מתן הלוואה או מתנה לעובד על ידי המעסיק

בית דין איזורי לעבודה בחיפה ב"ל 25821-04-17 08 ספטמבר 2019 בפני: כב' השופטת אילת שומרוני-ברנשטיין נציג ציבור (עובדים) מר יהודה פיגורה נציגת ציבור (מעסיקים) גב' נירה גרין התובעת מעיין בואדנה ע"י ב"כ: עו"ד אודי גנון הנתבע המוסד לביטוח לאומי ע"י ב"כ: עו"ד ענת רישין נקש פסק דין

בנוסף לתביעה שהגישה למל"ל הגישה התובעת גם תביעה בבית משפט לעינייני מישפחה, כאשר שם הושג הסכם פשרה בינה לבין בתו של המנוח (באמצעות האפוטרופוס שלה – אמה, גב' אזרה) ואף ניתן צו ירושה כי התובעת הייתה בת זוג של המנוח והנה יורשת שלו בנוסף לבתו, כאשר בית המשפט לעינייני מישפחה אישר את הסכם חלוקת העזבון.

גם בחקירת החוזרת נישאלה התובעת לעניין סתירתה בעיניין זה, והיא ענתה: "ש. את נשאלת על ידי חברתי שאלות לגבי הכוונה לגור יחדיו בקיץ, ואת ענית לבית הדין שבעצם חיכית להצעת נישואין או שידעת שהולכת להיות הצעת נישואין ואמרת לאחר מכן שזו אמורה היתה להיות הפתעה. אז איך יכולת לתכנן את המעבר למגורים משותפים והצעת הנישואין אם לא ידעת מתי זה הולך להיות?

מר מועדי העיד עוד, שמצבו הכלכלי של המנוח לא היה טוב והוא היה מבקש ממנו לתת כספים לתובעת ולמשפחתו, וכי הוא נתן להם הלוואות במקרים רבים, כאשר המנוח היה מחזיר את הכספים כל 3-4 חודשים, כאשר מעדותו עלה שהוא נתן לתובע הלוואות על בסיס שבועי או חודשי.

כמו כן לא שוכנענו, כי העזרה הכלכלית שהתובעת קיבלה מהמנוח היה ברמה של "משק בית משותף" ולא מתנות ועזרה מועטה שהמנוח נתן לה לאור היחסים ביניהם.

...

לא שוכנענו כי הם התגוררו מדי יום יחדיו, פעם בנהריה ופעם במעלות ובהקשר זה. נזכיר כי היו גרסאות סותרות רבות לענין מקום המגורים – לעיתים נטען שהם התגוררו בעיקר במעלות (לחוקר המל"ל) , לעיתים נטען שהם התגוררו בעיקר בנהריה (בתצהירים שהוגשו למל"ל), ולעיתים נטען שהם התגוררו לסירוגין (בפני בית הדין) – למעשה – לא הייתה גרסה שלא נטענה בעניין זה. נציין בהקשר זה, כי היו גם סתירות רבות בין העדויות השונות לגבי המועד שבו החלו התובעת והמנוח להתגורר יחדיו, לרבות סתירות פנימיות בעדותה של התובעת.

כמו כן לא שוכנענו, כי העזרה הכלכלית שהתובעת קיבלה מהמנוח היה ברמה של "משק בית משותף" ולא מתנות ועזרה מועטה שהמנוח נתן לה לאור היחסים ביניהם.

סוף דבר מכל המפורט לעיל – התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי היא הייתה ידועה בציבור של המנוח בטרם פטירתו ועל כן, דין תביעתה להידחות.

ההליך בבית הדין האיזורי ופסק הדין מושא העירעור ביום 8.7.20 הוגשו לבית הדין שתי בקשות-צד בסכסוך קבוצי: האחת, מטעם החברה (ס"ק 16863-07-20) שבה עתרה, בין היתר, למתן סעד הצהרתי שלפיו מאחר שתהליך ההצטרפות של עובדי החברה ללאומית לווה בחלוקת "מתנות והטבות שונות, בד בבד ובתנאי של החתמתם על טפסי הצטרפות", הרי שהוא "פסול ועולה כדי שוחד וקבלת דבר במירמה" ולכן "יש לפסול את כלל טפסי ההצטרפות", ומכאן כי הלאומית לא הוכיחה את יציגותה בחברה; השנייה, מטעם הלאומית (ס"ק 17030-07-20) שבה עתרה, בין היתר, להכריז על יציגותה בקרב עובדי הרשת ולחייב את החברה לנהל עמה משא ומתן לחתימת הסכם קבוצי.

החברה טענה כי יש לקבל את ההודעה כראייה, בשים לב לקושי של המעסיק בהשגת ראיות בקשר לתהליכי התארגנות, לאור הילכת פלאפון; בידה הודעה אחת בלבד שלא נראית ערוכה או חלקית ו"יש להניח כי יתר התכתובת בקבוצת העובדים כלל אינה רלוואנטית"; אין לה גישה לקבלת יתר התכתובת משהיא מנועה לפנות לעובדים; בירור שערכה החברה העלה כי ההודעה נשלחה ביום 11.6.20 על ידי מנהל המיתחם, ביוזמתו, כ"צלום מסך" לגב' אסנת גז, מנהלת המרחב בחברה, שאינה חברה בקבוצת הואטסאפ הרלוואנטית.

