מתווה חדש לשיטת הידות בהפסד שנות חיים אבודות

חלוקת האחריות לעניין חלוקת האחריות בין המעוולים לבין עצמם, קובע סעיף 84 (ב) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], כי זו תיעשה "על פי הצדק והיושר בהיתחשב עם מידת אחריותו" של כל אחד מהם.

וכן בע"א (מחוזי ת"א) 1863/04עיזבון המנוח גולובין ז"ל נ' משה( פורסם בנבו, 5.9.09): "עפ"י המגמה שהשתרשה בפסיקה, במערכת של יחסי עובד-מעביד ממעטים בתי המשפט להטיל על עובד אחריות בגין רשלנות תורמת; זאת מכיוון שהמעביד נתפס כמי שמוטלת עליו החובה לנקוט בכל האמצעים הסבירים הדרושים לשמירה על בטחונם של עובדיו בעת עבודתם; המגמה היא שיש לדקדק עם המעביד ולהקל על העובד בייחוס רשלנותו התורמת; היסוד לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הנו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע את המוטל עליו ומתפקידו לדאוג שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע את מלאכתו". שני מבחנים עקריים התוויתה הפסיקה לבחינת אשם תורם.

אין מחלוקת כי יש לחשב את תביעת התלויים והעיזבון בהתאם לשיטת הידות עת ברי כי ככל שקיימת הקבלה בין התלויים והיורשים, התביעות תהיינה חלופיות תוך ניכוי החלק החופף, דהיינו מרכיב התמיכה בתלויים מתביעת העיזבון.

הוצאות קבורה, שבעה, הקמת מצבה ואזכרה לאור גיל המנוח בפטירתו ותוחלת חייו, לאחר ששקלתי את טענות ב"כ הצדדים לעניין ראש נזק זה, ועל פי הפסיקה הנוהגת, מצאתי כי יהא זה סביר לקבוע פיצוי בגין הוצאות קבורה בסך 15,000 ₪ וכן 1,000 ₪ עבור כל שנת אבלות (19 שנים), בסך 19,000 ₪.

תקופה ראשונה עד הגיע תובע מספר 2 לגיל 18 (30.4.09), 3 שנים – הפסד לתקופה ראשונה: 165,780 ₪ = 36 חודשים X 4,605 ש"ח תקופה שניה עד הגיע תובעת 3 לגיל 18 (26.6.10), קרי 14 חודשים ולפי 6.33 ידות (כולל ידת התובע 2 בעת שרותו הצבא עד 30.4.12).

הינה כי כן, תביעת העיזבון עולה בסכומה על תביעת התלויים ומסתכמת בכללותה: הפסדי שכר בשנים האבודות - 304,677 ₪ הפסדי פניסה וקיצבת זקנה - 220,954 ₪ נזק לא ממוני - 190,000 ₪ הוצאות קבורה ואבל - 34,000 ₪ אובדן שירותי אב ובעל - 250,000 ₪ סה"כ : 999,631 ₪ מטעם הנתבעות 1 ו- 2 הונחה בפני בית המשפט חוות דעת אקטוארית לעניין נכויי המל"ל מיום 1.2.13 בסכום 1,295,321 ₪ (נספח ב' לסיכומים).

...

לאחר שבחנתי את טיעוני ב"כ הנתבעת 4 ואת האסמכתאות שפירט בסיכומיו מהפסיקה ובספרות בעניין ע,א 5584/01 עזבון המנוח שמואל משה ז"ל ואח' נ' אררט חברה לביטוח בע"מ (סעיפים 173-177 לסיכומים) וכן= קציר, פיצויים בשל נזקי גוף, כרך ב' מהדורה חמישית בעמ' 1604), מצאתי לקבל את טענת הנתבעת 4 כי בהינתן כי אין למל"ל זכות על פי דין לחזרה על הנתבעת 4 ולפיכך דין תביעת התלויים לפיצוי בשיעור 25% , בהתאם לסעיף 330 (ג) לחוק הביטוח הלאומי – דינה להידחות.

