מתי תתקבל טענת הגנה עצמית במקרה של דקירה

אי האמון של בית משפט קמא בגרסאותיהם של המערער וחברתו, האמון שהעניק לעדות עובר האורח, והעובדה כי המערער דקר את המנוח ארבע פעמים, כשהיה סיפק בידו לאיים באמצעות הסכין במקום לעשות בו שימוש מיידי – הובילו את בית המשפט המחוזי למסקנה לפיה אין לקבל את טענת ההגנה העצמית שהועלתה על ידי המערער, ולהרשיעו בעבירת ההריגה.

דיון והכרעה שמענו בדיון את טענותיו של בא כוח המערער, שטען רבות כי מדובר היה במקרה של הגנה עצמית.

...

אי האמון של בית משפט קמא בגרסאותיהם של המערער וחברתו, האמון שהעניק לעדות עובר האורח, והעובדה כי המערער דקר את המנוח ארבע פעמים, כשהיה סיפק בידו לאיים באמצעות הסכין במקום לעשות בו שימוש מיידי – הובילו את בית המשפט המחוזי למסקנה לפיה אין לקבל את טענת ההגנה העצמית שהועלתה על ידי המערער, ולהרשיעו בעבירת ההריגה.

למרות שבית המשפט המחוזי הגיע למסקנה לפיה אשמתו של המערער הוכחה מעבר לספק סביר במקרה דנן, נקל להבין את טענותיו החריפות של בא כוח המערער על החלטה זו. נדמה אף כי משטרת ישראל בחרה במקרה זה שלא למצות את כל יכולות החקירה האפשריות, ובכך עולה החשש כי נפגעה יכולתו של המערער להתגונן ולעמוד על חפותו.

למסקנה זו הנני מצטרף, כפי שפורט לעיל.

סוף דבר – דין הערעור על הכרעת הדין להידחות.

אוסיף: כי לדילמות הקשורות באכיפה במקרים כגון דא נזדמן לי לומר זה לא כבר בע"פ 5802/13 פאעור נ' מדינת ישראל (21.10.14) [פורסם בנבו] בפיסקה א' לחוות דעתי כהאי לישנא: "עסקינן, כפי שגם צוין באולם בית המשפט, בנסיבות מורכבות, שהאכיפה לגביהן אינה פשוטה; ברי כי בעבירות הנעברות בנסיבות "קבוצתיות" הכרוכות בהתקהלות ובקטטה לא אחת לא קל לזהות את העבריין הקונקרטי, כגון יורה או דוקר; וגם לא קל לבור את הבר מן התבן בעדויות שונות, שחלקן באות ממקורבים וקרובים, אשר יש הטוענים כלפיהם כי לא אמרו אמת כדי להגן על הקרוב המקורב.

כאמור, מעשי המערערים גם לא היו סבירים, שכן יכלו להמנע מהמפגש ולפנות לרשויות, ולכן חל סעיף 34 ט"ז לחוק העונשין ואין לקבל טענת המערערים בדבר קיומו של סייג של הגנה עצמית.

כאמור, גם אם היה נמצא כי בידי המתלוננת היה סכין אין בכך כדי לקבוע כי חל הסייג של הגנה עצמית במקרה זה וזאת על אף הרקע לארוע וההתכתבות בין המתלוננת למערערים שנטען שלא נבחנה כראוי על ידי הרשות החוקרת.

...

סבורני כי בימ"ש קמא הקל עם המערער ואין מקום להתערב לטובתו.

סיכום: בסיכומו של דבר אציע לחברי להרכב לדחות את שני הערעורים שבפנינו.

בכל הנוגע לתשלום הפיצוי שנפסק – המערערים ישלמו את הפיצויים שנפסקו בהתאם לסדרי התשלומים שנקבעו כך שהתשלום הראשון יבוצע ביום 20.1.2020 והיתרה בכל 20 לחודש שאחריו, כפי שהורה בית משפט קמא.

