מתי איום נחשב לאיום פלילי מתי נדרשת זיקה בין האיום למעשה

בית משפט קמא כותב, כי על פי פסק הדין ב-רע"פ 2038/04 לם נ' מדינת ישראל (4.1.2006) [להלן: "עניין לם"], אין צורך בקיומה של זיקה בין המאוים שקלט את האמירה ובין מושא האמירה.

בית משפט קמא כותב, כי הדברים שהשמיע המשיב בפני העובדות הסוציאליות מהוים איום בהתאם לסעיף 192 של חוק העונשין, שכן מדובר בדברים בוטים שיש בהם כדי להטיל אימה בליבו של אדם רגיל מן הישוב, ומקיימים את היסוד העובדתי של עבירת האיומים.

עמד על כך פרופיסור פלר, בציינו, במאמריו הנ"ל, בעמ' 447: "ליחס התכליתי קיים תחליף שקול כנגדו, ביחס ההכרתי - אם העושה היה מודע לאפשרות קרובה לוודאי כי היעד האמור בהגדרת העבירה יתממש עקב מעשהו, מודעות זו שקולה כנגד עשיית המעשה במטרה לממש היעד, למרות שהעושה לא שאף לכך. הזיקה האובייקטיבית של היעד ליסוד העובדתי שבעבירה, בצרוף המודעות האמורה, מקנים ליחס הכרתי זה שקילות כנגד היחס התכליתי הטמון במטרה. אין הבדל ערכי ביניהם מבחינת האנטי-חברתיות הטמונה בהם - מודעות לאפשרות קרובה לוודאי כי היעד האמור בחוק יתגשם, מחייבת את העושה להמנע מן המעשה, לא פחות מן החובה שלא לעשותו תוך מטרה בעלת יעד כאמור. אי-לכך, אם ברור לבית המשפט כי העושה היה מודע לאפשרות בדרגה גבוהה של היסתברות כי היעד, הטמון במטרה המייחדת את המחשבה הפלילית בה מותנית העבירה מבחינה נורמטיבית, יתממש עקב מעשהו, משמשת המודעות תחליף למטרה, ודרישת המטרה לשם היתהוות העבירה באה על סיפוקה, אף אם המטרה לא היתקיימה, או אף אם מבקשים להוכיחה מעבר לכל ספק סביר". אכן, עבירת האיומים מצטרפת לרשימה של עבירות - מהן עבירות של תוצאה ומהן עבירות התנהגותיות בלבד - בהן קבע בית המשפט, בדרך הפרשנות, כי יסוד "הכוונה" מתמלא לא רק כאשר קיימת ראיית הנולד (של התוצאה או השאיפה (להשגת היעד ההתנהגותי) אלא גם במקום שקיימת מודעות, ברמה גבוהה של היסתברות, לכך, כי התוצאה או השאיפה אכן יושגו (ראה: ע"פ 63/58 [9]; ע"פ 268/59 [10]; ע"פ 677/83 [11]).

" (ההדגשה שלנו) דהיינו, דרישת היסוד הנפשי של עבירת האיומים מתקיימת, לא רק כשמאיים פועל בכוונה להפחיד או להקניט, אלא גם במידה ולמאיים הייתה קיימת מוּדיעות ברמה גבוהה של היסתברות, שהתנהגותו יש בה כדי להפחיד או להקניט, אף אם בפועל שומע האיום לא הופחד ולא הוקנט.

...

מהמכלול עולה, שאני מצרף דעתי לדעת חבריי שלפיה דין הערעור להתקבל.

א' לוי, שופט התוצאה מכל האמור לעיל היא, שאנו מקבלים את ערעור המדינה ומרשיעים את המשיב בעבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק, אשר יוחסה למשיב בכתב-האישום.

אנו מורים על החזרת התיק בפני בית-משפט קמא לצורך גזירת עונשו של המשיב.

תגובת הקובלת לבקשה בהתייחסותו לטענות דלעיל, טוען ב"כ הקובלת כי אין מדובר בקובלנה הנופלת בגדריו של סעיף 69 לחסד"פ, שכן המעשים המיוחסים לה – איומים ונסיון תקיפה של הקובלת, אינם יכולים להחשב כמעשים שנעשו במסגרת תפקידה כמזכירת בית הספר (ר' עק"מ 1429-07-20 יונה יהב ואח' נ' גלי גרינסברג סגל ורע"פ 11011/02 יעקב נימרודי נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' בהם נקבע – כך לשיטת ב"כ הקובלת - כי בהעדר זיקה בין המעשה לתפקיד, אין צורך באישור היועמ"ש להגשת הקובלנה).

