נהג מונית נאשם באינוס ונסיון למעשה סדום

לגופו של עניין, המערער אינו חולק על כך שהוא העובד היחיד שהיו לו מפתחות למשרד המועדון (שהיה סגור באותה עת) ושהוא נהג לישון על הספה הנמצאת שם (עמ' 141-140, 155 לפרוטוקול 27.5.2013).

כך למשל, בעיניין הגעתו של המערער מהמסעדה לג'סר א-זרקא, נשמעו כמה גרסאות שונות: חמדאן טען בעדותו כי הוא ויאסר אספו את המערער לחינה בשעה 23:00 (עמ' 241, 251 לפרוטוקול 10.6.2013), בעוד שבהודעתו במישטרה טען חמדאן כי "אחים שלי הביאו אותו" (ת/28 ש' 37); יאסר העיד כי הוא בא לאסוף את המערער באותה שעה, ואינו זוכר אם חמדאן היה ברכב או לא, אך לא ציין כל אח אחר (עמ' 228 לפרוטוקול 16.9.2014); ואילו המערער טען כי הוא לא עבד ביום 11.11.2012 כלל (הודעה במישטרה מיום 30.12.2012, ת/14(א) ש' 69-68), וכי אף אחד מאחיו לא אסף אותו והוא לקח מונית כבר ביום שבת, וככל הנראה הכוונה ליום קודם לחינה, 10.11.2012 (חקירה במישטרה מיום 2.1.2013, ת/14(ב1) עמ' 14).

המיתחם גם אינו חורג מהנהוג במקרים דומים – ראו למשל, ע"פ 7110/14 ג'ידאוי נ' מדינת ישראל (16.11.2015), שם נקבע מיתחם של 8-4 שנים בגין ניסיון לאינוס בנסיבות דומות, וללא העבירות הנוספות שבהן הורשע המערער בעניינינו; ע"פ 1384/15 איזברגה נ' מדינת ישראל (16.12.2015), שם נקבע מיתחם של 7-4 שנות מאסר בגין ניסיון לאינוס וניסיון למעשה סדום, תוך שהודגש: "בית משפט זה פסק כי ככלל, הרף התחתון של מיתחם העונש בעבירת ניסיון לאינוס יהיה זהה לרף התחתון בעבירת האינוס, דהיינו – עונש המינימום הקבוע בחוק לעבירת האינוס [בסעיף 355](http://www.nevo.co.il/law/70301/355) ל[חוק העונשין](http://www.nevo.co.il/law/70301) (4 שנות מאסר). הטעמים לכך נעוצים הן באשמתו המוסרית הדומה של הנאשם, והן בפגיעה הנפשית הקשה העלולה להגרם לנפגע" (שם, בפיסקה 10).

...

הערעור על גזר הדין דינו של הערעור על גזר הדין להידחות אף הוא.

בהתייחס לנסיבות ביצוע העבירה, אין בידי לקבל את הטענה כי המעשים לא כללו תכנון מוקדם.

סוף דבר, אם תישמע דעתי נדחה את הערעור הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין.

כמו כן, נהג מונית שהכיר את המערער העיד כי הלה אמר לו "אני אקפל אותך, אני אזרוק אותך לתא המטען, אזרוק אותך ביער רמות". נקבע כי אמירה זו, שנאמרה בהקשר של אלימות, מלמדת כי המערער הכיר את יער רמות וכי "מאחר שהיא אינה שגרתית, יש בה כדי להוסיף לגבי הכרותו של הנאשם עם יער רמות בתודעתו". (-) היתנהגות מפלילה בחקירה: בית המשפט ציין כי צפייה בחקירות המערער במישטרה מעלה שבימים הראשונים הוא נהג לשתות מים רק לאחר שהחוקר יצא מהחדר, ולאחר ששתה ניגב את שפת הכוס באופן יסודי ואז שפשף את כפות ידיו במכנסיו.

זאת, באשר פסילה כאמור היא, למעשה, הפעלת דוקטרינת "פירות העץ המורעל", שלפיה "על בית-משפט לפסול לא רק את הראיה שהושגה כתוצאה ישירה מהפרת זכותו החוקתית של הנאשם, אלא גם כל ראיה אחרת שאותרה במישרין או בעקיפין באמצעות המידע שנחשף באותה ראיה ראשונה" (ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי, בפיסקה 56 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש (4.5.2006) (להלן: עניין יששכרוב)).