מן הטעמים שאפרט להלן החלטתי לקבל את טענת ההגנה העצמית של הנאשם ולזכּוֹתו.

הנאשם פתח את הדלת ו"היתנפל עליו" בכך שנצמד אליו "מצח למצח". לדברי העד, הוא הבין שנקלע לסיטואציה אלימה שאינו רוצה להיות חלק ממנה, ולכן הדף מעליו את הנאשם, הסתובב ו"ברח לכיוון המעלית", אלא שאז חש ב"מכה, דקירה, כאב חד מאחורה בראש".

לדברי הנאשם, הוא היה עם כוס מים ביד והגן על הפנים שלו "וכנראה נישבר הכוס עליו". הנאשם הסביר שלא התקשרו למישטרה כבר כשהשכן דפק בדלת כיוון שמקרה קודם שבו ירד השכן להעיר להם על הרעש הסתיים בשלום אחרי שחברתו של הנאשם פתחה את הדלת והתנצלה.

לסיום יש לומר שהקמת רעש במרפסת בשעת ערב מאוחרת תוך הפרעה לשכנים היא היתנהגות חסרת היתחשבות ובלתי ראויה, אך לא מדובר בהתנהגות פסולה השוללת קיומה של הגנה עצמית במובן שאליו מכוון חוק העונשין.

...

מן הטעמים שאפרט להלן החלטתי לקבל את טענת ההגנה העצמית של הנאשם ולזכּוֹתו.

מבחינה ראייתית אני קובע אם כן שגרסת ההגנה לאשר שהתרחש, כפי שהשתקפה בעדותה של מ', הייתה משכנעת במידה המותירה יותר מאשר ספק סביר, ויש לדון במשמעות המשפטית של ההתרחשות מתוך הנחה שהדברים אירעו כפי שתוארו על ידי מ', אך מבלי להתעלם מכך שבכתב האישום צוין שהשכן חבט בפניו של הנאשם פעמיים כטענת הנאשם בעדותו.

בהתחשב בגילם הצעיר של הנאשם וחברתו ובמידת לחצם מן הסיטואציה, אינני מוצא שניתן להסיק מסקנה מפלילה נגד הנאשם מכך שהוא וחברתו ניקו את הדם מן הרצפה ואספו את שברי הזכוכית בטרם התקשרו למשטרה.

לנוכח כל האמור לעיל אני קובע כי עומד לנאשם סייג ההגנה העצמית ומזכה אותו.

עוד הדגיש בית המשפט כי גם מעצר במתכונת של פקוח אלקטרוני אין בו כדי להבטיח את תכלית המעצר בנסיבות המקרה.

עוד קבע בית המשפט כי: "מסוכנותו של המשיב נלמדת מאופי מעשיו, המשיב לא תקף אדם אחד במהלך אותו בוקר, אלא שב ותקף אנשים נוספים איתם אין לו הכרות מוקדמת. אלימות הנעשית בשימוש בנשק קר, על רקע ויכוח, מעידה על חוסר מעצורים מוחלט ואכזריות רבה מצד המשיב.. היתנהגותו הבוטה לכאורה של המשיב, כי בעת ששהה בבית עסק של אחר ולא קיבל את מבוקשו, למרות שזה פעל פי החוק, דקר אותו ואת אחיו ששהו יחד במקום. ועוד לאחר מכן, שב חזרה למקום וזרק לעברו כסא פלסטיק...

עוד נטען, כי בחלוף הזמן שעבר מאז ההחלטה בדבר מעצרו של המבקש, התקבלה הודעת המאשימה, בהתאם לשאלות שהופנו מהמותב הדן בתיק העקרי, לפיה התקבלה טענת ההגנה העצמית של המבקש בכל הנוגע לאישום הראשון.

...

