נזק נפשי של ניצולי שואה: הכרה

כמו כן, ציין בית הדין כי עדות המשיבה והמסמכים שהציגה "תומכים בכך שמדובר בחיי זוגיות לכל דבר ועניין, שהמנוח הכיר את התובעת 1 (המשיבה 2 - ח.א. ג.) והיה בקשר עמה שנים רבות קודם לשלב בו נזקק למטפלת. לא זו גם זו, משנזקק לטפול - שכרו הזוג שירותים של מטפלים שונים בשכר לאורך השנים בהם נזקק המנוח לעזרה סיעודית" (סעיף 34 לפסק הדין).

עוד נטען כי המבקשת הוכיחה שהופרדה בכפייה מבעלה המנוח, והסכם הפרדה שנחתם ביניהם ואשר קיבל תוקף של פסק דין, נעשה לפי רצון ילידי המנוח להשתלט על נכסיו, זאת בשים לב לכך שמתוך ההסכם המבקשת וויתרה על זכויותיה בבית ברמת השרון בתמורת 300,000 ₪, בעוד ששנתיים לאחר מכן הבית נמכר בסך של כ- 15 מיליון ₪ על ידי ילדיו; המבקשת אף התלוננה במישטרה והעידה עדה שהעידה על סערת הרגשות בה הייתה מצויה עת כפו עליה לחתום על הסכם הפרדה; בית הדין קמא גרם למבקשת עוול בכך שלא אפשר לה להוכיח את טענותיה ולחקור בחקירה נגדית את העדה החשובה, הבת של המנוח, ואשר גרמה לה נזקים הנפשיים.

כן טוענת המבקשת כי בית הדין נימנעה מהמבקשת זכות יסודית לבירור עובדתי של עניינה ובמיוחד כאשר מדובר בזכות להיזדקן בכבוד של ניצולת שואה.

...

בנסיבות אלה, כך נטען, יש לדחות את הבקשה, תוך חיוב המבקשת בהוצאות ריאליות.

אשר לתשלומים העתידיים, לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות המקרה, לפסק דינו של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה.

סוף דבר - הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית.

כך למשל, הצורך להגן על מצבו הנפשי של עד קטין, שעלול להתערער כתוצאה מעדות של הקטין בנוכחות הנאשם, הוכר כאנטרס המצדיק וויתור על הזכות של הנאשם להישיר מבט לפניו של העד (לסקירה נרחבת ראוBrannon L. C., The Trauma of Testifying in Court For Child Victims of Sexual Assault V. The Accused's Right to Confrontation, 18 Law & Psychology Review 439, 448 (1994)).

אף בתי משפט בערכאות השונות התירו, במרוצת השנים, העדת עדים שלא בנוכחות נאשם גם בהליכים פליליים שלא בשל עבירות מין אלא בשל עבירות אלימות: בע"פ 5249/01, שאוזכר לעיל, התיר בית המשפט לשמוע עדות של קורבן עבירת ניסיון לשוד, גם מבלי שהתקיים קשר עין בינה לבין הנאשם, זאת לאחר שהתרשם ממצבה הנפשי של העדה, קשישה כבת 80, ניצולת שואה אשר סובלת מחוליים נפשיים שונים.

תימוכין למסקנתי זו מצאתי, בראש ובראשונה, בהצעת החוק לתיקון סדרי הדין (חקירת עדים), תשי"ח – 1957 (תשנ"ד – 1994, ה"ח 534), במסגרתה הוצע להתבסס על חוות דעת של מומחה כדי להשתכנע שהעדת העד בנוכחות הנאשם עלולה לגרום לעד נזק נפשי של ממש, או שהעד לא יהיה מסוגל להעיד עדות מלאה.

...

אשר על כן, אני נעתר לבקשת המאשימה ומתיר שמיעת עדות המתלונן מבלי שייווצר קשר עין בינו לבין הנאשם.