וכך נקבע בעיניין ילמה: "אין ספק כי כל מקרה יבחן בהתאם לנסיבותיו ואין לקבוע מסגרת נוקשה של קטגוריות עליהן יחול הסעיף. עם זאת, ניתן למנות כאמור נסיבות חריגות בחומרתן המצדיקות עיכוב עתוי המלצת ועדת השחרורים והגבלת תקופת קציבת עונש מאסר עולם: אלימות וברוטאליות חריגות במיוחד; אכזריות קיצונית והיתעללות נפשית ופיזית של הנאשם בקורבן; ביצוע רצח על ידי קרובו של הקורבן; רצח או ניסיון רצח של קורבנות רבים; היות הקורבנות צעירים או היותם חסרי ישע; תקיפה (ובכלל זה תקיפה מינית) ברוטלית שקדמה לרצח. למותר לציין כי אין מדובר ברשימה סגורה.

גם בעיניין שאכר דן בית משפט זה במקרה בו רצח הנאשם את קורבנו לאחר שאנס אותה וביצע בה מעשה סדום "בנסיבות קשות ואכזריות", ונפסק – תוך הפנייה לעניין ילמה – כי בצדק קבע בית המשפט המחוזי שמדובר ברצח בנסיבות חריגות בחומרתן, לפי סעיף 30ב. לשיטת המערער, אמנם ניכר הדמיון בין עניינו לבין המקרים שנידונו בעיניין ילמה ובעניין שאכר.

...

אשר על כן, כחברי אף אני סבורה שיש מקום לכך שהיועץ המשפטי לממשלה או פרקליט המדינה יגבשו הנחייה מתאימה, אשר תכלול תבחינים ונהלים לשימוש במאגר ה-דנ"א על בסיס של דמיון משפחתי בין דגימות, תוך התייחסות לשיקולים כדוגמת חומרת העבירה והמאמץ החקירתי שהושקע בפיענוח התיק קודם לפניה למאגר ה-דנ"א (ראו והשוו: Sonia M. Suter, All in the Family: Privacy and DNA Familial Searching, 23 Harv.

בסופו של דבר, תרומתו של שיח זה להליך הפלילי היא חיונית – הן מבחינת עשיית הצדק עצמה והן מבחינת מראית פני הצדק, שאף בערכה לא ניתן להפריז.

כשלעצמי, אינני מקבלת אפוא את ההבחנה בין מרכז הבמה לירכתיה.

בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (הנשיא י' פלפל, השופט מ' הנדל והשופטת ר' יפה-כ"ץ) הרשיע את המערער בשלל עבירות: עבירות אינוס ומעשה סדום (להלן – עבירות המין) כליאת שוא, היזק בזדון, שתי עבירות של איומים, שתי עבירות של החזקת רכוש גנוב.

על המערער הוטלו בגין העבירות בהן הורשע ובגין עבירות נוספות שאותן צרף עשר שנות מאסר לריצוי בפועל.

בהזדמנות זו הראה המערער למתלוננת כי האקדח שברשותו הוא אקדח גז. בסופו של דבר הסיע נהג המונית את המתלוננת ובנה למישטרה, והם הגישו תלונה.

לענין היסוד הנפשי קבע בית המשפט כי "הנאשם היה מודע לאי הסכמתה החופשית של המתלוננת לקיום יחסי המין או לפחות 'עצם את עיניו' מפני קיומן של נסיבות לפיהן הסכמתה של המתלוננת לאו הסכמה היא". עוד נקבע כי מצבו הנפשי של המערער לא מנע ממנו להבין את שהתרחש - שלא ניתנה לו הסכמה מצידה של המתלוננת.

ד"ר שיבר לא ראה קשר בין המחלה לבין מה שיוחס למערער, ולדעתי לאחר שעיינתי בעדות כל נסיון ללמוד מדבריו אחרת – לא יצלח.

...