[14: יצוין כי החוק העותומאני על האגודות מתייחס לקבלת מתנה על ידי אגודה: "אגודה אינה יכולה לקבל מתנה או צוואה מבלי רשיון מיוחד מצד שר הפנים. אם המתנה או הצוואה הם מסוג נכסי דלא ניידי שאין לאגודה בהתאם לתפקידיה שום נחיצות בו, יימסרו הנכסים, ובתוך ההחלטה המרשה את קבלת הנכסים הללו יוצהר בפירוש הזמן אשר בו יימכרו הנכסים". ברי כי אין הוראה זו רלוואנטית לעניין שלפנינו.

אמנם בעיניין ארגון המורים נקבע עוד כי "לא מקובל עלינו כי חברות באירגון, בין 'המשך חברות' ובין 'הצטרפות לאירגון'... תהא מלווה במתן שי... יש טעם לפגם בשילוב האמור" וניתן להבין זאת כאמירה כללית, אלא שלדידנו אין לקרוא אותה במנותק מנסיבותיו הקונקרטיות של אותו עניין ויש להבינה כמכוונת למצב שבו חלוקת המתנות על ידי ארגון העובדים הותנתה בהצטרפות אליו.

...

מסקנה זו מחלישה במקרה זה עד מאד את החזקה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת.

משהוכחה הצטרפות של 891 עובדים, העולים על שליש מעובדי החברה, מצאנו לאשר את קביעת בית הדין האזורי שלפיה הלאומית היא ארגון העובדים היציג בקרב עובדי הרשת, החל מיום 22.6.20.

סוף דבר הערעור נדחה בעיקרו.

הרכב נילקח ממנו במהלך שנת 2015, ותחת זאת ניתנה לו הלוואה על ידי המעסיקה בסך 30,000 ₪ לרכישת רכב פרטי.

צו ההרחבה אינו מתנה את ההחרגה בגובה שכר, תנאים או סמכויות, אך מעבר לצורך יצוין כי לעובד היו סמכויות מלאות של מנהל סניף ולמעשה נסיבות סיום עבודתו קשורות במעמדו זה. שני הצדדים הפנו לפסיקה שהם חושבים שהיא רלוואנטית, אשר נתייחס אליה בהמשך.

נציין כי לא נעלם מעיננו פסק הדין שניתן בעיניין ז'ירמנובסקי[footnoteRef:5], אליו הפניתה המעסיקה בסיכומיה שם נקבע על ידי מותב בראשות כב' הש' חיים ארמון כי יש להחריג את העובדת מצו ההרחבה בתקופה בה שימשה כמנהלת סניף.

...

באשר לתביעת המעסיקה לקבלת דמי הודעה מוקדמת, משקבענו כי העובד פוטר מעבודתו ולא התפטר, הרי שאין בסיס לטענת המעסיקה והיא נדחית בהתאם.

סוף דבר, התביעה מתקבלת חלקית באופן כזה שעל המעסיקה לשלם לעובד כדלקמן: חופשה שנתית - סך של 16,537 ₪; שעות נוספות- סך של 98,492 ₪ ; פיצויי הלנה- סך של 21,726 ₪; פנסיה - סך של 9,240 ₪; פיצויי פיטורים- סך של 79,800 ₪; פיטורים שלא כדין- סך של 10,000 ₪; הודעה מוקדמת- סך של 7,000 ₪; תוספת ותק – סך של 5,390 ₪; משכורת 13 – סך של 42,000 ₪ קרן השתלמות- סך של 36,423 ₪; סה"כ – 326,608 ₪, כאשר מסכום זה יש לקזז את חובו של העובד למעסיקה בסך 53,000 ₪ להם זכאית המעסיקה במסגרת כתב התביעה שכנגד.

תביעת העובד בגין רכיבים – דמי הבראה, ביגוד ואי מתן הודעה לעובד, נדחית הכל כמפורט לעיל.

גרסה זו אינה עולה בקנה אחד עם הפתקים שצרף לתביעתו בסכום קצוב שם טרח והחתים את הנתבע על פתקים לבנים כגון פתק מיום 1.5.14: "חייב לחג'אג סך של 4,500 $ ארבעת אלפים וחמש מאוד". התובע 2 אינו שומר על נוסח קבוע וברור ואין כל הסבר מדוע נרשם בראש חלק מהרישומים המילה "קניה". בעוד העדות למתן ההלוואה בסך 19,500 דולר נרשמה בצורה ברורה על גב השיק כי קיבל הלוואה מהתובע הרי בשיק 2 נרשם באופן סתמי כי הנתבע חב לתובע סך של 20,000$ בצרוף המלים "פתק קניה". אומנם הרישומים נכתבו בכתב ידו של הנתבע אך הנני מאמינה לטענתו כי נרשמו כפי שהוכתב לו על ידי התובע 2 אשר נימנע באופן שיטתי מלהותיר כל עדות למעורבותו בעיסקאות שביצע.