יחד עם זאת, כדי לאפשר לבית המשפט ולסניגור לראות את התנהגות המתלונן בעמדו על הדוכן, סבורני כי האמצעי הנכון לשמיעת עדות המתלונן מבלי שייוצר קשר עין בינו לבין הנאשם הוא העדה מאחורי פרגוד.

משכך, ובכפוף לדבריי האחרונים, אני קובע כי עדות המתלונן תשמע מאחורי פרגוד באופן שבית המשפט והסניגור יוכלו לראות את העד במהלך מסירת העדות, אך לא ייווצר קשר עין בינו לבין הנאשם.

התובעת טוענת כי בשנת 2011, כחלק מעויינות בלתי מוסברת, הרשות הפסיקה לתת מענה לפניות חדשות של ניצולי שואה, שבקשו לקבל טפול באמצעותה.

טעם הדבר נעוץ בהכרה שלעיתים הפסקת הקשר בין מטופל למטפל, בפרט באוכלוסיה בה מדובר, עלולה ליצור נזק בלתי הפיך [ההדגשות הוספו].

במקום זאת הרשות הפעילה לחץ על המטפלים של התובעת לספק שירותים לניצולים באמצעות הספקים שזכו במיכרז, ומטרותיה הושגו, והתובעת ספגה נזקים במיליוני ₪.

הרשות קיבלה החלטה לחולל שינוי בשיטת העבודה בתחום הטיפול הנפשי שהיא מעניקה לניצולי השואה מתוך כוונה להטיב אותו.

...

הרשות טוענת שיש לדחות את התביעה.

בנוסף, הרשות טוענת שיש לדחות את התביעה נוכח הימנעותה המוחלטת של התובעת מלמצות הליכים מול הרשות ומלנקוט בהליכים משפטיים כלשהם בגין ההפרה הנטענת של פסק הדין.

התובעת בתגובתה עומדת על טענתה כי דין התביעה להתקבל.

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ו"ע 32419-12-12 טוגנדהפט נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר וועדת עררים ת-א לפי חוק נכי רדיפות הנאצים בפני כב' השופטת בדימוס רחל גרינברג- יו"ר פרופ' יוסף זהבי- חבר - עו"ד אראלה עפרון חברה העורר דוד טוגנדהפט המשיבה הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר פסק דין

זהו ערר על החלטת המשיבה לדחות תביעתו של מר דוד טוגנדהפט (להלן העורר) להכרה כנכה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז- 1957 (להלן חוק הרדיפות).

באת כוחו ובתו של העורר עו"ד אלבג, טענה כי תביעתו המוצדקת של אביה בגין ניזקי גוף ונזקים נפשיים נדחתה בגרמניה בגלל רשלנות מצד עוה"ד שייצג אותו – עמ' 2 ש' 2-3 לפרוטוקול.

וכך פסקה הועדה בעיניינו: "משאין מחלוקת כי העורר ישב בגרמניה ישיבת קבע בזמן השואה ומשעלה שלא נדחה בגרמניה בטענת סף לפיה החוק הגרמני לא חל עליו אלא נדחה בגלל היתנהלות שלו ושיקולים או אירועים הקשורים ברשויות הגרמניות או בעניינים דיוניים בגרמניה הרי לא ניתן לסטות מן הכלל." לסיום, נייחד מספר מילים לטענת העורר כי אין זה צודק להותירו ללא כל פיצוי בגין נזקיו הבריאותיים בשל הקורות אותו בתקופת השואה, וזאת, מטעמים הנעוצים בפרשנות משפטית.

...

טענה נוספת מצד העורר מצאנו בפנייה ששלחה באת כוחו למשיבה ביום 7.2.12; העורר והוריו לא ישבו ישיבת קבע בגרמניה וחיו שם בסטאטוס של פליטים פולניים.

מלשון סעיף 1 לחוק הרדיפות (הגדרת "נכה") וההלכה הפסוקה, לרבות פסיקה של בית המשפט העליון, אין מנוס מדחיית הערר ולא נוכל לאבחן מקרהו של העורר ממקרים דומים אחרים מהטעמים שנפרט בהמשך.

