נזקי גוף שבר בשורש כף היד שדרשו ניתוח

הניתוח הנוסף נידרש, כמפורט בדו"ח האישפוז, בעקבות תלונות על כאבים עזים וממצאי הצלום שהדגימו תזוזה בפלטה ורושם ללחץ על העצבים.

אחר כל האמור, לא ניתן לחלוק שהנכויות מהן סובל התובע בעקבות התאונה בגין השבר בשורש כף יד ובברך שמאל הן נכויות המשפיעות על התיפקוד.

באשר לעזרת הזולת, ההלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב מישפחה, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, התשנ"ח 1997, בעמ' 424, ראו גם ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח', פ"ד כח (1) 277).

התובע סבל משבר ביד שמאל ומשבר נוסף ברגל שמאל, עבר שני ניתוחים והיה באי כושר במשך תקופה ממושכת (ראו בעיניין זה, חופשות המחלה שניתנו לתובע בבית החולים ושיעור הנכות הזמנית שנקבעה במל"ל).

...

לאחר שעיינתי במסמכים ובטענות הצדדים אני מוצא לפסוק לתובע פיצוי על דרך האומדנה בגין הוצאות רפואיות בסך 5,000 ₪.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

אחר כל האמור לעיל, הנתבעת תשלם לתובע סכום 25,522 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד כדין והחזר אגרה ובתוספת הצמדה מיום התשלום.

בנסיבות העניין, נוכח השבר בשורש כף יד שמאל של התובע, הניתוח שעבר ותקופת ההחלמה הנדרשת.

  הוצאות שהוציא נפגע עד למועד מתן פסק הדין הן בגדר "נזק מיוחד" הטעון פירוט והוכחה, ואולם לעתים ניתן לפסוק הוצאות לנפגע בעבר על פי אומדנה, ובילבד שבית המשפט השתכנע כי אכן הוציא הנפגע הוצאות שכאלו, ובילבד שעצם הצורך בהוצאת הוצאות אלו הוכח בעדויות (ר' דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף 684-682 (2003)).

...

לצורך הדיון כאן, ניתן להניח, כי קמה בנסיבות גם חובת זהירות קונקרטית והשאלה הדרושה הכרעה הינה האם הופרה חובת זהירות זו. בנסיבות המקרה דנן, אני סבור, כי המענה לשאלה זו הוא חיובי.

בנסיבות העניין, אני סבור כי נגרם לתובע בתקופת אי כושר המלא של 4 חודשים ממועד התאונה הפסד שכר לעבר, אותו אני מעריך ע"פ אומדנה בסכום גלובלי של 19,000 ₪.

כך, שאין בידי לקבל את הטענה לפיה הנכות התפקודית של התובע עולה על הנכות הרפואית.

על כן, סבור אני כי יש לפסוק לו פיצוי בגין הוצאות רפואיות ונסיעות לעתיד על דרך האומדנה סכום גלובלי, בסך 10,000 ₪, שיאפשר לתובע לכסות הוצאות אלה ככל שיידרש להן.

כללי לפניי תביעה לפיצויים בגין ניזקי גוף בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "החוק").

הנזק הנכות הרפואית התובע נפגע פגיעה רב מערכתית, פונה לבי"ח איכילוב, שם נותח ואושפז עד יום 24.3.2014 ולאחר מכן עבר לבי"ח שיבא שם נותח ואושפז עד יום 22.5.2014.

התאונה הוכרה כתאונת עבודה והמוסד לביטוח לאומי העמיד נכותו הרפואית הצמיתה של התובע על 66% כדלקמן: 30% בגין שבר פריקה בקרסול ימין; 20% בגין שבר בשורש כף יד ימין; 20% בגין שבר בשוק שמאל; 5% בגין שבר בחוליה 3D-; 5% בגין שבר בחוליה D-4; 5% בגין שבר בצלעות; 10% בגין צלקות.

הוא הוסיף וציין "אסף הוא בעל המוסך אבל אני ממונה על הלקוחות הבעייתיים בנושא של גבייה. אני ממונה על כל הנושאים שיש בהם כאבי ראש ואני אחראי לגבות את הכספים מהלקוחות הבעייתיים כי יש לי רקע בתחום של 40 שנים ואני מכיר הרבה מהלקוחות". חוקר המוסד לביטוח לאומי, אוריאל שלום רשם ב"דו"ח סיכום חקירה" מאותו היום כך: "עובד בעסק משפחתי, מוסך לפחחות רכב. עוסק בטיפול בלקוחות, גביית כספים ושליחויות שונות. מתנייד באופנוע של המוסך. ביום הפגיעה נפגע בתאונת אופנוע עת היה בדרכו לגביית כסף. התחייב להמציא האישור הנידרש. פרטים בגוף החקירה". בחקירתו הכחיש כי החתימה על גבי טופס "דיווח ראשוני על תאונת דרכים" לנתבעת, שם נרשם, כאמור, כי מדובר ברכב מעבידו, היא חתימתו, למרות ששמו נכתב בכתב ידו (עמ' 78).

