מתן צו פינוי על ידי בית המשפט להוצאת המערער מדירה

מאחר שבמועד מינוי מינהלי העזבון הזמני כבר ניתן צו הירושה, "הרי שמדובר במינוי שנולד בחטא והנו בטל מעקרו וחסר תוקף". בנגוד למה שנאמר בבקשה למתן הוראות, המערערת לא הגיעה להסכמה כלשהיא עם המשיבה לגבי מועד פינוייה את הדירה ובודאי שהסכמה זו לא התגבשה באמצעות מינהלי העזבון הזמניים "שמינויים נעשה שלא כדין מלכתחילה". בבקשה למתן הוראות מצוין שמה של המערערת מבלי ציון שמו של מייצגה, מאחר שבאותו מועד הוא כבר לא היה בא כוחה.

צו מינוי מינהלי העזבון הזמני ניתן למשך שישה חודשים מבלי להתייחס לעיתוי הוצאת צו הירושה.

כפי שמציין א"מ פרופ' שמואל שילה ז"ל בספרו פירוש לחוק הירושה, כרך שלישי (2002) בעמ' 185 (להלן: פירוש לחוק הירושה): "כשם שמינויו של מנהל עזבון נעשה על ידי בית המשפט, ביטול המינוי נעשה על ידי בית המשפט". אכן, לאחר שניתן צו ירושה היה צריך למנות מנהל עזבון קבוע ולא זמני.

...

לפיכך, יש להיעתר לבקשת המשיבה לחתימה על הפסיקתה המתוקנת ועל המערערת לשלם למשיבה הוצאות בסך של 3,000 ₪.

מכל הנימוקים הנ"ל, יש לדחות את הערעור.

סיכומו של דבר: אציע לחברותיי לדחות את הערעור ולחייב את המערערת בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 40,000 ₪.

הבקשה הוגשה בד בבד עם הגשת כתב תביעה לבית משפט קמא, שבגדרו התבקש בית המשפט "לקבוע כי אין לפנות את התובע מכוחו של צו הפינוי הננקט ע"י הנתבע במסגרתו של תיק הוצאה לפועל... מכוחו של פסק דין שניתן בת.א 2918/09 ולהורות על ביטול הפינוי בתיק ההוצל"פ". הצדדים הפנו בטיעוניהם לברע"א 24059-07-16 שבגדרו היתנהל לפני כחמש שנים בין המבקש למשיב שלפני (משיב 1 בהליך האמור) הליך דומה, שבסיומו נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים לדחות בקשה לעיכוב ביצוע פינוי הדירה.

בהחלטה נקבע כלהלן: "העובדה שהמבקש מחזיק בנכס כיום לא די בה כדי למנוע את פינויו מהנכס בהעדר זכות להחזיק. גם טענת המבקש כי הוא מורשה מטעם הווקף המוסלמי להחזיק, לא די בה. לא לבקשה לעיכוב ביצוע וגם לא להמרצת הפתיחה נילווה מיסמך כלשהו בתמיכה לטענה האמורה, על אף שהמבקש צירף לבקשה ולהמרצת הפתיחה מסמכים אחרים, לכאורה של הווקף (שאין בהם כדי להקנות לו זכות כלשהי). נציג הווקף עצמו ציין בדיון מיום 9.6.15 כי אין לו עמדה בסכסוך וכי לא התחייב כלפי גורם כלשהו להוציא ההסכם עם הפטריארכיה (ר' גם הודעת הווקף במסגרת ת.א. 2918/09, דיון מיום 22.6.11). זאת ועוד. גם המבקש עצמו מציין כי על פי ספרי הווקף הנכס הוחכר לדורות לפטריארכיה והעובדה שצרף לבקשה מסמכים מהם עולה כי הווקף פנה בשנים 1947 ו-1953 לפטריארכיה בדרישה לתשלום דמי שכירות שבפיגור אין בה כדי להוביל למסקנה כי החכירה האמורה פקעה כטענת המבקש, ודאי אין בה כדי להקנות זכות לכאורה למבקש.

ההליך בבית משפט קמא כאמור חלפו כחמש שנים מאז מתן החלטה זו, והינה שוב מוגש על ידי המבקש לבית משפט השלום בירושלים כתב תביעה, ובו מבוקש להורות על עיכוב ביצוע צו פינוי משפחתו מהדירה, ובד בבד מוגשת בקשה לעיכוב ביצוע הפינוי עד מתן פסק דין בתובענה.

