נהיגת ניידות על ידי קרוב משפחה מורשה

הסכם הניידות – מהותו, תכליתו, פרשנותו והגדרת מורשה נהיגה - קרוב מישפחה: אשר למהותו של הסכם הניידות נפסק כי - "הסכם הניידות שנחתם לראשונה בשנת 1975 בין ממשלת ישראל לבין המוסד לביטוח לאומי הוא 'יוצא חלציו של חוק הביטוח הלאומי'. במתן 'הטבות סוציאליות' על פי ההסכם פועל המוסד לביטוח לאומי מכוח הרשאה סטאטוטורית 'בשם הממשלה ..'. ההסכם הוא חוזה שנכרת בין הממשלה לבין המוסד לביטוח לאומי מכוח פעולתם כתאגידים ולא כגופים שילטוניים, ומקנה זכויות לצד שלישי, הוא המוגבל בניידות. התמשכות תקופת ההסכם הפכה אותו מהסדר זמני להסדר של קבע, שנועד למימוש מדיניות רווחה ממלכתית של מתן הטבות סוציאליות למוגבלים בניידות. על כן נקבע, כי 'מהותו של ההסכם הוא אקט שילטוני הנתון לביקורתו של בג"צ ולא רק אופן הפעלתו על ידי הרשות השלטונית נתון לבקורת, אלא אף תוכנו של ההסכם, באם נמצא בו פגם המצדיק היתערבות'. למרות שאין הוראותיו כחקיקת משנה, נפסק כי בית הדין רשאי לפקח על ההסכם באותו אופן שהדבר נעשה לגבי חקיקת משנה". עב"ל (ארצי) 1533/02 תקוה איילון – המוסד לביטוח לאומי (3.3.2005) (הערות השוליים המפנות בין היתר לאסמכתאות הושמטו).

...

מאז חתימתו של הסכם הניידות חלו שינויים משמעותיים באורח החיים בישראל בכלל, ובאורח החיים של אנשים עם מוגבלות בפרט, כגון מגורים במסגרות מגוונות של דיור מוגן בקהילה, המאפשרות לאנשים עם מוגבלות אפשרות למגורים שלא בבית הוריהם, תוך שמירה במידת האפשר על עצמאותם ופרטיותם, או מגורים בדירה משלהם תוך הסתייעות בעובד זר. נוכח שינויים משמעותיים אלה, הן בשיח המשפטי והן באורחות החיים, ראוי שהגורמים המופקדים על הסכם הניידות – המוסד לביטוח לאומי ומשרד האוצר – ישקלו אם אין מקום לערוך שינויים בהוראות הסכם הניידות, ובכלל זה בהגדרת "קרוב משפחה/מורשה נהיגה", על מנת להתאימן, בין היתר, ל"זכותו של אדם עם מוגבלות להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים" ולזכותו לקבלת "מענה הולם לצרכיו באופן שיאפשר לו לחיות את חייו בעצמאות מרבית, בפרטיות ובכבוד". בהקשר זה אפנה לדברי חברי השופט איטח בעניין אברמוב: "מבחן המרחק נועד לשרת את התכלית של הבטחת מימוש הזכות לטובת הנכה. בעניין שהינו נקבע כי מבחן המרחק הוא אחד הפתרונות הסבירים בנסיבות העניין בשים לב לצורך לאזן בין צורכי הפיקוח לבין צורכי הנכה. .. חלפו עברו להם השנים, וראוי לבחון מחדש את המבחנים הנוקשים של המרחק. ... נראה כי ראוי היה לצדדים להסכם הניידות לבחון שוב את המבחנים המתייחסים למקום מגורי 'מורשה הנהיגה' ולבדוק האם ניתן למצוא 'דרישה נכונה וסבירה אחרת' אשר תאזן בין צורכי הפיקוח לבין צורכי הנכה. כאמור, מבחן המרחק היה רק 'אחת האפשרויות'. שמא באו לעולמנו בינתיים 'אפשרויות אחרות'". סוף דבר: על יסוד כל האמור לעיל, אין מנוס מלקבל את ערעורו של המוסד לביטוח לאומי, ולקבוע כי אמה של המשיבה אינה מקיימת את התנאים שנקבעו בהסכם הניידות להיותה מורשית נהיגה של המשיבה.

הנשיא יגאל פליטמן: אני מצטרף לתוצאה שלפיה דין הערעור להידחות ללא צו להוצאות, כאמור בחוות דעתה של חברתי, השופטת גליקסמן.

