בעיניין שלפנינו, בחינת כלל העדויות והראיות על פי הסדר הכרונולוגי של הדברים,
מובילה למסקנה כי הבעלות בדירה היא של הבן ולא של הוריו, משני טעמים עקריים:
האחד
-
הודאת האב בהליך אחד, כי הדירה בבעלות הבן, דבר היוצר השתק שפוטי
כלפיו; השני
–
אי עמידה בכלל הבסיסי להוכחת נאמנות במקרקעין והוא מימון רכישת
הדירה.
-
על עניין זה עמדה כב' השופטת גאולה לוין בתמ"ש
06-
49173 א' נ' א' (פורסם בנבו,
24.8.14 ) , בו נדחתה תביעתו של אב להצהיר כי הבעלות בדירה הרשומה על שם ביתו היא
שלו מכח נאמנות משתמעת, בשל כך שלא עמד בנטל הנידרש לשם כך, ואלה דבריה:
"דומה כי המצב המשפטי אליו מכוון התובע במקרה דנן הוא של נאמנות מכוח
את הדירה עצמה השכיר ובאמצעות שכר הדירה
למימון המשכנתא, וכך העיד (עמ' 3 ש'
-
19:(
"אחרי שהתגרשנו השכרתי את הדירה והשכירות שילמה את המשכנתא."
השוכר הראשון (עובד חברה) הפקיד את שכר הדירה לחשבון הבן וממנו שולמה
המשכנתא
השוכרת השניה (אישה פרטית) הפקידה שכר הדירה לחשבון ההורים וממנו שולמה
המשכנתא, אך אין זאת אומרת כי המקור הכספי הוא של ההורים.
...
יודגש כי האב לא אמר מילה וחצי מילה על רכישת דירה זו
:( בנאמנות, למרות שיודע היטב משמעות מונח זה, כעולה מסעיף 9 לתצהירו (פסקה
"... החלטתי להעביר אליו את מניותי בחברה בשיעור של 2/3 בנאמנות בלבד,
לאור כל האמור לעיל, נפסק כדלקמן:
תביעת הפינוי והתשלום בתמ"ש
-
08-
17 מתקבלת חלקית ועל כן הנתבעת תפנה
הדירה עד ליום 30.4.19 .
התביעה למתן פסק דין הצהרתי בתמ"ש
-
09-
17 נדחית במלואה.