...

בהחלטה נקבע כלהלן: "העובדה שהמבקש מחזיק בנכס כיום לא די בה כדי למנוע את פינויו מהנכס בהיעדר זכות להחזיק. גם טענת המבקש כי הוא מורשה מטעם הווקף המוסלמי להחזיק, לא די בה. לא לבקשה לעיכוב ביצוע וגם לא להמרצת הפתיחה נלווה מסמך כלשהוא בתמיכה לטענה האמורה, על אף שהמבקש צירף לבקשה ולהמרצת הפתיחה מסמכים אחרים, לכאורה של הווקף (שאין בהם כדי להקנות לו זכות כלשהיא). נציג הווקף עצמו ציין בדיון מיום 9.6.15 כי אין לו עמדה בסכסוך וכי לא התחייב כלפי גורם כלשהוא להוציא ההסכם עם הפטריארכיה (ר' גם הודעת הווקף במסגרת ת.א. 2918/09, דיון מיום 22.6.11). זאת ועוד. גם המבקש עצמו מציין כי על פי ספרי הווקף הנכס הוחכר לדורות לפטריארכיה והעובדה שצירף לבקשה מסמכים מהם עולה כי הווקף פנה בשנים 1947 ו-1953 לפטריארכיה בדרישה לתשלום דמי שכירות שבפיגור אין בה כדי להוביל למסקנה כי החכירה האמורה פקעה כטענת המבקש, ודאי אין בה כדי להקנות זכות לכאורה למבקש.

דיון והכרעה לאחר עיון בכתבי הטענות ושמיעת טיעוני הצדדים בדיון שהתקיים לפני, מצאתי בהתאם להוראת תקנה 149 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 כי דין הבקשה לרשות ערעור ודין הערעור לגופו להתקבל.

מהמקובץ עולה, כי אף שהתנהלותו של המבקש במשך השנים האחרונות מעלה חשש לשימוש לרעה בהליכי משפט במטרה לסכל את פינויה של הדירה, אין לדחות בשלב זה את טענתו לשינוי נסיבות מהותי שחל בעניין לאחר מתן ההחלטה ברע"א 24059-07-16, דבר שיש בו כדי להצדיק את קבלת הבקשה לעיכוב ביצוע הפינוי.

אשר על כן בקשת רשות הערעור מתקבלת, וכן מתקבל הערעור לגופו.

בהחלטה מיום 28.6.2022 נדחתה בקשת רשות העירעור תוך שנקבע (מפי כבוד השופט שוהם) כי "שני הצדדים מסכימים לעובדה שהמבנים שהמערערים טוענים שהם יושבים בהם מזה תקופה ארוכה, נמצאים בשטח שאליו מתייחס פסק הדין. המערערים מסכימים בתגובתם כי הם מתגוררים בשטח שסומן על ידי מר טאטור (מומחה רמ"י בתביעת הפינוי- ר"א)" על כן קבע בית המשפט כי "ניתן לפנות כל מי שנימצא בנכס העומד בפנוי, בין אם ניתן נגדו פסק דין לפינוי ובין אם לא ניתן, והעובדה לפיה אדם נמצא או מחזיק בנכס בלי שניתן נגדו פסק פינוי, אינה מונעת כשלעצמה את פינויו". עוד נקבע כי "הפורום המתאים לדיון בטענות המערערים לפיהם הם מחזיקים כדין במקרקעין לגביהם ניתן פסק דין לפינוי, הנו בית המשפט". לפיכך, הבקשה למתן רשות ערעור על החלטת רשמת ההוצל"פ נדחתה, אך הליכי הפינוי עוכבו על ידי בית המשפט השלום ברמלה עד ליום 19.7.2022 "על מנת לאפשר למערערים לפנות לבית המשפט, ולהעלות את טענותיהם בפני הפורום המוסמך" (סעיף 11 להחלטה האמורה, להלן: "פסק הדין בעירעור על החלטת רשמת ההוצל"פ").

הוראות סעיף ב5 לחוק מקרקעי הציבור מתייחסות לפנייה לבית המשפט על ידי מי שרואה את עצמו "נפגע ממתן צו". ה"צו" האמור בסעיף זה הוא צו לסילוק יד ולפינוי מקרקעי ציבור המוצא מכוח סעיף 4 לחוק מקרקעי הציבור.