סוף דבר הערעור נדחה.

בקשת התובע – מוגבל בניידות – לאשר כמורשה נהיגה את בנו אביב, נדחתה על ידי הנתבע משום שהמרחק האוירי בין מקום מגוריו של הבן (רח' סירקין 5 תל אביב), לבין מקום מגורי התובע (הפרדס 14 קריית אונו), עולה על 1,500 מטר.

זאת, בהתאם לאחת משלוש החלופות בסעיף 2 להסכם הניידות לפיהן: קרוב מישפחה המורשה והמוגבל בניידות "גרים בקביעות באותו ביניין, או בבניינים שהמרחק האוירי ביניהם אינו עולה על 500 מטרים, או בבניינים הקרובים ביותר זה לזה בתחום אותו ישוב". ה-ratio legis שבבסיס שלושת חלופות המגורים הנו הבטחת זמינותו של מורשה הנהיגה למוגבל בניידות בכדי לדאוג לצרכיו באופן ש"קרוב המשפחה יתגורר קרוב - מבחינה גיאוגרפית - לנכה, הן משום שצריך הוא לסייע בידו ולעמוד לשירותו, והן כדי לצמצם עד כמה שניתן את החשש, שמא הרכב לא ישמש את הנכה בלבד".

...

נוכח האמור, אנו דוחים את תביעת התובע.

כך הוכח, כי לפחות החל מחודש 07/2011 מתגורר אחי התובעת ברח' יקינטון המרוחק למעלה מ- 500 מטר ממקום מגורי התובע ברח' יהונתן ועל כן אינו עונה יותר להגדרת "קרוב מישפחה"/"מורשה נהיגה" על פי הסכם הניידות; מהחקירה עלה כי השמוש העקרי ברכב הניידות, נעשה בתקופה הרלבנטית על ידי הגיסה, שאינה עונה להגדרת "קרוב מישפחה", על פי הסכם הניידות, במועד הרלבנטי; כמו-כן הוכח, כי התובעת ו/או אחיה הפרו את היתחייבותם להודיע לנתבע על שהיית התובעת במוסד החל מחודש 02/2012.

...

סוף דבר על יסוד כל האמור לעיל, מסקנתנו הינה כי התובעת ואחיה אכן הפרו את התחייבויותיהם כלפי הנתבע, באופן שהצדיק את הפסקת זכאות התובעת לקצבת ניידות כבעלת רכב וחיוב התובעת בהשבת ההלוואה העומדת לנתבע.

לפיכך – דין התביעה להידחות.

יחד עם זאת, נוכח התנהלות הנתבע בתיק, עליה עמדנו בהרחבה לעיל, אנו מחייבים את הנתבע לשאת בהוצאות התובעת בגין ההליך, לרבות שכ"ט עו"ד, בסך 5,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 יום ממועד קבלת פסק דין זה. ערעור בזכות לבית הדין הארצי לעבודה, תוך 30 יום מהיום.

"קרוב מישפחה" מוגדר בהסכם הניידות כדלקמן: "קרוב מישפחה – בן זוג, בת זוג ובני זוגם, אב, אם, לרבות הורה מאמץ וחורג, אח או אחות, גיס או גיסה, סב או סבתא, נכד או נכדה, שבידו רישיון נהיגה בר תוקף והוא והמוגבל בניידות גרים בקביעות באותו ביניין, או בבניינים שהמרחק האוירי ביניהם לא עולה על 1,500 מטרים, או בבניינים הקרובים ביותר זה לזה בתחום אותו ישוב". יצוין, כי בעקבות פסק דין אשר נוהל בבית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב ובגינו הגיש המוסד ערעור (שלאחר מכן נמחק לבקשתו), נתקבלה החלטה על ידי הגורמים הרלוואנטיים במוסד ובמשרד האוצר, לפיה גם "בן דוד" ייחשב כ"קרוב מישפחה" לצורך החלת הסכם הניידות וכי כאשר יתוקן הסכם הניידות הוא ישונה בהתאם לכך.

במקרה דנן, דחה בית הדין קמא את תביעתה של המערערת מן הטעם שבהתאם להסכם הניידות, מר רוטמן אינו מוגדר כ"קרוב מישפחה" מאחר והוא בן זוגה של בת דודתה וככזה אינו ברשימת קרובי המשפחה המורשים לשמש כ-"מורשה נהיגה" של המערערת.