ואלה טעמי: סעיף 69 לחסד"פ קובע כאמור כי "לא תוגש קובלנה לפי סימן זה על עובד המדינה, בשל מעשה שעשה תוך מילוי תפקידו, אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה". ברע"פ 11011/02 נמרודי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נח (5) 769, 773) נקבע כי "תכליתה של ההוראה היא להבטיח את קיומו של שירות צבורי הגון ויעיל, ולאפשר לעובדי הציבור למלא את תפקידיהם על פי מיטב יכולתם, ללא חשש מפני קובלנות פליליות העשויות להיות מוגשות נגדם באופן תדיר...", וכן כי מדובר בהוראה ש"אינה באה להגן על האנטרס על שירות צבורי חופשי מהטרדות ורדיפות, מחייבת לידרוש את אישור היועץ המשפטי לממשלה, הנתון לבקורת בית המשפט, כתנאי להגשת קובלנה נגד עובד הציבור, בכל מקרה שבו העידר הזיקה אינו גלוי לעיני כל".

לשם הדוגמא נכתב בהנחיה, כי: "... יש להבדיל בין שוטר המגדף - חלילה – נחקר תוך כדי חקירתו, במילוי תפקידו, לבין שוטר המקלל אזרח שיש לו עמו סיכסוך פרטי. אף אם האירוע מתרחש בתחנת המישטרה, אך ורק משום שהאזרח נקלע למקום באקראי, והמעשה נעשה בשעות העבודה, או בהיות השוטר לבוש מדים, אין זה הופך אותו מעשה למעשה שנעשה "תוך מילוי תפקידו". לא זו אף זו: כאשר מדובר בעיניין שאין קשר בינו לבין התפקיד, אין להעלות על הדעת שיקול שלפיו תותנה הגשת קובלנה פלילית נגד עובד המדינה בהסכמתו של היועץ המשפטי.

במקרה שלפני מיוחסים לנאשמת מעשי איומים ונסיון תקיפה, אשר על פי התאור העובדתי בכתב הקובלנה נעשו במהלך ישיבה שהתקיימה בבית הספר וכוונו ע"י הנאשמת המשמשת כמזכירה בבית הספר, אל הקובלת אשר עבדה אז באותו בית ספר כמרפאה בעסוק ובמובן מסוים אל אחת ממורות בית הספר גם כן. מאחר שאני סבורה כי מעשי איומים ונסיון תקיפה, אינם יכולים להחשב ככאלה שקיים לגביהם ספק בשאלה האם נעשו תוך מילוי תפקיד של מזכירת בית ספר אם לאו, מסקנתי היא שהגשת הקובלנה הפלילית נגד הנאשמת בתיק זה, לא צריכה היתה לקבל את הסכמת היועץ המשפטי לממשלה תחילה.

...

דיון והכרעה לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, להוראות החוק הרלבנטיות ולהלכה הפסוקה, מסקנתי היא כי דין הבקשה להידחות.

הווה אומר, הסכמת היועץ המשפטי לממשלה להגשת קובלנה פלילית נגד עובד מדינה, נדרשת מקום בו עסקינן במעשה של "עובד מדינה" שנעשה "תוך מילוי תפקידו". משכך אדרש לשתי השאלות הרלבנטיות להכרעה בבקשה שלפני, והן – האם הנאשמת היא עובדת מדינה? ואם כן - האם המעשים המיוחסים לה בכתב הקובלנה, נעשו תוך מילוי תפקידה? האם הנאשמת נחשבת כעובדת מדינה? סעיף 341 לפקודת העיריות קובע כי "כל עובד בשירות העירייה וכל ראש עירייה או סגן ראש עיר או חבר מועצה אחר, איש איש בתחום חובותיו, יראוהו לעניין כל דין פלילי כאדם העובד בשירות הציבור", וסעיף 342 לאותה פקודה מחיל את הוראת סעיף 69 לחסד"פ על פקידי עירייה ועובדיה גם כן. לכן ולנוכח האישור שהוגש מטעם ב"כ הנאשמת בדבר היותה מזכירת בית הספר ועובדת עיריית באקה אל גרביה המקבלת את שכרה מתקציב ייעודי של משרד החינוך, אני קובעת כי יש לראות בה עובדת המדינה.

