ביום 20.1.20 קבע בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, כבוד השופטת שלו, בעפ"ת 21538-08-19 מדינת ישראל נגד גניים (להלן – פרשת גניים) את הדברים הבאים:
"לא אחת נקבע, כי העבירה של נהיגה בזמן פסילה היא אחת מעבירות התעבורה החמורות, שכן מעבר לסכנה הנשקפת לציבור, מנהיגתו של מי שרשות מוסמכת קבעה כי הוא מסוכן באופן המצדיק את פסילתו; הרי שמדובר בעבירה המבטאת זילזול בשלטון החוק וברשויות אכיפת החוק.
יפים בהקשר זה דברי כב' השופט לוי ברע"פ 6115/06 מדינת ישראל נ' אבו-לבן (8.5.07):
"נדמה כי אין צורך להרחיב אודות החומרה הכרוכה בנהיגה בזמן פסילה. בבצוע מעשה כזה מסכן הנהג, שכבר הוכיח בעבר כי חוקי התעבורה אינם נר לרגליו, את שלום הציבור – נהגים והולכי רגל כאחד; הוא מבטא זילזול בצוים של בית-המשפט; הוא מוכיח, כי לא ניתן להרחיק אותו נהג מהכביש כל עוד הדבר תלוי ברצונו הטוב... על כן נקבע בסעיף 67 לפקודת התעבורה, כי 'מי שהודע לו שנפסל מקבל או מהחזיק רישיון נהיגה, וכל עוד הפסילה בתקפה הוא נוהג ברכב שנהיגתו אסורה בלי רשיון לפי פקודה זו ... דינו – מאסר שלוש שנים'".
על כן, נקבע בפסיקה עניפה, כי על בתי המשפט להטיל בגין עבירה של נהיגה בזמן פסילה ענישה מחמירה, לרבות עונשי מאסר בפועל; ובעניין אבו לבן הנ"ל נקבע, כי אין מניעה להטיל עונש של מאסר בפועל בגין עבירה זו, גם על מי שלא תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי (ראו גם רע"פ 1211/12 ישראלי נ' מדינת ישראל (15.2.12)).
ככל שהדבר קשור לנסיבותיו האישיות של הנאשם, הרי שלא רלוואנטיים בעיניינו שקולי שקום, אך מנגד המדובר באב ל- 4 קטינים שהביע רצון לשקם את חייו אגב לימוד נהיגה מסודר מיד לאחר שיחרורו ממאסרו.
ביחס לרכיב הפסילה בפועל, הרי שחומרת העבירות שבוצעו על רקע עברו התעבורתי מחייבים מתן ענישה הולמת גם ברכיב ענישה זה, ולכן אני סבור כי 30 חודשי פסילה מיצטברת מיכולת לקבל או להחזיק רישיון נהיגה, היא תקופה שעונה על עיקרון ההלימה בפרשה זו.
לפיכך, הנני דן את הנאשם לעונשים הבאים:
הנאשם יצהיר על התחייבות כספית בסך של 5000 ₪ להמנע מבצוע עבירה בנגוד לסעיף 10(א) בפקודת התעבורה או עבירה של נהיגה בזמן פסילה והכל תוך שנתיים מהיום.
...
בנסיבות אלה, כפי שנוסח כתב האישום בו הודה הנאשם, מידת הפגיעה בערך המוגן אינה חריגה, ולכן אני קובע כי מתחם הענישה בפרשה זו על פי עובדותיה שבכתב האישום ינוע בין עונש של מאסר לתקופה של חודש (ולא בדרך של עבודות שירות) ועד לעונש של שנת מאסר בפועל.
בנסיבות המתוארות לעיל, ולאחר שאיזנתי בין כלל השיקולים לקולה ולחומרה, אני מחליט כי נכון יהיה לגזור על הנאשם 4 חודשי מאסר בפועל לצד הפעלה של שני המאסרים המותנים שהיו תלוים כנגדו באופן בו מחצית התקופה תהיה מצטברת ומחציתה חופפת למאסר זה.
בסה"כ אגזור על הנאשם 9 וחצי חודשי מאסר בפועל.
ביחס לרכיב הפסילה בפועל, הרי שחומרת העבירות שבוצעו על רקע עברו התעבורתי מחייבים מתן ענישה הולמת גם ברכיב ענישה זה, ולכן אני סבור כי 30 חודשי פסילה מצטברת מיכולת לקבל או להחזיק רישיון נהיגה, היא תקופה שעונה על עקרון ההלימה בפרשה זו.
לפיכך, הנני דן את הנאשם לעונשים הבאים:
הנאשם יצהיר על התחייבות כספית בסך של 5000 ₪ להימנע מביצוע עבירה בניגוד לסעיף 10(א) בפקודת התעבורה או עבירה של נהיגה בזמן פסילה והכל תוך שנתיים מהיום.
הנני גוזר על הנאשם 8 חודשי מאסר אשר ירוצו במידה והנאשם יבצע ויורשע בביצוע עבירה
של נהיגה בזמן פסילת רישיון נהיגה או נהיגה עם רישיון נהיגה שאינו תקף ביחס לעבירה מסוג הזמנה לדין והכל תוך 3 שנים מיום שחרורו ממאסרו זה.
מורה על הפעלת התחייבות כספית בסך 2000 ₪ עליה התחייב הנאשם במסגרת
תיק 4367-08-18 גז"ד מיום 23.10.19 לתשלום תוך 180 יום מהיום או לחליפין יירצה הנאשם 20 ימי מאסר תמורת סכום זה.
מורה על הפעלת 8 חודשי פסילה מותנית כפי שנגזרו על הנאשם בתיק 3291-09-21 גז"ד מיום 22.02.22 לריצוי מצטבר לפסילה שנגזרה בסעיף ב' לעיל, כך שבסה"כ יירצה הנאשם
38 חודשי פסילה בפועל מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה כתוצאה מגזר דין זה.
אני קובע כי בשנת הפסילה האחרונה (כלומר בתום 26 חודשי פסילה) תסווג הפסילה כך שהנאשם יוכל להתחיל ללמוד נהיגה כאשר מורה לנהיגה יושב לצידו ויוכל לגשת למבחן עיוני לצורך קבלת רישיון נהיגה.
