ביחס למערכת היחסים שבין הנתבע לתובע, העלה הנתבע את הטענות כדלקמן:
התובע אינו "אוחז" בשיק, מאחר שהוא לא היה הנפרע בשיק, ואף לא מסב שלו, כדרישת פקודת השיטריות;
ככל שהתובע הוא "אוחז" בשטר – הוא אינו אוחז כשורה ואף אינו אוחז בעד ערך, כמשמעותם של מונחים אלה בפקודת השיטריות;
עסקת הניכיון היא בבחינת הלוואה חוץ-בנקאית, ועל כן – ובהיעדר הסכם הלוואה במסגרת הבקשה לבצוע שטר – יש לדחות את התביעה.
התובע חתם חתימת היסב על גב השיק רק במועד דיון ההוכחות (עמ' 8, ש' 6 – 8 לפרוטוקול).
ברי, כי עד למועד שבו חתם התובע כמסב, הוא לא היה "אוחז" בשטר, כי אם רק "מחזיק" בו. סעיף 1 לפקודת השיטריות [נוסח חדש] מגדיר "אוחז" כך:
"מי שהוא הנפרע או הנסב של שטר או של שטר-חוב ומחזיק בו, או מי שהוא המוכ"ז".
קרי – כאשר אין מדובר בשטר למוכ"ז (ובעניינינו אין מדובר בשטר מסוג זה), קיימים שני תנאים מצטברים לקיומה של "אחיזה" בשטר:
החזקה פיזית בשטר ("ומחזיק בו");
מעמד של נפרע או נסב על פני השטר.
...
אני סבור שבנסיבות אלה, הנטל להוכיח כי העסקה היא עסקת הלוואה, המוסדרת בחוק ההסדרה, ולא עסקת ניכיון "קלאסית" הוא נטל כבד, והוא מוטל על הנתבע, בהיות ההליך שטרי במהותו.
אשר על כן, ומשלא הוכיח הנתבע בכל ראיה כי השיק נושא הליך זה נמסר לידי התובע במסגרת עסקת הלוואה, אני קובע כי העסקה שבין ראד טיק ובין התובע הייתה עסקת ניכיון, אשר אינה כפופה להוראות חוק ההסדרה, ודוחה את טענות הנתבע הנובעות מחוק ההסדרה.
הפועל היוצא הוא, כי התביעה מתקבלת במלואה.
אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע את סכום השטר במלואו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כפי שהצטברו בתיק ההוצאה לפועל עד למועד הפירעון המלא.
אני מחייב את הנתבע בהוצאות התובע בסך 4,000 ₪, אשר כוללות את ההוצאות שנפסקו במסגרת החלטתי מיום 19.2.2014, וכן בשכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪, שהוא סכום מופחת, בשל התנהלת התובע וב"כ כאמור בסעיף 11 לפסק דין זה. סכומים אלה יצטרפו לסכום קרן החוב בתיק ההוצאה לפועל, ויישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