במקרה שלפני מיוחסים לנאשמת מעשי איומים ונסיון תקיפה, אשר על פי התיאור העובדתי בכתב הקובלנה נעשו במהלך ישיבה שהתקיימה בבית הספר וכוונו ע"י הנאשמת המשמשת כמזכירה בבית הספר, אל הקובלת אשר עבדה אז באותו בית ספר כמרפאה בעיסוק ובמובן מסוים אל אחת ממורות בית הספר גם כן. מאחר שאני סבורה כי מעשי איומים ונסיון תקיפה, אינם יכולים להיחשב ככאלה שקיים לגביהם ספק בשאלה האם נעשו תוך מילוי תפקיד של מזכירת בית ספר אם לאו, מסקנתי היא שהגשת הקובלנה הפלילית נגד הנאשמת בתיק זה, לא צריכה היתה לקבל את הסכמת היועץ המשפטי לממשלה תחילה.

סוף דבר, הבקשה נדחית.

לצד מבחן השליטה ומבחן המהות שהובאו לעיל, הוצע בעיניין זקן מבחן נוסף – מבחן ההקשר: "על פי מבחן ההקשר, יש לשאול שלוש שאלות: האחת, מה אמר? השנייה, מי אמר? השלישית, מדוע אמר? מבחן ה'מה' מיתמקד בשאלת מעשה העבירה. כמובן, ניתן לבצע פעולת איום גם ללא מילים אלא באמצעות סימנים או היתנהגות אחרת. ברם, פשיטא, ללא מעשה – אין עבירה. מבחן ה'מי' נועד לבדוק את הקשר בין הנאשם לבין מעשה האיום. בדרך זו ניתן ללמוד על אופיו של מעשה האיום. מבחן ה'מדוע' מטרתו לבחון את הכוונה העומדת מאחורי המעשה כנדרש בפלילים. יש לשקלל את שלושת המבחנים – מה, מי ומדוע – על מנת להגיע להכרעה האם בוצעה עבירת איום. במובן זה, המבחנים הנם משולבים. מבחן זה נחוץ במיוחד במקרים בהם הסוחט באיומים מדבר בטון רך ובמתק שפתיים. לעתים, גם שפה המשוחה בדבש טומנת בחובה עוקץ ואף איום בארס קטלני. אין לבדוק את קיומה או אי קיומה של עבירת סחיטה באיומים על פי מבחנים טכניים, כאילו מדובר בדרישת הכתב על פי סעיף 8 לחוק המקרקעין. לא ניתן לצפות כי הסוחט באיומים יכריז בפני המאוים על כוונתו לעבור עבירה זו. המבחן נותר בעקרו אובייקטיבי וכללי המשפט הפלילי עומדים לצידו של הנאשם. עם זאת, ההקשר של המעשה עשוי ללמד על כך שהאמרה המרומזת מהוה באופן ברור סחיטה באיומים.

פגיעה שלא כדין רכיב אחר של היסוד העובדתי הוא שתהיה "פגיעה שלא כדין" – "בגופו או בגוף אדם אחר, בחרותם, ברכושם, בפרנסתם, בשמם הטוב או בצינעת הפרט שלהם". בפסיקה נקבע כי אמת המידה שלפיה נקבעת החוקיות (או העידר החוקיות) היא הפגיעה, ולא זיקתו של המאיים לכסף או לחפץ.

מטרתה של הסחיטה באיומים הושגה כדי להרשיע נאשם בחלופה המחמירה של סחיטה באיומים שהביאה לכדי מעשה, לפי סעיף 428 סיפא לחוק, יש להוכיח גם קיומו של רכיב נוסף – כי המעשה אכן נעשה בפועל מפני האיום או מפני הטלת האימה, דהיינו – קיומו של קשר סיבתי בין האיום ובין התוצאה (עניין זקן; ע"פ 8591/10 נחום נ' מדינת ישראל, בפיסקה טז (17.7.2011)).

...