סיכומו של דבר, התוצאה כי כדלקמן: סכום הפיצוי הכולל הינו 1,000,000 ₪ (מעוגל).

בדומה איני עושה צו להוצאות בגין הודעות צד ג' ו- ד' בינות הנתבעות בינן לבין עצמן, אשר נדחות בזה.

בהתאם, לצורך הבהירות, על מנת להמחיש את הנסיבות, לכשאדון בתקופה שנייה זו להלן, לעתים אכנה את המנוחה "האלמנה". אקדים ואציין כי, משמדובר בצפי של תוחלת חיים שמשכה שונה עבור כל אחד מהמנוחים, כאמור, מצאתי כי ביישום הדין מתוה כימות הנזק בגין הפסד ההישתכרות ב'השנים האבודות' המתאים בעניינינו לתקופה הראשונה – שלוש שנים ממועד התאונה, עד למועד תום תוחלת חיי המנוח (אילמלא התאונה) - הוא מתוה הידות הרגיל [ביישומו כפי שנפסק בענין ע"א 9558/09 8997/09 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוחה לבנת אפרגאן (פורסם; 15.6.2011) (להלן: "ענין אפרגאן").

ודוק; אין מדובר במתוה חדש במהותו, אלא אפנון של מתוה פינץ לנסיבות של מי שלפי תמונת חייו ברגע מותו – בודאות (העובדתית-המשפטית) "יהפוך" להיות 'חסר-תלויים'.

הנתבעות טוענות כי לשיטתן, עולה מחוות דעתם של המומחים שמונו בנידון, שלמנוח היתה ביום מותו תוחלת חיים בת שנה אחת בלבד, ושלמנוחה עמדה תוחלת חיים בת 12 שנים.

...

סוף דבר אשר על כן, אני פוסק בזאת כי: התביעה הנדונה מתקבלת כך, שהנתבעת תשלם לכל אחת משלושת התובעות פיצויים בסך של 282,970 ₪.

עוד תשלם הנתבעת לתובעות יחדיו, החזר שכר טרחת עורך דין בסך של 129,119 ₪.

עוד תשלם הנתבעת לתובעות יחדיו, החזר הוצאות מומחה בסך של 2,106 ₪ (מיום 24.8.2021), והחזר הוצאות האגרות ששולמו מטעם התובעות בתיק זה (בסך מצטבר של 846 ₪ - ממועדים שונים).

חישוב הפסדי התמיכה באלמנה הפסדי התמיכה באלמנה מיום התאונה ועד לחיים המשותפים עם חזי ב-6/01-מספר הידות הוא 4, ערך הידה בהכנסת המנוח הוא 1,611 ₪ והפסד שתי ידות לאלמנה מסתכם ב-3,222 ₪; חסכון ידת המנוח בהכנסת האלמנה הוא 567 ₪.

הילכת אטינגר אף מתווה עבורנו את הדרך בעת פסיקת פיצוי עבור "השנים האבודות". לפי הלכה זו, בנסיבות בהן ניתן לשער מה היה מצבו המשפחתי של הניזוק "בשנים האבודות", אילמלא התאונה, יש לעשות שימוש בשיטת הידות המשמשת אותנו אף בעת פסיקת פיצויים לתלויים של המנוח.

יוער בנקודה זו כי התובעות נמנעו מלערוך את חישוב הפצוי בגין הפסד ההישתכרות "בשנים האבודות" בדרך זו אשר נקבעה בהלכת אטינגר ותחת זאת הן ערכו חישוב "חדש" אשר אין לו יד ורגל בפסיקה או בהגיונם של דברים.

ניסיונן לתמרן את ההלכה הברורה של בית-המשפט העליון לתועלתן הכספית, לשיטתן, גובלת בהטעייתו של בית-המשפט.

...

במצב דברים זה וכאשר אין מחלוקת בין הצדדים לפחות ביחס לשכר שהרויח חזי באותם חודשים שבהם עבד כנהג משאית, נראה לי כי נכון יהיה להעריך את פוטנציאל השתכרותו של חזי לפי שכרו במשרה זו, קרי 5,000 ₪ לחודש נכון להיום.