התובעים אינם נפגעים ממתן צו לסילוק יד ולפינוי מקרקעי ציבור, שכן צו כזה לא הוצא כנגדם מכוח חוק מקרקעי ציבור.

באשר לטענתם של התובעים להיותם בעלי זכות בלתי הדירה במקרקעין (סעיף 22 לתביעה), הרי שטענה זו נטענה בעלמא, מבלי לפרט מתי ניתנה להם זכות זו על ידי רמ"י. כך גם לא צורפו אסמכתות המהוות ולו ראשית ראיה לטענה זו. בהקשר זה, יפים דברי כבוד השופט מור מיום 23.6.2002 במסגרת בש"א 109184/02 (צורפה כנספח 1 לכתב התביעה) אשר נקבעו באשר לאמזלג ורלוונטיים גם לענייננו: "התובע לא יכול היה למסור כל מידע על "רכישת" הזכויות ע"י הסב והסבתא.

...

וכאמור בענייננו, במסגרת בירור תביעת הפינוי (המאוחרת להחלטתו של כבוד השופט מור) מצא בית המשפט כי המקרקעין היו ריקים עד לשנת 1996.

מכל האמור עולה, כי לתובעים אין כל זכות שבדין לביטול צו הפינוי ועל כן דין תביעתם להידחות.

משמצאתי כי דין התביעה להידחות, מתייתר הצורך לדון בשאלת מאזן הנוחות או בתום ליבם של התובעים.

בבית המשפט העליון רע"א 5297/23 לפני: כבוד השופטת ר' רונן המבקשת: מרים נויבירט נ ג ד המשיבים: 1. רון טורקלטאוב עו"ד 2. עו"ד בניהו לאבל, נאמן ליישום הליכי חדל"פ 3. הממונה על הליכי חידלות פירעון 4. א.ר.א.ב בונוס בע"מ 5. איילון חברה לביטוח בע"מ 6. יהודה לדרמן 7. לדרמן מרדכי בנימין 8. לדרמן חוי יצחק 9. יעקב רפאל לדרמן 10. חברת אלונים בשיקום בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בחדל"ת 10725-02-22 מיום 30.6.2023 שניתנה על ידי כב' השופט א' דורות בשם המבקשת: עו"ד גדעון פודים ][]החלטה

בהחלטה קיבל בית המשפט את בקשת המשיב 1 והורה על סילוק ידה של המבקשת ממסדרון ומחסנים המצויים בקומת הקרקע של הבניין ברחוב החיד"א 29, ירושלים (להלן: קומת הקרקע ו-הבניין); וכן על הסרת את הדלת המונעת את המעבר למסדרון ולמחסנים בקומת הקרקע, וזאת עד להשלמת כלל העבודות הנדרשות בקומת הקרקע לצורך קבלת טופס 4, ובהתאם להיתר הבנייה שהוצא לבניין.

כן ביקש הכונס כי אם מישפחת כהן לא תעשה כן בתוך שבעה ימים מיום מתן הצוו כאמור על ידי בית המשפט, יותר לו לפעול באמצעות הקבלן המבצע או צד ג' לשם פריצת הדלת ופינוי המסדרון, וכן לתפוס חזקה במחסנים עד להשלמת כלל העבודות.

בהקשר זה עמד בית המשפט על הנזקים הנגרמים לכלל הדיירים וכן להליך חידלות הפרעון ולנושי החברה כתוצאה מהעיכוב בקבלת טופס 4, וציין כי ישנם רוכשי דירות חדשות בבניין המעכבים את התשלום עבור הדירות עד לקבלתו.

...

מכל הטעמים שפורטו לעיל, החלטת בית משפט קמא להיעתר לבקשת הכונס לא "תשפיע באופן ממשי" על זכויותיהן של המבקשת ומשפחת כהן, ולא תגרום "נזק של ממש" במידה המצדיקה מתן רשות ערעור.

נוסף על כל אלה, אני סבורה שיש להביא בחשבון את העובדה שכל עוד העבודות אינן מבוצעות, אין אפשרות לקבל טופס 4 לבניין, דבר המביא לפגיעה ביתר הצדדים המעורבים – הן בפרויקט התמ"א והן בהליך חדלות הפירעון.

לאור כל האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית בזאת.