ד"ר שיבר לא ראה קשר בין המחלה לבין מה שיוחס למערער, ולדעתי לאחר שעיינתי בעדות כל נסיון ללמוד מדבריו אחרת – לא יצלח.

על כן יש לדחות את הערעור על ההרשעה.

לסיכום אציע לחברי לדחות את הערעור הן על ההרשעה והן על העונש.

בגזר דינו מיום 19.1.03, גזר עליו מאסר לתקופה של שלוש שנים, מתוכה שנתיים לריצוי בפועל ושנה אחת על תנאי, וכן חייב אותו בתשלום פיצויים למתלוננת בסכום של 10,000 ש"ח. כמו כן פסל אותו מהחזיק רשיון נהיגה למונית לתקופה של שלוש שנים, החל מיום שיחרורו מן המאסר.

במוצאי שבת אחת, שתאריכה אינו ידוע, סיפרה המתלוננת לאם הבית על מעשיו של המערער ועל מעשי אינוס ומעשי סדום שביצע בה הדוד שלה בערך באותה תקופה.

בית המשפט ראה ב"תדהמה החוזרת" של המערער - למרות שכבר שמע על דבר התלונה נגדו מפי מעסיקו – ב"אפס המעשה הנמשך" מצידו בלא שינסה לטהר את שמו, ובשוויון הנפש שלו "היתנהגות פלילית מובהקת", וקבע כי שתיקתו של המערער למשמע האשמתה של המתלוננת "היא שתיקה רועמת המעידה כי ידע כי אין כל טעם לנסות לברר את העניין שכן הצדק הוא כנראה עמה ולא עימו". בית המשפט גם נימק - "למקרה שיש צורך בהנמקה" - מדוע ניתן להסתפק בעדותה של המתלוננת כעדות יחידה בכך שלא נאחזה בסיפור הבדוי – אונס על ידי נערים אלמונים - שלא ניתן להפריכו, אלא מסרה עדות מלאה על מעשיהם של המערער והדוד ונטלה על עצמה את הסיכון שיפריכו את עדותה; ובכך ש"חרף מצבה הנפשי הקשה היא היתה עקבית ומסרה הודעות הנוגעות לשתי הפרשיות [של המערער ושל הדוד – י' ט'], כשהיא יודעת להפריד בין הפרטים השונים".

בית המשפט המחוזי עמד בהרחבה על המניעים וההסברים שמחמתם כבשה המתלוננת את תלונתה במישטרה: "התופעה הנדירה של היתנהלות בו זמנית של שתי פרשיות אינוס ממושכות כנגד אשה אחת והגשת תלונות בגין שתיהן באותו יום. מעשה אינוס הנעשה באשה בוגרת עלול לטלטל אותה נפשית ולהסעיר את רוחה, כל שכן שתי פרשיות, ועל אחת כמה וכמה פרשיות מתמשכות, ובמיוחד כאשר מדובר בנערה צעירה מבית דתי, הטוענת כי שני אנשים ניצלו את קירבתם אליה בכדי לעשות בה מעשים אסורים: האחד בעלה של דודתה, והשני נהג המונית עימו נהגה לנסוע ועימו נותרה פעמים רבות ביחידות. נקל להבין כי הקושי לדיווח על כל אלה הוא רב. קשה לספר זאת להורים וקשה להסביר את הדבר למורות ולמחנכות; קשה ובלתי נעים להחקר במישטרה ואחר כך בחקירה נגדית בידי הסניגור. כל אלה כרוכים בסבל נפשי, במועקה, בפחדים וברגשי אשם --- היא נחקרה לעניין זה ואמרה כמה פעמים כי לא בטחה באיש וגם התביישה לספר על כך. יסוד מכריע בגישתה היה כי מאחר שלא היתנגדה בכל דרך שהיא למעשיו של הדוד ולמעשיו של הנאשם, מן הסתם יאשימו אותה באחריות למה שקרה, ואולי גם יצא לה שם של 'נותנת'. מחשבה ילדותית שכזו קיננה בליבה של - - - [המתלוננת] במהלך האירועים הללו מבלי שגלתה אוזניו של איש--- אין לך הסבר טוב יותר לכבישת העדות מאשר מצבה הנואש של - - - [המתלוננת] בחודשים שקדמו להגשת התלונה". במצב דברים זה אין באיחור בהגשת תלונתה של המתלוננת כדי לפגום במהימנותה.