כאשר נישאל התובע על דרך היתנהלות זו נצבעו דבריו בהיתממות מזויפת: "שיק אתה יכול לתת לכל מי שאתה רוצה, היתחשבנות משפחתית" (עמ' 5 בפרוטוקול שורה 16) כאשר לפני כן טען כי מדובר במתנה (עמ' 5 בפרוטוקול שורות 3-4).

ובהמשך: "אני המעסיק שלה ויש לי אפשרות להיות מיופה כוח שלה, ולתת לה מה שהיא צריכה. אני נותן לה כסף מפקיד לה כסף בחשבון, עושים כל מיני פעילויות בחשבון, אני יכול לעשות מה שאני רוצה, אני הייתי מעסיק שלה. היא הסכימה שאהיה מיופה כוח, שאני מכניס כסף ומוציא כסף מהחשבון שלה, ואם ביהמ"ש שואל אותי מדוע, אני עונה תשאלי אותה". (עמ' 4 בפרוטוקול שורות 22-25).

התובע 2 אינו עורך רישום ונשען על פתקים כראיה למתן הלוואה או רכישת אבני חן. תביעותיו נסמכות על מסמכים שנערכו ונחתמו למצער 5 שנים ואף קודם לכן ונרשמו בכתב ידו של הנתבע.

...

דיון והכרעה: דינה של התביעה השטרית של התובעת 1 להידחות.

אשר על כן התביעות נדחות והתובעים ישלמו לנתבע הוצאות משפט בסך 10,000 ₪.

לשיטת התובעת, הפסיקה מחייבת את הנתבע לאמץ את הסכם השומה כ'מקשה אחת' – מה שלא נעשה על ידו; - התובעת אינה כופרת בחיובים שהשית עליה הנתבע מכוח הסכם השומה (כאמור לעיל – רווחה, ארוחות, מתנות, הסעות לעובדים), אלא אך ורק ביחס לרכיבים שלשיטתה נמצאים 'מחוץ' להסכם זה[footnoteRef:8].

לכן, התובעת צריכה לנכות את ההוצאות הפרטיות משכר העובדים בערכי נטו וכפי שנהוג לגבי הוצאה פרטית אחרת של העובד (ולמשל – הלוואה שניתנה לו על ידי המעסיק); - הנתבע אף מדגיש כי פעולתה של התובעת מקטינה את בסיס השכר שבגינו מחויבים עובדיה בדמי ביטוח לאומי, ובכך מופחתים תשלומי החובה הקבועים בדין, כגון דמי ביטוח לאומי.

בין היתר, היא ציינה כדלקמן: "בדרך כלל שכר של עובד משתנה אם הוא עשה שעות נוספות, אם הוא עשה פרמיה. שכר היסוד שלו, הבסיס הקבוע שלו לא משתנה. אלא אם כן הוא נעדר מהעבודה. אבל שכר יסוד שישתנה אם פיתאום הוא נסע פרטי או אם פיתאום הוא טס לחו"ל, שכר היסוד שלו השתנה כי הוא, משהו בחיים הפרטיים שלו היתנהל בצורה X או Y, זה משהו שלא מתאים להכניס אותו, הוא לא שייך לחוזה עבודה. המעסיק לא יכול להגיד לו, אם נסעת היום הרבה אז שכר היסוד שלך קטן." ועוד היא הסבירה, כך: "חיוב העובד צריך במקרה הזה, להיות אך ורק בנטו, שכר היסוד שלו לא יכול להשתנות, ההפרשות הסוציאליות שלו על השכר השלם שלו. ובכל הוצאה פרטית של העובד כי אם העובד נסע בכביש שש פרטי אז זה צריך להיות בנכוי מהנטו, בדיוק כמו שמנכים ממנו או החזר הלוואה או ביטוח רפואי שהמעביד שילם והעובד מחזיר." כפי שנראה להלן עת נתייחס לרכיבי החיוב עצמם, מדובר בעמדה הגיונית ונכונה.

...

" גם כאן וגם בסוגיה הנוכחית עמדת הנתבע מקובלת עלינו, והיא אף תואמת לפסיקת בית המשפט העליון בעניין אור-זך שצוטט דלעיל.

ביחס למחלוקת זאת, מקובלת עלינו עמדת הנתבע כי אין מקום שבית הדין יכריע בסוגיית הקנסות בטרם שהועדה תכריע בכך[footnoteRef:83].

] סוף דבר לסיכום ולאור כל האמור לעיל, תביעתה של התובעת דינה להידחות במלואה, ובכל הקשור לטענותיה של התובעת כנגד החלטת הנתבע ביחס לרכיב "הפחתת ניכויי רשות בשכר ברוטו" משכר עובדי התובעת.