סוף דבר 32.

הנתבעות ישלמו לתובעות סכום של 760,887 ₪ בתוספת מע"מ ובצירוף הפרישי הצמדה וריבית כדין, החל מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

כן ישלמו הנתבעות לתובעות הוצאות משפט ובנוסף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין עד מועד התשלום בפועל, בגין הוצאות משפט ממועד הוצאתן ובגין שכ"ט עו"ד ממועד מתן פסק הדין.

הלכת פינץ סילקה את חוסר הוודאות ששרר באשר לשיטה הנכונה לחישוב החסכון שנמנע ב"שנים האבודות", והבהירה כי כאשר מדובר בניזוק חסר-תלויים אין תחולה לשיטת הידות אלא לשיטת ניכוי ההוצאות המוגברות.

במצבים כאלה, הובהר שם (בפיסקה 11), חזקה זו משקפת "שאיפה להאחדת הפצוי בתנאים של אי-ודאות. שאיפה זו ראויה היא והולמת. היא מתרחקת משימוש-יתר בנתונים ספקולטיביים, ונמנעת מהבחנות בלתי ראויות בין ניזוק לניזוק שאין להן ביסוס אינדיבידואלי במציאות. היא מתווה רף פיצוי עקבי, שיחול ברוב המקרים בהם קוצרה תוחלת החיים של קטין – הכל בהעדר ראיות ממשיות לסתור...

אכן, במכתב קרן מקפת החדשה מיום 12.12.05, נאמר כי אילו המנוחה הייתה ממשיכה לעבוד עד גיל 60 (כלומר 12 שנה נוספות לאחר התאונה בה נצברו לזכותה 125 ₪ לחודש) כי אז הפנסיה שלה הייתה מסתכמת ב-853 ₪ לחודש.

החישוב הרגיל של החסכון שנימנע ב"שנים האבודות", בין על פי שיטת הידות ובין על פי שיטת ניכוי ההוצאות המוגברות, מניח כי חסכון זה היה נותר ברשות הניזוק, שלא היה נאלץ להפנותו למימון מחייתו מאז פרישתו מהעבודה ועד תום תוחלת חייו.

הדבר הובהר בפרשת פינץ (פסקה 11): "חישוב זה, המתמשך לאורך שנים רבות, משקלל את מכלול הנתונים המשתנים לאורך תוחלת חייו של אדם, כמו-גם את הנתונים המשתנים בין אדם לאדם: תקופת הכשרה לעבודה, תקופת עבודה עם הפסקות מסוימות, התקדמות בעבודה, צבירת חיסכון לקראת יצירת קרן פנסיה, ועוד כיוצא באלה. התוצאה המתקבלת מציעה פיצוי הולם לכלל הפסדי ההישתכרות של קטין לרבות הפסדי הפנסיה. שומה זו יאה היא גם לגבי מי שאינו קטין אך בשל גילו או בשל סיבות אחרות, טרם נוצרה לו 'היסטוריה' אישית ותעסוקתית המאפשרת שומה אינדיבידואלית". הנחה זו, בדבר יכולתו של הניזוק לקיים את עצמו לאחר יציאתו לגמלאות באמצעות הכנסותיו מפנסיה, קיצבאות וכיוצא באלו עתודות השמורות למועד הפרישה מהעבודה, היא הגורמת לכך שמצד אחד אין מנכים מהחיסכון ב"שנים האבודות" את ההוצאות לאחר היציאה לגימלאות, ומצד שני אין מוסיפים לפצוי בגין אותן שנים את ההכנסות לאחר היציאה לגימלאות (ע"א 4431/05 "המגן" חברה לביטוח בע"מ נ' צרור, פס"ד מיום 10.8.06, בפיסקה 6).

...

מסקנה זו נותרת על כנה חרף ההפרשות לקרנות פיצויים וקרנות השתלמות על שם המנוחים.