באותו עניין הגיש העורר תביעה לגרמניה במסגרת סעיף 4 הנ"ל ונדחה, אך סיבת הדחייה לא הובאה בדיון בפני וועדת העררים למרות שהמשיבה התחייבה לעשות כן. הוועדה סברה כי לסיבת הדחייה משמעות מכרעת כי "...אם נדחה העורר בגרמניה משום שלא נרדף או משום שאין לו עילה או משום שלא הוכיח את תביעתו...מאידך, אם נדחתה תביעת העורר...משום שלא היתה לו עילת תביעה ישירה או בשל שאלת נתינות וכיוצ"ב קרי לא היתה לו זכות לתבוע את גרמניה, אזי לא מתקיימים התנאים שבסעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני ולכן רשאי העורר להגיש תביעה על פי חוק נכי רדיפות הנאצים...". הוועדה סברה כי מאחר והמשיבה לא עמדה בהתחייבותה להמצאת חומר מתורגם מגרמניה יש בכך לחזק "המסקנה כי אין בהחלטת הדחייה (של התביעה בגרמניה- ר.ג) משהו שפועל כנגד העורר." בשונה מהנסיבות בצלרמאיר, בענייננו אין חולק, כעולה מטיעוני הצדדים בפנינו, כי לעורר היתה זכות תביעה לפי החוק הגרמני ותביעתו נדחתה לגופה מטעמים כאלה או אחרים, אך לא בשל היעדר עילת תביעה שהיא הנקודה המכרעת בשאלת זכאותו לתבוע לפי חוק הרדיפות.

הערר נדחה, מזכירות הוועדה תשלח את פסק הדין לצדדים.

שירות המבחן העריך כי הנאשם נמצא בתהליך הדרגתי של לקיחת אחריות והכרה במניעים שגרמו לו לבצע את העבירות.

אמו של נפגע העבירה עמדה על תכונותיו הטובות של בנה שהוא בוגר תנועת נוער והתנדב בעזרה לניצולי שואה, לדבריה: "הילד שלי היה ילד שמח, היום הוא ילד שנשאר לבד ללא אמון לאנשים, עם חוסר בטחון מהארוע... הדברים קשים... אני עוברת 15 חודשים של גיהינום פנימי אני והמשפחה המורחבת..." (עמ' 24 שורות 9-6).

ב"כ הנאשם טען, כי על רקע הנסיבות האישיות ומצבו הנפשי של הנאשם עונש של מאסר בפועל ככל שייגזר כזה, יגרום לנאשם סבל ונזק העולים פי כמה על אלו שנגרמים לאדם רגיל שנגזר עליו עונש מאסר בפועל.

...

כל הנסיבות שפורטו לעיל מובילות למסקנה לפיה ראוי למקם את עונשו של הנאשם בחלק התחתון של מתחם העונש ההולם.

סבורני כי במקרה דנא מעשה העבירה ומידת אשמו של הנאשם הם בעלי חומרה יתרה, ועל כן חלה בענייננו הוראת סעיף 40ד(ב) לחוק העונשין, אשר קובעת כי במקרה כזה חריגה מהמתחם תיעשה רק: "בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן, לאחר שבית המשפט שוכנע שהן גוברות על הצורך לקבוע את העונש במתחם העונש ההולם, בהתאם לעיקרון המנחה, ופירט זאת בגזר הדין". לנוכח הוראה זו הגעתי למסקנה כי בעניין דנא אין מקום לסטות ממתחם העונש ההולם.

אשר על כן אני גוזר על הנאשם את העונשים שלהלן: 32 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו של הנאשם לפי רישומי שב"ס. 12 חודשי מאסר על תנאי אותם ירצה הנאשם בפועל אם בתוך 3 שנים מיום שחרורו מהכלא הוא יבצע עבירת אלימות נגד הגוף מסוג פשע, ו-3 חודשי מאסר על תנאי אותם ירצה הנאשם בפועל אם בתוך 3 שנים מיום שחרורו מהכלא הוא יבצע עבירה של החזקת סכין.