...

שוכנעתי כי הכרעת הדין מושתתת על אדנים מוצקים של ראיות וכי אין אחיזה להשגותיו של המערער.

פגם כזה לא נמצא ולפיכך יש לדחות את ערעורו של המערער על ההרשעה.

סבורני כי הקל עם המערער יתר על המידה ולא מדד לו כמידתו.

דא עקא, שטיעון ב"כ המשיב בדבר הכירסום בראיות איין למעשה את הסכמתו לקיומן של ראיות לכאורה.משכך,יש לבחון הראיות מהחל עד כלה.

מיד עם כניסתם לסלון הבית, בעת שהמתלוננת חלשה ומעורפלת, הפשיל הנאשם את מכנסיו, אחז בחוזקה בשערות ראשה של המתלוננת, משכה לכיוון הריצפה ובהיותה במצב מונע לתת הסכמה חופשית וללא הסכמתה החופשית, ביצע בה מעשה סדום בכך שהחדיר את איבר מינו לפיה ואמר לה "תמצצי זונה". בעת שהנאשם החדיר את איבר מינו לפיה של המתלוננת, ובעודה מעורפלת, נשכה המתלוננת את איבר מינו של הנאשם מבלי משים, ובתגובה תקף אותה הנאשם שלא כדין בכך שסטר לה. בהמשך לאמור, הוביל הנאשם את המתלוננת לחדרו ובהיותה במצב המונע ממנה לתת הסכמתה החופשית הפשיל את מכנסיה ובעל אותה, בכך שהחדיר אצבעותיו לאיבר מינה ולאחר מכן, הוציא הנאשם את אצבעותיו מאיבר מינה של המתלוננת, החדירן לפיה ואמר לה "תטעמי את הטעם שלך". במעשיו המתוארים לעיל, בעל הנאשם את המתלוננת שלא בהסכמתה החופשית, בהיותה במצב המונע לתת הסכמה חופשית.

כך הם פני הדברים אשר לטענה כי אין זה הגיוני שהמשיב ישלח את המתלוננת הביתה במצב מעורפל (במקום זה ייאמר כי המתלוננת השיחה, לפי תומה, בחקירתה כי נהג המונית אשר הסיע אותה לביתה היה מוטרד ממצבה וכי הציע לה כי יסיע אותה לבית חולים) ושחברתה, ה.ד.ז., אינה זוכרת את המתלוננת במצב מעורפל.

במהלך הבילוי המשותף במסיבה, ניסה הנאשם, במספר הזדמנויות, להביא את המתלוננת להכנס עמו לחדר השינה שלו, על מנת לשהות עימה ביחידות והמתלוננת סירבה לכך והודיעה לנאשם שאינה מעוניינת להכנס עמו לחדר ושאין בכוונתה לשכב איתו.

לאחר מכן התחילה לבכות, מצבה היה כה רעוע שעה שיצאה מהחדר, היא הייתה מסוחררת וניסתה לתפוס אנשים- הכוונה לאחוז בהם "כדי לקום, כי לא הצלחתי לעמוד". היא כתבה לבחור מסוים באינסטגרם למחרת, שמישהו אנס אותה בלילה והוא יודע מי זה. לאחר מכן אותו בחור חסם אותה.

...

סוף דבר, מצאתי כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית לנטען באישום השני.

הנאשם נעתר לבקשת המתלוננת, הוביל אותה לחדר בו שהו השניים ביחידות וסיפק לה סם שהרכבו הכימי המדויק אינו ידוע למאשימה ואמר לה שמדובר בסם מסוג "קטמין". בנסיבות המתוארות לעיל, צרכה המתלוננת שני פסי אבקה שסיפק לה הנאשם, ומיד סמוך לכך הרגישה חולשה בכל הגוף, עד חוסר יכולת להניע את גפיה וערפול חושים.

סוף דבר – נמצאו ראיות לכאורה לאישומים הראשון, השני, השלישי והחמישי.