על רקע מצבה הרפואי, פנתה המערערת למשיב בבקשה לקבל מעמד בישראל ולהצטרף לבנה ומשפחתו המתגוררים בארץ, וזאת על בסיס נוהל "הטיפול במתן מעמד להורה קשיש ובודד של אזרח ישראל" (להלן: הנוהל או נוהל הורה קשיש) ומכוח סמכותו של המשיב הקבועה בסעיף 2 לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל).
יחד עם זאת, בעע"מ 10931/08 בושניאק נ' משרד הפנים (14.1.2013) (להלן: עניין בושניאק) הכרנו באפשרות קיומו של חריג לחריג בנסיבות דומות ביותר לנסיבות כאן, דהיינו חריג מטעמים הומנטאריים לנוהל הורה קשיש, שהוא חריג הומניטרי בפני עצמו למדיניות המוצהרת של משרד הפנים שלא להעניק אשרות ישיבה לזרים, כאמור.
...
הוועדה הבינמשרדית דחתה אף היא את בקשתה בהסבירה כי "לאחר כל הנסיבות שצוינו ולאחר שקילת ובחינת הבקשה על כלל נספחיה הרי ש... אין להחיל על המבקשת את נוהל הורה קשיש."
כפי שיבואר להלן, לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובצרופותיהם ושמעתי את טיעוני הצדדים בעל-פה, התרשמתי כי הראיות שהונחו לפני בית המשפט מוכיחות את טענת המערערת כי הקשר בינה לבין בתה נותק באורח מוחלט לפני שנים רבות, בניגוד לקביעת בית המשפט קמא.
משאלה הם פני הדברים, לא מצאתי ביסוס למסקנה כי אין כל מניעה לחדש ביניהן את הקשר.
עם זאת, אני סבורה כי במקרה הנוכחי קיימת הצדקה לסטות ממתווה זה ולהכריע בשאלה שבמחלוקת כבר עתה, במסגרת הערעור דנא (ראו והשוו: עע"מ 7082/12 מדינת ישראל נ' זיגאי, פסקה 9 (31.10.2013)).
