לאור מיקום מוקד האש, תבניות הבערה, הממצאים, מיעוט הקילומטרים, ולוח הזמנים הקצר שחלף מרגע עזיבת האוטובוס את המוסך ועד לגילוי השרפה קושרים לדעתי המקצועית את פעולות/מחדלי עובדי מוסך אלון (בני ברק) עם ארוע שרפה זה.
השמאי מטעם התובעת, אשר נשלח אף הוא לבדוק את האוטובוס באותו יום ובאותו מקום, העריך את עלות תיקון הנזק לאוטובוס בסך של 168,417.98 ₪ + מע"מ, המהוים 51.04% מערך האוטובוס ומאחר שמדובר בלמעלה מ-50% קבע כי מדובר באובדן להלכה והעריך את שווי שרידי הרכב ב-99,000 ₪.
חוקר השריפות מטעם בית המשפט אימץ את מסקנת מומחה התובעת וקבע כי הסבירות מורה שמקור השריפה ברשלנות הנתבעת ואילו השמאי מטעם בית המשפט קבע כי עלות תיקון הנזק מצויה בטווח שבין 180,000-160,000 ₪, כי נזק הקנה מידה זה מסווג כאובדן להלכה, כי שווי האוטובוס במצבו לאחר התאונה נע בין 35-32% מערכו המלא וכי הערכת הנזק הסופית (ערך האוטובוס לפני קרות הנזק בנכוי ערכו במצבו לאחר השריפה) עומדת על 218,295 ₪.
סעיף 39 לפקודה קובע כך –
"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה."
לעניין התנאים שקובע סעיף 39 לתחולת היפוך הנטל – אין חולק כי מדובר בנזק שניגרם לאוטובוס וכי נגרם על ידי אש.
הנתבעת בסיכומיה התייחסה לתנאי השלישי וטענה שאינו מיתקיים בדידן, אולם עיון בטיעונה מלמד כי התייחסה אך ורק לאפשרות של בעלות במטלטלין וטענה כי הוראת הסעיף אינה חלה מאחר שאין היא בעלת האוטובוס.
...
זאת ועוד, כזכור לכל גם בית המשפט מכריע במקרים רבים בין חוות דעת מבלי לבדוק בעצמו את נושאן, ובנידון דידן הסתייעתי במומחיותו המקצועית שאינה שנויה במחלוקת של מר שלף לצורך בחינת ההיבט המקצועי שיסייע בידי להכריע בין חוות הדעת אשר הצדדים הותירו כראיות בהליך זה.
הנתבעת בקשה להדגיש את העובדה שהמומחה לא קבע ממצא חד משמעי, אלא שעל כך אין חולק, אך בה בעת אין בכך כדי לשנות מן העובדה שבסופו של דבר קבע קביעה ברורה המתבססת על אותו מאזן הסתברות "בסבירות מאוד מאוד גבוהה", כאשר מדובר בסבירות הסתברותית ראשית ביחס לזיקה הכללית שבין התיקון במוסך הנתבעת לבין פרוץ הדליקה אך גם ביחס למקור הקונקרטי של פרוץ השריפה – נזילת שמן.
את זה אני מקבל מהמבטח.
התובעת לא הוכיחה כי סכום התביעה הוא סכום סביר ביחס לנזק וכי בתשלום תגמולי ביטוח בסכום זה למבוטחתה עמדה בחובת הקטנת הנזק ועל כן יש לקבל את תביעתה רק בחלקה.
המורם מכלל האמור לעיל הוא שאני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 168,418 ₪, את שכר המומחים מטעמה בסך 3,571 ₪ ואת אגרת בית המשפט בסך 6,983 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה – 18.3.18.
