דיירי הבניין התקשרו ביום 22.7.2014 בהסכם תמ"א 38, חזוק מבנה ותוספת שטח בנוי, עם הנתבעת.
ביום 28.8.2018 נחתמה בין הדיירים ובין הנתבעת תוספת לחוזה התמ"א. בתוספת זו נקבע, בין היתר, בסעיף 7 כדלקמן:
"7. היזם מתחייב, כי עבודות הבנייה בפרויקט יחלו לא מאוחר מיום 1.4.2019. הודעת הפינוי לדיירים תהיה בהתאם להוראות הסכם התמ"א. מוסכם, כי ככל והיזם יאחר במועד תחילת ביצוע הפרויקט, ישולם על ידי היזם פיצוי כספי לדיירים, החל מיום 1.1.2019 ועד למועד תחילת ביצוע העבודות בפרויקט. סכום הפצוי יהיה בסך 4,000 ₪ לכל חודש החל מיום 1.1.2019.
עמידר – לא חתמה על ההסכם במועד זה.
לטענת הנתבעת, לאור הקשיים שעמידר העמידה בפרויקטים דומים, היה ברור כי היא תחתום על ההסכם בנפרד, וככל שתקשה ותסרב – תוגש כנגדה תביעת דייר סרבן, לאחר קבלת היתר בתנאים בועדה (לתיכנון ולבניה).
ראשית, יש לדחות את טענת התובע, לפיה הנתבעת התחייבה "להחתים את עמידר". למעשה, טענת התובע היא, כי קיימת מערכת חוזית נפרדת של 11 הדיירים, כולל הוא עצמו, מול הנתבעת, מחד, ומערכת חוזית נפרדת של הנתבעת מול עמידר.
...
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, במוצגים כמו גם בעדויות העדים, הגעתי למסקנה, כי העיכוב בהתחלת הבנייה נגרם מטעמים שאינם קשורים לנתבעת, ושהתוספת להסכם התמ"א שנחתמה מותנית בעמידת הדיירים בדרישותיה.
מסקנה זו מתבקשת גם, לטענת התובע, לאור סעיף 6.1 להסכם התמ"א, אשר קובע כי "היזם מתחייב להתחיל לפעול מיד לאחר חתימת הסכם זה ע"י 11 מהדיירים (להלן: "מועד חתימת הסכם זה" על מנת לקדם את הכנת תכניות ההגשה להיתר בנייה.
שלישית, אין בטענה כי עוה"ד טוסון ייצג, או לא ייצג, את עמידר כדי לשנות מהמסקנה.
בין אם נאמץ את גרסת התובע, לפיה עוה"ד טוסון לא התחייב לייצג – בשום צורה ואופן – את עמידר, ובין אם נאמץ את גרסת הנתבעת – לפיה עוה"ד טוסון מייצג את עמידר, לצד ייצוג נוסף, אין בכך כדי לשנות מהמסקנה אליה הגעתי.
סיכום ומסקנות
נוכח האמור, אני מורה על דחיית התביעה.