...

לאחר ששמענו את טענות הצדדים, הצענו לבאי כוח המוסד ומשרד האוצר לשקול את הרחבת הסכם הניידות, כך שהגדרת "קרוב משפחה" תורחב באופן שיאפשר לבני זוגם של בני הדודים להיחשב כ"קרוב משפחה" לצורך ההסכם.

בנסיבות אלה, לא מצאנו כי יש לחייב את המשיב בהוצאות.

התובעת סימנה במוצג ת/3 את כיוון הליכתה, מהצומת במורד הרחוב (עמ' 10, ש' 3-13), ושבה והסבירה: " ש. מהסתכלות על כיוון ההליכה ועל הזירה הקרובה למוט הברזל איפה יש חצץ בסמוך או בקירבת מוט הברזל ואני רואה מדרכה עם אבנים מישתלבות. תוכלי להסביר? גם לפי מה שסימנת, בסמיכות למוט, לא רואים את השקים ותפזורת של חול וחצץ תוכלי להסביר?

לכל אלה יש להוסיף את התמונות המתעדות את פינויה של התובעת אל האמבולנס על ידי מד"א (חלק מנספח א' לתצהיר התובעת), מהן ניתן ללמוד גם כן על החצץ שהיה פזור על המדרכה, וכן המצאותה של קורת המתכת על המדרכה "בזמן אמת". יוער, כי התובעת הצהירה כי "הפרהמידק של מד"א ניתקל בקשיים בפנוי שלי לאור המפגעים הרבים בזירת הארוע ואז היה צורך בפנוי חלק מהמפגעים ובפרט קורת המתכת עליה נפלתי..." (מתוך סעיף 7 לתצהיר התובעת, ההדגשה שלי – צ.כ.).

אני בדיעה, כי אם הרשות ו/או הוועדה היו דואגים אכן לקיים את חובת הפיקוח המוטלת עליהן דה-פאקטו, בין על הרשות כמי שאמורה לסלק מפגעים קיימים מרחובותיה ומדרכותיה, ובין מהוועדה, שאמורה לפקח על קיום תנאי היתר הבניה, לרבות התנאי של פינוי פסולת בניה לאתר מורשה, הרי שבהתאם לעדות יהודה, היו, ככל הנראה, מעירים לנתבעים 1 ו-2 ודורשים פינוי המפגעים.

לטענתם, עדותו של שמעון תומכת במצבה הרפואי זה, וכי הלווי הצמוד של התובעת על-ידי בני משפחתה, החל עוד לפני מועד התאונה, ולמעשה מישפחת התובעת משמשת לה כעיניים.

התובעת הצהירה בסעיף 14 לתצהירה: " .. בהמשך בעיקר בגין הפרדות רשתית, הגשתי תביעה לקיצבת נכות כללית אשר אושרה לפי דרגת אי כושר בשיעור 65%, (60% בגין מוגבלות בראיה, 10% אסטמה ו- 10% הגבלה בתנועות ע"ש צוארי, 20% חולשה פלג גוף שמאל)." בהמשך הצהירה, כי עד לתאונה נהגה לבקר את אימה לבדה בתדירות של פעם בשבוע, כאשר הייתה עצמאית בניידות.

עזרת צד ג' וניידות התובעת טוענת כי במהלך אשפוזה נזקקה וקיבלה עזרה וסיעוד מבני משפחתה שסעדו אותה, ואף שכרו יחידת דיור לצורך סיעודה.

...

בהתחשב במכלול הראיות שהוצגו בפני אני סבור כי בגין ראש נזק זה יש לפצות את התובעת בסך של 100,000 ₪.

עם זאת, אני סבור כי יש מקום לפסוק לתובעת סך של 10,000 ₪ כפיצוי גלובלי בגין ראש נזק זה. סיכום סך הנזק עומד בשלב זה על סך של : 190,000 ₪ אשם תורם כאמור, לתובעת ייחסתי אשם תורם לתאונה בשיעור של 5%, ולפיכך שיעור הנזק בניכוי אשמה התורם מסתכם בסך = 180,500 ₪.

נוכח התוצאה אליה הגעתי, ולפיה כלל הנתבעים נושאים באחריות לנזקי התובעת כתוצאה מהתאונה, אולם התביעה נבלעת, אין בידי מנוס אלא מלקבוע, כי התביעה - נדחית.