טענת השתק: האם ההליכים שננקטו בעיניינן של הדירות ברמת-גן ובבת-ים לפני בית המשפט של חידלות פרעון, הן בבית משפט השלום (כב' השופט דן סעדון) והן בבית משפט המחוזי בהליך העחדל"פ (כב' השופטת לושי-עבודי) מהוים השתק ומעשה בית-דין? כלל המשיבים הקדישו את עיקר תשובותיהם לבקשה, על הצוים והכרעות שניתנו לחובת המבקשת ע"י בית המשפט של חדל"פ והעחדל"פ שדחה את ערעורה.

המבקשת טענה בסעיף 22 לתצהיר: "אני הייתי שבויה בידיים שלו, פחדתי שכל צעד שאני אעשה הם יוציאו אותי מהבית. ב- 26.2.2023 הם מימשו את האיום ופינו אותי מהבית באמצעות צו פינוי משכך לא נותרה לי הברירה להגיש תביעה זו כדי למנוע מהם למכור את הדירות לצדדי ג'...." ובסעיף 23 לתצהירה היא אומרת: "אני נפלתי קורבן למעשיי של נוכלים וקבוצת עבריינים שגזלו ממני במרמה שתי דירות שבבעלותי... קיים צורך ממשי ובהול לתת לי את הצוו המניעה הזמני עד לבירור התביעה לצוו הצהרתי". עוד הוסיפה בסעיף 24 לתצהיר כי הגישה תלונה למישטרה על מעשי ההונאה, הזיוף והגזל של שתי הדירות.

עוד אביא מתוך פסק הדין של כב' השופט גרוסקופף (לתוצאה אליה הגיע הצטרפו כב' המשנה לנשיאה השופט הנדל וכב' השופט אלרון) במסגרת ע"א 4690/20 פיסחוב נ' ישראלי (13.7.2020): "20. כפי שהתברר במהלך המשפט, הצדדים להליך שלפנינו ניהלו במקביל שתי מערכות של הסכמים: מערכת הסכמים גלויה בכתב (להלן: ההסכמים הגלויים) ומערכת הסכמית סמויה בעל-פה (להלן: ההסכמות הסמויות). על פי ההסכמים הגלויים, הושכר הנכס לבני הזוג פיסחוב על פי הסכם השכירות החל מיום 4.8.2013, ונמכר להם ביום 23.6.2015 על פי הסכם המכר תמורת כ-7 מיליון ש"ח. על פי ההסכמות הסמויות, סיכמו הצדדים עוד בתחילת היחסים על מכירת הנכס בתמורה לסכום של כ-8.68 מיליון ש"ח. ויובהר, הטענה לקיומן של שתי מערכות של הסכמים, הועלתה על ידי בני הזוג פיסחוב, והתקבלה על ידי בית המשפט קמא. בשלב העירעור אין למעשה מי שחולק עליה, שכן גיל מקבל עליו את פסק הדין. למעלה מהדרוש אציין, כי קריאה של תמליל השיחה מלמדת כי קביעת בית המשפט קמא בעיניין זה בדין יסודה. לאורכה ולרוחבה של השיחה מתבטאים הצדדים בצורה שאינה מאפשרת להגיע לכל מסקנה אחרת. אסתפק בציטוט אחד מדבריו של גיל: "[.

...

מחמת רכיב סיכויי ההצלחה בתביעה הטעונים הוכחה בהליך גופו, שוכנעתי, כי אין מקום להעניק למבקשת את הסעד הזמני המבוקש על ידה ביחס לדירה בבת-ים. מסקנות: המבקשת אינה זכאית לסעד הזמני המבוקש על ידה, לא ביחס לדירה בבת-ים ולא ביחס לדירה ברמת-גן. בזהירות ובשולי הדברים אומר, כי ייתכן שתרופתה של המבקשת אינה בהכרח במסגרת התובענה הנוכחית לסעד הצהרתי על בעלות בדירות, אלא אולי מוטב שתבחן אפשרות של תובענה כספית, למיצוי טענותיה הכספיות לפי חוק אשראי הוגן התשנ"ג-1993 ובכלל.

סיכום: מן המקובץ לעיל אני קובעת כדלקמן: הבקשה לסעד זמני נדחית בזה.

אני מחליטה לעכב את ביצוע ביטול הצו הארעי עד 31.10.2023, על מנת לאפשר למבקשת לשקול את המשך צעדיה.