פתח דבר 3 המענה לכתב האישום 7 עיקרי הראיות מטעם המאשימה 8 המוצגים העיקריים שהוגשו על-ידי המאשימה 8 עיקרי העדויות המרכזיות מטעם המאשימה 19 עיקרי הראיות מטעם ההגנה 24 המוצגים העיקריים שהוגשו על-ידי ההגנה 24 עיקרי העדויות מטעם ההגנה 24 תמצית טענות הצדדים 33 תמצית טענות המאשימה 33 תמצית טענות ההגנה 34 דיון והכרעה 34 גדר המחלוקת והשאלות שאינן שנויות במחלוקת 34 ניתוח הראיות העיקריות 36 גרסת בטי 36 עדות אודי 44 עדות בלוש 45 עדות מוניק 45 עדות אזולאי 46 הראיות החפציות העיקריות 47 גרסת הנאשמת 49 עדות יובל 55 גרסת חמדה 55 השאלות השנויות במחלוקת והטעונות הכרעה 56 (1) השאלה הראשונה שבמחלוקת: האם קיבלה הנאשמת (עם הנאשם) מ-בטי טובות הנאה בדמות מימון חופשות פרטיות? 57 החופשות בחו"ל 57 החופשות בישראל 70 (2) השאלה השניה שבמחלוקת: האם הוכחו העבירות של סחיטה באיומים ושל קשירת קשר לסחיטה? 72 כללי 72 יסודות עבירת הסחיטה באיומים 73 מן הכלל אל הפרט 76 (3) השאלה השלישית שבמחלוקת: האם מימון החופשות וסכום השיק הם טובות הנאה המהוות עבירה או שמקורם בהסכם לגיטימי בין בטי לנאשמת כטענתה? 80 מעורבות הנאשם כנהנה המרכזי ממימון חופשות על ידי בטי 81 שמו של הנאשם נכלל בטבלאות ההתחשבנות כמי שזכאי יחד עם הנאשמת לניצול כספים/הוצאות מ-בטי 81 מעורבות הנאשם בהזרמת עבודה ל-בטי 83 גרסת הנאשמת 85 (4) השאלה הרביעית שבמחלוקת: האם ניתנה לנאשמת הזדמנות סבירה להתגונן מפני עבירות שלא יוחסו לה בכתב האישום – לקיחת שוחד והפרת אמונים/סיוע? 86 (5) השאלה החמישית שבמחלוקת: האם הוכחו העבירות החלופיות של לקיחת שוחד והפרת אמונים/סיוע והאם ובמה יש להרשיע את הנאשמת? 91 יסודות העבירה של לקיחת שוחד – כללי 91 סיוע ללקיחת שוחד 94 מן הכלל אל הפרט 95 הפרת אמונים 100 (6) השאלה השישית שבמחלוקת: האם יש לקבל את עתירת המאשימה להרשיע את הנאשמת גם בגין עובדות שלא נטענו בכתב האישום? 101 סיכום ומסקנות 102 סוף דבר 103 פתח דבר ביום 7.12.16 הוגש כתב אישום (להלן: "כתב האישום המקורי") נגד נאשמת 3 (להלן גם: "הנאשמת" או "ליאת") ונגד שני נאשמים נוספים – נאשם 1, יוסי וסרמן (להלן: "וסרמן"), שכיהן בתקופה הרלוונטית לכתב האישום בתפקיד מזכ"ל הסתדרות המורים (להלן גם בקיצור: "ההסתדרות"), ונאשם 2, יוסי אפרת (להלן גם: "הנאשם" או "יוסי"), שבתקופה הרלוונטית היה יו"ר אגף תרבות ואירועים בהסתדרות המורים ו-יו"ר ארגון המורים לחינוך גופני והוא גם אביה של הנאשמת.

בנסיבות המקרה דנן החלטתי לדחות את עתירת המאשימה בעניין זה וזאת מהסיבות הבאות: ראשית, מאחר שאין מדובר בעובדות שלא היו ידועות למאשימה עת הוגש כתב האישום, כי אם בעובדות שלגביהן היתה התייחסות בחומר החקירה, ואף על פי כן המאשימה לא מצאה לנכון לכלול אותן בכתב האישום.

כמו כן, שוכנעתי כי היתה לנאשמת הזדמנות סבירה להתגונן (לפחות) מפני העבירה של סיוע ללקיחת שוחד, שבה עתרה המאשימה (לחלופין) להרשיע את הנאשמת, הגם שהעבירה לא נזכרה בכתב האישום, וכן כי יש מקום להרשיע בה את הנאשמת, וזאת מהטעמים שפורטו לעיל.

סוף דבר סוף דבר, הנאשמת מזוכה מהעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע ושל סחיטה באיומים, שיוחסו לה בכתב האישום, וחלף זאת היא מורשעת בעבירה של סיוע ללקיחת שוחד, לפי סעיף 290 יחד עם סעיף 31 לחוק העונשין, וזאת על בסיס חלק מהעובדות שנטענו בכתב האישום, אשר הוכחו מעבר לספק סביר, כמפורט לעיל – בשים לב גם לכך שכאמור לעיל לנאשמת היתה הזדמנות סבירה להתגונן מפני העבירה החלופית האמורה (סיוע ללקיחת שוחד), שיסודותיה הוכחו מעבר לספק סביר.

אשר לתכלית שעניינה חילוט עתידי, טענה המשיבה כי במקרה דנא מיתקיים מבחן הזיקה בין הרכב לבצוע העבירה, והדגישה את חשיבותה חילוט כלי הרכב ככלי לחזוק ההרתעה של עבריינים פוטנציאלים מפני ביצוע עבירות תעבורה חמורות, דוגמאת העבירות שיוחסו למבקש בכתב האישום.