...

בנסיבות אלה, לבסוף, אבא הסכים שאני אנהל את העסק, הוא יעבוד כפועל פשוט בפחחות בלבד ובתמורה אני צריכה לדאוג לשלם את המשכנתה על הדירה בה גרנו ולחסל את החובות שצבר".

החזקה האמורה, ההיגיון והשכל הישר מביאים למסקנה שאם הדוחות הכספיים היו מלמדים על כך שלא קיימת זיקה קניינית בין האופנוע ובין המוסך, הרי סביר שבתו וחתנו של התובע היו מיוזמתם פועלים להגישם ללא שיהוי, בדיוק כפי שהתובע יזם את העברת תקצירי השומות, שהרי התובע ועדיו ידעו מהי השאלה שבמחלוקת בתיק.

לאור כלל האמור, אני מקבלת את טענת הנתבעת וקובעת כי הבעלות באופנוע בעת הארוע הייתה של המוסך, חברת שגיא, היא מעבידתו של התובע.

התביעה נדחית.

לטענת התובע, בעקבות התאונה, נגרם לו שבר בשורש כף היד שהצריך ניתוח לקיבוע השבר.

לאחר שעברתי על כתבי הטענות, הראיות, התצהירים, העדויות והסיכומים, מצאתי כי דין התביעה להדחות שכן התובע לא עמד בנטל הנידרש להוכחת נסיבות קרות המקרה כפי שמתוארות בכתב התביעה, וכי פגיעתו הנה תולדה של תאונת דרכים.

אין לפני את הפניה (אם כי במכתב הדחיה שנשלח ביום 20.11.17, נרשם כי הפניה הנה מיום 25.1.17), מה שכן מונח לפני הנו טופס ההודעה על נזק גוף אשר נחתם ביום 23.8.17 (לאחר שכבר תוקן התאריך בדיווחי המישטרה) שבו כן נרשם שמו של הנהג, אולם בטופס עדיין נרשם מועד התאונה כיום 31.7.16 (המועד השגוי).

...

משכך, וכפי שציינתי בתחילת הדברים, דין התביעה להידחות.

לסיכום – הנני מורה על דחיית התביעה.

אולם, בשל הפגיעה, הנכות והעובדה שהתובע מתקיים מקצבאות הביטוח הלאומי מצאתי לעשות כן בשיעור מתון ועל כן הנני מחייב את התובע בהוצאות בסך 3,500 ₪ (כולל מע"מ).

התובע הגיש כנגד הנתבעת תביעה לפצוי בגין ניזקי גוף שנגרמו לו לטענתו כתוצאה מטריקת דלת הרכב על ידו השמאלי וזאת ביום 25.7.2016.

הסטוריה / אנמנזה רפואית: בן 52 שנה ושמונה חודשים נפל בבית לדבריו , ניחבל בשורש כף יד שמאל === בדיקה גופנית: נפיחות ופורמציה בשורש כף היד צלום : שבר מרוסק ברדיוס דסטלי יד שמאל ==="

כאן המקום לציין ולהדגיש שנוכח מסקנה זו איני נידרש לניתוח מנגנון הפגיעה שאף הוא מעורר תהיות לא מועטות ודי בהתנהלות התובע אשר לא אמר אמת ביחס לנפילה , צירף תעוד רפואי חסר כדי להסתיר את הטיפול הרפואי שקבל ב"טרם" אשר משקף נוכח חוסר המהימנות של התובע ורצונו להסתיר את הטיפול את הנסיבות האמיתיות של התאונה, קרי נפילה בבית.

...

יפים לעניין זה הדברים שנקבעו בע"א 765/18 שמואל חיון נגד אלעד חיון (כבוד ה' א. שטיין): "26. סבורני, כי שקרים אלו של בעל דין הנוגעים לעניינים המצויים בליבת המחלוקת – הם לבדם – צריכים היו לשמש בסיס לדחיית תביעתו ללא צורך בניתוח ראיות נוספות. דחיית התביעה בשל שקרים אלו היתה – ועודנה – תוצאה מתחייבת לנוכח שלושה כללים שעניינם פרוצדורה וראיות. מדובר בכללים ידועים ומושרשים, אך הפעלתם נתונה במידה רבה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, ומסיבה זו – כך נראה לי – היא לא יצרה עדיין נורמות כלליות ותקדימים מחייבים". ראה שם בהרחבה עמוד 13-16 לגבי הכללים הראייתים.

לכן, מששוכנעתי שהתובע לא אמר אמת ביחס לנסיבות התאונה ושאין מדובר בתאונת דרכים ו/או במעורבות של רכב אני דוחה את התביעה.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך של 25,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.