מכל מקום, העמדת הסכומים בהם מדובר מול הגרעון הכספי בו המנוחים היו צפויים להמצא לאחר גיל הפרישה בשל מיעוט מקורותיהם הפנסיוניים ובשל גודל חובותיהם לבנקים, מובילה למסקנה כי גם בקרנות הפיצויים וההשתלמות לא היה די לאפשר את קיום המנוחים לאחר הפרישה בלא "אכילת" החיסכון שהיה אמור להצטבר באותן שנות עבודה אבודות.

משכך החלטנו לדחות את הערעור ולחייב את המערערים, יחד ולחוד, בשכר טירחת ב"כ המשיבים בסך של 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ. סכום זה ישא הפרישי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום בפועל.

התובעות טוענות כי יש לפצות את העזבון בגין כל הכנסותיה של המנוחה עד תום תוחלת חייה, בנכוי הוצאות קיומה (אילמלא מותה בתאונה), מה שמסתכם לשיטתן – לפי מתוה הידות כפי יישומו בהילכת סושרד - בסך של 763,459 ₪ (שהוא 66% מסך הכנסותיה הצפויות – עד תום תוחלת חייה; היינו, ניכוי של שליש מהכנסות המנוחה עד לתום תוחלת חייה - בגין ידת הקיום שלה; אחת משלוש ידות).

כב' השופטת אידית קליימן-בלק קבעה כי באותו המקרה יש לחשב את ההפסד בשנים האבודות לפי מתוה פינץ; כשהבהירה, בין היתר: "הראציונאל שנידון בהילכת אטינגר והמשיך דרכו להילכת פינץ, לפיו במצב דברים של מנוח חסר תלויים יש מקום לסטות משיטת הידות הקלסית, כוחו יפה לשני המצבים גם יחד. דומני כי המבחן הקובע הנו מה היה מצבו האישי והמשפחתי של המנוח במועד קרות התאונה בעטיה קיפח את חייו, קרי האם הנו חסר תלויים אם לאו, ללא כל קשר לסיבה מדוע הניזוק חסר תלויים בשלב זה של חייו: בין אם טרם הספיק להקים מישפחה (קטין, צעיר רווק) ובין אם כל נפשות המשפחה שהיו תלויות בו יצאו ממעגל התלות (אלמן/גרוש/רווק חד הורי שהנו הורה לילדים בגירים). בין אם מדובר במנוח צעיר שעודנו חסר תלויים או מנוח מבוגר שהנו כבר חסר תלויים- לשניהם דין דומה". באותו פסק דין מתייחסת השופטת קליימן-בלק גם למקרה הספציפי של המנוחה שבפניה וקובעת: "...במקרה דנן ניתן להניח בודאות גבוהה למדי כי אשה אלמנה בת 87 במותה שחיה לבדה, לא התעתדה להנשא בשנית ולהקים זוגיות חדשה בערוב ימיה. מדובר במנוחה ששנים רבות עוד קודם לתאונה הייתה במצב כפי שהגדירה אותו הפסיקה כניזוק "חסר תלויים" ועל כן אין כל סיבה שלא להחיל בעיניינה את הילכת פינץ, שהרי אותו הראציונאל בדיוק חל בעיניינה של המנוחה דנן.

...

לסיכום, בגין התביעה הנדונה הנדונה זכאי העיזבון לפיצויים בסך 600,942 ₪ [529,765 + 51,177 + 20,000].

לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כי: התביעה הנדונה מתקבלת, כך שהנתבעות תשלמנה לכל אחת משתי התובעות, סך של 300,471 ₪.

עוד תשלמנה הנתבעות לתובעות, ביחד, החזר שכר טירחת עו"ד בסך 91,403 ₪, וגם הוצאות משפט בסך 500 ₪ נכון להיום, וכן – החזר האגרה ששילמו התובעות בנדון בסך 715 ₪ (ביום 2.12.2020), בצירוף ריבית והצמדה כדין ממועד תשלומה.