המשיבה שבה וציינה כי מקור הסמכות לבקשה הוא בסעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי, וכן נדרשה שוב לטענה כי בנו של המבקש זקוק לרכב תוך שהיא מציינת כי מדובר בנער בן 17 שקבל רישיון נהיגה רק ביום 21.10.2021, ועודנו נידרש למלווה על פי חוק, עת המבקש ואישתו כלל אינם מחזיקים ברישיון נהיגה.

וכפי שנקבע בבש"פ 7715/97 חג'ג' נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 14: "תפיסה בפועל של הרכוש היא האמצעי הדראסטי ביותר להשגת התכלית של האפשרות לחלט בעתיד. היא שוללת מן הבעלים שהועמד לדין ובטרם נחרץ דינו, את השמוש בכלי הרכב בעצמו או באמצעות אחרים למשך תקופה ארוכה, וזאת כאמצעי בטחון.

זכותו של המבקש להתיר לבנו או לאחרים לעשות שימוש ברכבו היא חלק מאגד הזכויות הכלולות בזכות הקניין של הנאשם, ופגיעה בה מהוה לטעמי פגיעה של ממש בזכות הקניין שלו.

באותו עניין דובר במי שהוגש בעיניינו כתב אישום שבו יוחסו לו נהיגה פוחזת ברכב, נהיגה בשיכרות, נהיגה תחת השפעת סמים, נהיגה כשאור הרמזור אדום, חבלה במזיד ברכב, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, שימוש בכוח או איומים למנוע מעצר והחזקת סמים לצריכה עצמית.

...

יוצא אפוא כי המשיבה שמה את עיקר יהבה על התכלית המניעתית כאשר עולה מטיעוניה כי אין בחלופת תפיסה כדי למנוע ביצוע עבירות על ידי המבקש.

סיכומו של דבר, לאחר ששקלתי את השיקולים הנזכרים ואיזנתי ביניהם, הגעתי לכלל מסקנה כי ניתן להחזיר את הרכב כפוף לתנאים מגבילים.

משכך, אני מורה כי החלטה זו תועבר לעיונו של ראש חטיבת תביעת – תנ"צ דדו זמיר.

כפי שנקבע ברע"פ 2038/04 לם נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו 04.01.06) (להלן: "עניין לם"), אין נידרשת תוצאה של פגיעה בפועל בערך המוגן כדי שתתקיים עבירת האיומים שכן מדובר בעבירה "התנהגותית", ולא בעבירה "תוצאתית". אין צורך להוכיח כי האיום אכן השיג את מטרתו של המאיים וכי ההפחדה או ההקנטה היתממשה.

כמו כן, על האיום להיות רציני וממשי לפגיעה באחד מהערכים המוגנים הנזכרים בסעיף (סעיף 192 לחוק העונשין; י' קדמי, הדין בפלילים, חלק רביעי עמוד 2123 (תשס"ו-2006)), וכך נקבע גם בעיניין לם: "...כבר נקבע בפסיקתנו כי הקביעה אם תוכן הביטוי הוא מאיים נעשית על פי אמת מידה אובייקטיבית. הבחינה נעשית מנקודת מבטו של האדם מן היישוב, המצוי בנסיבותיו של המאוים, ולא על פי אמת מידה סובייקטיבית ומנקודת מבטו של המאוים בלבד...". וכן בע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל (פ"ד מג(3) 373, בעמ' 378) (להלן:"הילכת ליכטמן"): "לא רגישותו או אטימותו של מי שהדברים היו מכוונים כלפיו, הם שקובעים אם יש בדברים משום איום אם לאו, אלא הערכתו של האדם הסביר, כפי שהיא באה לידי ביטוי על רקע מכלול נסיבותיו של המקרה". לא כל היתייחסות שלילית לאחד או יותר מהתחומים המוזכרים בסעיף העבירה ייחשב כאיום.

בעיניין לם )פסקה 15) נקבע כי עבירת האיומים אינה דורשת "זיקת עניין" בין המאוים קולט האיום לבין מושא האיום: " העדרה של "זיקת עניין" אינו מוביל בהכרח למסקנה כי הביטוי אינו עולה כדי איום פלילי אסור.

...

כל אלה מגבשים מסקנה לפיה התקיים היסוד הנפשי הדרוש.

מקובלת עליי טענת ההגנה כי הרקע לאמירת הדברים היה מצוקתו של הנאשם, ועל כך אין מחלוקת.

סוף דבר - משהוכחו קיומם של יסודות עבירת האיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, אני מרשיעה את הנאשם בביצועה.