השוטר חרבאווי, דובר השפה הערבית, תרגם לו את הדברים לשפה הערבית, הסביר לו היטב את מהות הבדיקה הנדרשת ממנו, את נפקותו המשפטית של סרוב לבצע בדיקת שיכרות במכשיר הינשוף, ולמרות זאת, המשיב סרב לשתף פעולה.
יתרה מזאת, גם אם הייתי מיתעלם מעבירת הנהיגה בשיכרות שקמה לאור סרובו, לכאורה, של המשיב לבצע בדיקת שיכרות במכשיר הינשוף, הרי שהלכה פסוקה היא, כי ניתן להרשיע אדם בנהיגה בשיכרות אף ללא בדיקה מדעית, על יסוד תסמיני השכרות שניכרים ממנו (ר"ע 666/86 סאמי עודה סודקי נ' מדינת ישראל).
שאלה נוספת שעלי להדרש אליה, היא טענת הסניגור כי משהוגש תצהיר של המשיב המכחיש את גרסת השוטרים, אזי, הדבר מהוה כירסום מסוים בחומר הראיות ומטה את הכף לטובת המשיב.
...
אין בידי לקבל טענה זו. העובדה שהמשיב, עתה, בדיעבד, מכחיש את גרסת השוטרים, בתצהיר סדוּר, אין בה כדי לשלול את המסקנה שקיימות ראיות לכאורה נגדו.
כב' הנשיאה (בתוארה אז) ד. בייניש, חוזרת על הכלל שנקבע בהלכת זאדה, ומציינת, כי גם אם קיימת גרסה השוללת את הגרסה המפלילה, אין בכך כדי לשלול את המסקנה, כי קיימות ראיות לכאורה נגד המשיב.
נהג כזה, מעלים עליו, שהוא מסכן את הציבור ונשקפת מסוכנות רבה מהמשך נהיגתו, ודומני שאין צורך להכביר מילים אודות סכנת החיים לציבור המשתמשים בדרך מפני נהג שיכור, קל וחומר מפני מי שדרגת קהות חושיו היתה כה גבוהה – כמשיב שבפניי, כפי העולה מבדיקת המאפיינים שנערכה לו.
סוף דבר, הבקשה מתקבלת.