"במילים אחרות, נכסים חצוניים הם נכסים שנצברו לבן הזוג האחר לפני הנישואין או שבאו לו במתנה או בירושה במהלך הנישואין" (ניסים שלם, יחסי ממון ורכוש, הדין והפסיקה, מהדורה שנייה, להלן "שלם", עמ' 173).
למשל, הבחנה בין נכסים שהיו בבעלות בן הזוג ערב הנישואין, מצד אחד, לבין נכסים שקבל בן הזוג במתנה במהלך הנישואין, מצד שני, ולבין נכסים שבאו בירושה במהלך הנישואין, מצד שלישי (שלם, עמ' 175 והפסיקה המובאת שם), או הבחנה בין נכסים עיסקיים ונכסי פרישה שנצברו במהלך הנישואין לבין נכסים שנרכשו שלא במאמץ משותף של בני הזוג, כגון נכסים מלפני נישואין, ירושות ומתנות (שחר ליפשיץ, "הידועים בציבור – בראי התיאוריה האזרחית של דיני המשפחה", להלן – "ליפשיץ", עמ' 162- 163, והפסיקה המובאת שם).
ליפשיץ סבור (עמ' 163), "שכאשר מדובר בידועים בציבור, הנכונות להחיל את חזקת השתוף על נכסים עיסקיים ועל נכסי פרישה חייבת להיות רבה יותר מן הנכונות להחיל אותה על נכסים שלא נרכשו במאמץ משותף", והוא מבסס את דעתו על מספר נימוקים, שהראשון שבהם, הוא שמאחר וחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג- 1973, החל על בני זוג שנישאו אחרי שנת 1974, אינו כולל נכסים שאינם פרי מאמץ משותף, ומאחר וחזקת השתוף חלה על ידועים בציבור גם אחרי שנת 1974, "מצב שבו הקף השתוף בין ידועים בציבור רחב מהקף השתוף בין בני זוג נשואים לא נראה לי מתאים אפילו מנקודת ראותם של התומכים המובהקים בזכויותיהם של ידועים בציבור", אך הוא מוסיף (עמ' 164) כי "עמדה אחרת משתמעת לאחרונה בפסיקה הישראלית, המשווה את הידועים בציבור לנשואים גם ברציונל הקישורי", תוך הפנייה לפסק דין הדרי.
טענתה הנוספת, לפיה, על-פי עצתה, המנוח שיעבד את המיגרש למלווה שהלווה להם כספים "למימון ביניים לתשלומים עבור קרקע שרכשנו בגיאורגיה" (סעיף 56 לתצהירה) לא הוכחה בשום צורה.
...
סבורני, שגם אם דבריה של התובעת בקשר להבטחתו של המנוח כי בעתיד הם יבנו את ביתם במגרש, הם נכונים – וניתן להטיל ספק בדברים אלה, לאור זאת שכאמור המנוח לא שינה בכל שנות חייו עם התובעת את הוראת הצוואה המצווה את המגרש לנתבעת ולא פעל כדי לרשום את הזכויות במגרש על שם התובעת – אין די בכך כדי ליצור את הזיקה הנדרשת לצורך יצירת חזקת השיתוף, כאשר מעבר לאותה הבטחה לא קודם ולא נעשה כל דבר למימושה.
לפיכך, התביעה נדחית.
התובעת תשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ והוצאות בסכום כולל של 5,000 ₪.
