נזקי גוף כתוצאה מנפילה בכביש

הנאשם נהג ברשלנות ובקלות ראש בכך שלא שם ליבו אל הדרך ומצב כלי הרכב, לא ציית להוראות התמרור הנ"ל , לא נתן זכות קדימה לרכב המעורב, לא נקט באמצעים הדרושים למניעת תאונה ובכך גרם לתאונה בה נגרם נזק לגוף ולרכוש.

כתוצאה מההתנגשות נפל על הכביש ,נהג הרכב יוצא ומתחיל לצעוק עליו שנסע כמו מטוס, היו המון אנשים שאמרו לנהג להיתרחק, הגיע אמבולנס ופינה אותו, נסע לבית החולים קפלן שם ביצעו קיבוע , קיבל מורפיום, העבירו אותו לאיכילוב שם ביצעו ניתוח שטיפה ולאחר מספר ימים ניתוח נוסף של קיבוע, הכניסו לו ברגים לקרסול, היה לו זהום ברגל ולכן אושפז במשך תשעה ימים.

...

יתרה מכך הבוחן מסר שהיה מגיע לאותה מסקנה גם ללא הסרטון על פי ניסוי שדה ראיה שעשה (ראה ע' 24 ש' 25-32).

"...נכון, נמצא סרטון מצלמה באופנוע ולאחר מכן התקבל סרטון מצלמה רכב הנאשם דבר שחיזק את הראיות בתיק ולא מעבר. במידה ולא היה סרטונים עדיין המסקנה שלי והקביעה שלי הייתה אותה מסקנה" (ע' 24 ש' 28-30).

מכל הנימוקים הנ"ל מצאתי כי התביעה הוכיחה מעל לכל ספק סביר שהנאשם עבר את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, על כן הנני מרשיעה את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

השאלה המתעוררת, איפוא, לנוכח גדר המחלוקת כעולה מכתבי הטענות בין התובעת לנתבע 2 והדורשת הכרעה היא: האם במסד הראייתי שהונח לפניי, הוכח כי התובעת נפגעה כתוצאה מפגיעת רכב בו נהג אותה שעה הנתבע 2, ואזי יש לראותה "כנפגעת" כמשמעו של ביטוי זה בחוק הפיצויים ("אדם שניגרם לו נזק גוף בתאונת דרכים"-סעיף 1 לחוק) או שמא מדובר בתאונה של נפילה עצמית על הכביש ללא קשר סיבתי לרכב בו נהג אותה שעה הנתבע 2 לקראת מעבר החציה ברחוב אלופי צה"ל בחולון.

...

די באמור לעיל כדי להגיע למסקנה כי גרסתו של הנתבע 2 המכחיש את עצם קרות התאונה אינה אמינה ואינה מהימנה ולא נותר אלא לדחותה ולאמץ את גרסת התובעת במלואה.

לאור כל המקובץ לעיל, באתי למסקנה כי התובעת נפגעה בתאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים ברכב בו נהג הנתבע 2.

סוף דבר לאור כל המקובץ דלעיל, הנתבעת 1 תשלם לתובעת סך של 190,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 13% +מע"מ ואגרה.

דיון והכרעה סיווג התאונה סעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן – "חוק הפיצויים") קובע את ההגדרה של המונח "תאונת דרכים" כך: "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה;" ואת ההגדרה של המונח "שימוש ברכב מנועי" כך: "נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הדרדרות או היתהפכות של הרכב או היתנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הנתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד;" ברע"א 418/03 אוסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמג'ה יעקב (13.12.2004) כבוד השופט ריבלין ציין בנוגע לכניסה מרכב וירידה ממנו כך: "ניתן לצאת מתוך ההנחה כי האירועים נושא הערעורים שבפנינו מקיימים את חריג הטעינה והפריקה. משפורש חריג זה ככולל, דרך משל, את הפעולה של פתיחת הדופן האחורית של משאית לצורך טעינתה, כמו גם את פעולת סגירת הדופן עם סיום הטעינה (פרשת אלשעאר [8]), ניתן להניח כי גם פעולה של עלייה למשאית או ירידה ממנה לצורך טעינה ופריקה עשויה להחשב פעולת לוואי של הטעינה והפריקה. זאת, מקום שבו נועדו הפעולות האלה לאפשר להקל את מלאכת הטעינה והפריקה שטרם נסתיימה או להשלימה. ודוק, מצבי הכניסה והירידה אינם עשויים מיקשה אחת לעניין זה. לא הרי אדם היושב ברכב פרטי ויורד ממנו בתום הנסיעה תוך שהוא "פורק" סל מצרכים המצוי במושב שלידו, כהרי אדם היורד דרך הפתח האחורי של משאית ועל גבו מטען.

בסיום העמסה, ירדתי מהמשאית כדי לסגור את הרמפה ההידראולית באמצעות לוח הבקרה הנמצא בדופן הימני האחורי של המשאית ולהמשיך בנסיעתי לצורך חלוקת הדואר, ותוך כדי ירידה איבדתי את שיווי משקלי וכתוצאה מכך נפלתי מהמדרגות לכביש ונחבלתי בגופי ובמיוחד בראשי ובעמוד השידרה.

