הקובעת כי בנסיבות אלו אין תחולה לחריג הקבוע בסעיף 15, משמעותה הלכה למעשה ריקון החריג מכל תוכן ממשי.
לאור האמור אני סבורה כי יש לקבוע כי יש תחולה לחריג ולפיכך דין התביעה להידחות.
סוף דבר אני דוחה את התביעה.