עוד הפנה להחלטת בית המשפט מיום 14.12.2020 (כב' השופטת דינה כהן) בה עמד בית המשפט על חומרת המעשים המיוחסים למבקש, לצד הערכת הסיכון הגבוהה של שירות המבחן וקבע כי: "לאחר בוחנים האם ניתן ליתן אמון במשיב (המבקש) לכך שלא ישוב לסכן את שלום הציבור, התשובה היא שלילית... מקובלת עליי עמדת ב"כ המבקשת (המשיבה) כי ישנו קושי לתת אמון במשיב (המבקש) לאור האמור בתסקיר שירות המבחן, וכי אף במעצר בתנאי פיקוח אלקטרוני לא ניתן יהיה להבטיח את תכלית המעצר במידה ראויה.." לאחר שהקשבתי לטיעוני ב"כ הצדדים, עיינתי בהחלטת בית המשפט (כב' השופטת דינה כהן) מיום 14.12.2020 ובהחלטת בית המשפט העליון במסגרת בש"פ 8972/20, וכן בתסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו של המבקש, וכן שקלתי את מכלול השיקולים הרלוונטיים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לעיון חוזר להידחות.

יוצא אפוא, שהבעייתיות טמונה במבקש עצמו ולא רק בטיב החלופה המוצעת.

לאור האמור לעיל, לא מצאתי לנכון להפנות את המבקש לקבלת תסקיר חדש, שיבחן חלופות מעצר בעניינו, לרבות מעצר במתכונת פיקוח אלקטרוני, ומשכך הם פני הדברים, דין הבקשה לעיון חוזר להידחות.

אחרי שהעד הרחיק את אחמד הוא הלך אל המנוח וראה שהוא על הבירכיים ורק המשיב היה עימו, והמשיב הכה את המשיב "בתנועות של דקירה" – אם כי לדברי העד הוא לא ראה בידו של המשיב סכין.

ור' גם ע"פ 228/01, כלב, שם נפסק: "לשם כך גובשה בפסיקה חזקה עובדתית הנתנת לסתירה, ולפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו. משמעותה של החזקה היא שבהעדר ראיות לסתור ובהתקיים נסיבות חיצוניות מתאימות מוחזק המבצע כמי שמתקיימת בו הכוונה באופן שהוא צפה את התוצאה ורצה בה." עוד יותר התקשיתי לקבל את טענת ההגנה העצמית שעלתה בטיעוני ב"כ המשיב: לא זו בלבד שהמשיב לא טען כי חש מאוים על ידי המנוח, אלא שהמשיב עצמו אישר כי בשלב האחרון של העימות המנוח לא היה מזוין בסכין או באלה.

ר' למשל בש"פ 8033/23, עוואדאללה, שם נקבע: עבירת הניסיון לרצח, שבה מואשם העורר, היא מאותן עבירות שבהן רק במקרים חריגים ניתן יהיה להסתפק בחלופת מעצר (ראו, למשל: בש"פ 2983/20 מדינת ישראל נ' פלוני, פס' 10 [פורסם בנבו] (18.5.2020)‏‏; בש"פ 6210/22 מדינת ישראל נ' פלוני.

...

דיון והכרעה אקדים ואומר, כי לאחר שנתתי דעתי למכלול הראיות אותן סקרתי למעלה (אולי בהרחבה יתרה), מסקנתי היא כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס למשיב וקיים סיכוי סביר להרשעתו.

בחינת מכלול הראיות וקריאת ההודעות במבט מקיף מלמדת, כי למרות המורכבות האמורה, מדברי העדים עולה המסקנה, כי קיימות ראיות לכאורה לאישום כי המשיב דקר את המנוח וגרם למותו, וכן דקר את מוחמד ופצע אותו: הראיות המרכזיות הן עדותו של אבראהים אבו דאהוק, אשר ראה את המשיב דוקר את המנוח ואת המנוח דוקר את המשיב, ועדותו של מוחמד, אשר ראה את המנוח והמשיב נאבקים זה בזה, ואת המשיב מכה את המנוח בתנועות דקירה – ומיד אחר כך ראה את המנוח מוטל ללא רוח חיים.