...

" (שם בעמ' 9) לאור האמור והמפורט לעיל, ולאחר שהתרשמתי מעדות התובע, אשר היתה עקבית ומתיישבת עם רצף השתלשלות הארועים והפעולות שביצע, אני קובע כי נסיבות התרחשות התאונה היו כדלקמן: התובע הגיע ביום התאונה במשאית עם דופן הידראולית לרמפת הסניף במודיעין, על מנת לפרוק דברי דואר ולהעמיס אחרים.

[למסקנה דומה הגיעה כב' השופטת צבייה גרדשטיין פפקין בפבק דינה בת"א (שלום רשל"צ) 33852-10-18 יגאל יצחקוב נ' קירור חשמלי מישה בע"מ ואח' (2.8.2020).

משנקבעה נכות על פי דין הצדדים יגישו תחשיבי נזק כדלקמן: התובע עד ליום 15.12.2021 הנתבעות עד ליום 20.1.2022 אני קובע תזכורת פנימית לבדיקת תחשיבי הצדדים ליום 23.01.2022.

נטען כי כתוצאה מכך התובע נפל לכביש ונחבל קשות בגופו (להלן: "התאונה").

משכך, עתר התובע בתביעתו לחייב את הנתבעת מס' 2, קרנית – קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: "קרנית") לשלם לו פיצויים בגין ניזקי גוף שסבל מהתאונה, וזאת משום שכנוסע באופנוע לא מבוטח, קיימת לו זכות תביעה נגד קרנית, אשר מחויבת על פי חוק הפלת"ד לפצות אותו בגין נזקיו.

...

משכך, גם תביעת המוסד לביטוח לאומי, אשר הסתמך לצורך הוכחתה על ראיות שהוצגו מטעם התובע והצטרף לסיכומי התובע, נדחית.

התובעים ישלמו ביחד ולחוד ובחלקים שווים לנתבעת 2 (קרנית) בלבד הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪ בתוספת מע"מ. סכום זה ישולם על ידי התובעים בתוך 30 יום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

לאור הערותיי בנוגע לנתבע 1 כאמור לעיל והאמור לגביו בסיכומי ב"כ הנתבעת 2, אינני פוסקת הוצאות לנתבע זה. מכוח האמור לעיל, הודעת קרנית לצד ג' נדחית גם היא, וזאת ללא צו להוצאות, מאותן סיבות האמורות בסעיף 83 לעיל.

האם יש להטיל בגין הארוע הנ"ל חבות על הרשות המוניציפאלית אשר בשטחה נמצא הכביש? זו השאלה העומדת לבחינה במקרה דנן; רקע כללי והצגת הצדדים בפניי תביעה לניזקי גוף שנגרמו על פי הנטען לתובע יליד 1977 אשר נפגע לטענתו כאשר נפל בעת נסע על קורקינט חשמלי בכביש ברחוב ויצמן פינת קדושי לוצ'ק הנמצא בשטחה המוניציפאלי של עריית בת ים ביום 2/12/2020 (להלן: "הקורקינט", "התאונה", "הערייה").

מלבד העובדה כי המשמעות המעשית של הטלת חבות כאמור, היא הכבדת יתר על הכיס הצבורי של משלם המיסים, שהרי בל נשכח כי נזק גוף שניגרם כתוצאה משימוש בקורקינט חשמלי אינו חוסה תחת חוק המבטח את המשתמש בביטוח חובה דוגמאת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, אלא שהיא אף עלולה לגרום להתפרקות מהאחריות האישית אשר שומה על כל רוכב העולה על כלי רכב דוגמאת קורקינט או אופניים חשמליים, לקחת על עצמו.

...

ברם לא הובאה כל ראיה בנדון, העד הכחיש טענה זו בהסבר כי לא ידוע לו דבר על כך ובכל מקרה, אין הדבר משנה מאומה ביחס למסקנות אליהן הגעתי לעיל, כלומר גם אם נניח כי התובע היה מוכיח טענה עובדתית זו, קרי כי העירייה מקבלת תמורה עבור השכרת הקורקינטים בשטחה המוניציפלי, גם אז לא הייתי מגיעה למסקנה אחרת בדבר חובתה לתקן את "המפגע" הנטען אשר בעיני אינו מפגע כלל ועיקר באופן שיש להטיל חבות בגינו, גם אם מדובר בהפרש מינורי של סנטימטרים בודדים, מה שכאמור לא הוכח.

סוף דבר לאור כל המקובץ לעיל השתכנעתי כי התובע אכן נפל במקום הנטען בבת ים ואולם התובע לא צלח להוכיח קיומו של מפגע בכלל וככזה העולה לכדי סיכון בלתי סביר בפרט.

מכאן מתבקשת המסקנה לפיה דין התביעה להידחות.