לאחר ששקלתי את הדברים, נראה כי יש לאבחן במקרה זה בין שני שירותי הגעה שונים לשדה התעופה נתב"ג.
השרות האחד ניתן למי שמגיע לשדה התעופה לבדו, על מנת לטוס לחו"ל. לנוסע מסוג זה קיימים תחליפי הגעה שונים לשדה התעופה, ובהם הגעה עם רכבו והחנייתו בחניה לטווח ארוך בשדה התעופה; מונית מיוחדת; מונית שירות; אוטובוס; רכבת; חניון בקירבת שדה התעופה (בתקופה הרלוואנטית מדובר בחניון "טסים").
עמדת היועמ"ש באשר למבחן המשפטי הראוי לבחינת העילה הנ"ל הייתה שונה בעניינים מסוימים מזו שנקבעה בעיניין גפניאל, ונביא את סיכום הדברים בעמדה הנ"ל:
"היועץ המשפטי לממשלה סבור כי יש להכיר בקיומה של העילה בדין הישראלי, אך בצד זאת לנקוט בגישה זהירה באשר לעילת גביית מחיר בלתי הוגן גבוה על ידי בעל מונופולין, וזאת לאור השיקולים שהוצגו לעיל. ראשית, השמוש בעילה אינו מטפל בהיעדר התחרות, אלא רק בסימפטום של התופעה ולכן יכול לסייע רק בטווח הקצר; שנית, שימוש תכוף בעילה עשוי לפגוע בתמריצים לחדשנות והתייעלות של פירמות וכן בתמריצים לכניסה של שחקנים חדשים לשוק; שלישית, בדיקת העילה היא מורכבת, באופן שעלול להוביל לחוסר ודאות ממשי ולפגוע בתמריצים ליצירת תחרות מספקת בשוק. שיקולים אלה רק מתעצמים בהנתן התכנות גבוהה לטעות שתוביל לאכיפת יתר, שעלותה החברתית גבוהה מאחר שהיא עלולה לפגוע בתחרות ולפיכך לגרום לנזק לטווח ארוך לשוק ולצרכנים".
לאור שיקולים אלה, מוצע מבחן משפטי דו-שלבי ליישום עילת מחיר בלתי הוגן גבוה בדין הישראלי.
...
אני סבור כי ראוי שמי שמבקש לטעון למחיר מופרז לא יסתפק בבחינת מבחן אחד בלבד, וכי כל עוד הדבר אפשרי, יבחן לפחות עוד מבחן אחד נוסף, וזאת נוכח הזהירות המתחייבת טרם קביעה כי מחיר הוא מופרז.
סיכום
לאור כלל האמור לעיל נדחות עילתו העיקרית של המבקש וכן העילה החליפית.
בקשת האישור נדחית, אפוא, וכן תביעתו האישית של המבקש.
