משכורות במוסדות חינוך מוכרים שאינם רשמיים אך מפוקחים

לטענתם, הם כי השיבו לפניות בית הספר וכי דרישת בית הספר הנה תוך היתעלמות מהחלטת ועדת חריגים ארצית בנושא תשלומי הורים, כאשר גביית תשלומי רשות מותנית בקבלת אישור המפקח על בתי הספר וכן בתנאים נוספים אשר אינם מתקיימים במקרה זה. ביחס לבן מג'ד טוענים הנתבעים כי בלימודיו בשכבת העל יסודי הממומנת ע"י משרד החינוך, ביה"ס רשאי לגבות סך 49 ₪ עבור ביטוח בלבד.

לימוד חינם, לפי חוק לימוד חובה, תש"ט – 1949 (להלן : "חוק לימוד חובה") חל במוסד חינוך רישמי בלבד – ראה בסע' 6(א) לחוק זה. התובע הנו מוסד מוכר אשר איננו רישמי כהגדרתו בסע' 1 לחוק הנ"ל ולכן זכאי בית הספר לידרוש תשלום עבור שכר לימוד ותשלומים נוספים.

...

הנתבעים מוסיפים וטוענים כי שילמו עבור סל תרבות ועבור כל השירותים מרצון וכן הם מפנים בכתב ההגנה להליך בבג"צ 5004/14 אשר בינתיים הסתיים ואין אלא להפנות לאמור בו. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתבי הטענות מטעם הצדדים, שמעתי את העדים והתרשמתי ישירות מהעדויות, כן עיינתי בסיכומי הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל ואולם דרושים תיקונים בחיובי שכר הלימוד כפי שיפורט להלן.

בהתאם לסיכום בבג"צ 5004/14 הנ"ל : "החקיקה מכירה באפשרות לגבות סוגי תשלומים מסוימים מהורי התלמידים. התשלומים הללו

ראה בע"א 10232-09-13 המוטרנות היוונית נ' עבוד (פורסם בנבו) בסע' 18 לפסה"ד : "הוראת סעיף 6(ג) לחוק לימוד חובה קובעת, כי בהיעדר אפשרות להבטיח לימודים במוסד חינוך רשמי, ילמד התלמיד במוסד חינוך זה ובמקרה זה יישא אוצר המדינה בשכר לימודיו. מן האמור עולה, אפוא, כי מקום שעמדה בפני הורי התלמיד אפשרות לשלוח את התלמידים לבתי ספר מוכרים ורשמיים באזור מגוריהם ואלה בחרו לשלוח את ילדיהם לבית ספר מוכר, שאינו רשמי, מקבלים הם על עצמם נטל תשלומים שאינו מוטל על מי שבוחר שילדיו ילמדו בבית ספר רשמי". וכן ראה בפסה"ד המוטרנות הנ"ל בסע' 20 לפסה"ד : "לא ניתן להתעלם מן העובדה, כי לאורך תקופה ארוכה של 3 שנים לא טענו המשיבים כל טענה, באשר לחיובים שחויבו בהם, והוסיפו לשלוח את ילדיהם ללימודים בבית הספר ... סבורים אנו, כי התנהגות זו, לפיה זכו המשיבים בקבלת השירותים למשך תקופה ארוכה, לא שילמו את חובותיהם ולא כפרו בעצם זכות החיוב, מגיע לכדי חוסר תום לב, אשר גם מכוחו ראוי לחייב את המשיבים בתשלום בגין השירותים שסופקו להם". אי מילוי התנאים, המשך הלימודים בביהמ"ש לכל ילדי הנתבעים ואי התשלום, למעט תשלום סכום זניח ביחס לחוב, יש בו בבחינת חוסר תום לב. זאת בפרט מקום בו טענות הנתבעים ברובן, אין להן אחיזה בראיות ומקום בו הנתבעים כהורי התלמידים לא עשו מאום (למעט מספר מכתבים), לא פתחו בכל הליך כנגד מדיניות או סכומי גביית שכר הלימוד בביה"ס, המשיכו לימודי הילדים כסדרם ולא שילמו כלל, לא כל שכן את הדרוש בשעה שביה"ס קיים חלקו בהסכם, סיפק להם מלוא השירותים כפי התחייבותו ואינו מקבל את שכר הלימוד עבור השירות אשר דרוש להתנהלותו השוטפת.

לגופו של עניין מאשרת הנתבעת כי בשנה"ל תשע"ד אכן החליט משרד החינוך שלא לתקצב את התובעת, והוא עשה כן במסגרת סמכותו על־פי חוק לימוד חובה, התש"ט–1949, תקנות חינוך ממלכתי (מוסדות מוכרים), התשי"ד–1953, צו לימוד חובה (חינוך חינם שלא במוסד חינוך רישמי), התשל"ח–1978, וחוק פקוח על בתי ספר, התשכ"ט–1969.

הנתבעת הסבירה כי התובעת הפעילה בתשע"ד מוסד חינוך מוכר שאינו רישמי.

אלה נבדקו ונימצא כי נפלו ליקויים בתשלום שמשלמת התובעת לעובדיה (דו"ח ביקורת שכר).

...

כך נאמר בפרשת צ'רני (ע"א 9379/03 צ'רני נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(3) 822, פסקה 23 לפסק הדין (2006): "כיצד יש לסווג תובענה שיש בה יסודות מינהליים ואזרחיים מזה ומזה, ונדרש להכריע האם עניינה הוא, ביסודו אזרחי, או שמא מינהלי. סיווגו הענייני של נושא התובענה אינו תמיד קל. הוא מצריך בחינה החורגת מניסוחן הטכני של עילות התביעה והסעדים המבוקשים בתובענה, ומחייב לא אחת ירידה למהות הסכסוך בין הצדדים, ועמידה על התכלית שלשמה מתבקשת ההכרעה השיפוטית. מלאכת הסיווג עשויה להצריך, לעיתים, בירור נתונים עובדתיים בעלי אופי אובייקטיבי וסובייקטיבי כאחד [...] במצב כזה נדרש להכריע מה מבין היסודות המשולבים בתובענה הוא הדומיננטי, ובהתאם לכך לאתר את הערכאה המוסמכת". גם בעניין חזון ישעיה הדגיש בית המשפט העליון את מורכבות ההכרעה ואת הצורך לאתר מהי באמת השאלה השנויה במחלוקת בין הצדדים (פסקה 6 להחלטה): "שלא בשולי הדברים אציין כי אין לכחד כי קיימים שיקולים כבדי משקל המצדדים בגישת המבקשת לפיה יש לרכז הליכים שבמהותם עוסקים הם, אף על דרך התקיפה העקיפה, בהשגות על החלטות מנהליות לפני בית המשפט לעניינים מנהליים וכי ההפרדה על פי מבחן הסעד יכולה לעורר קשיים [...] על בתי המשפט לבחון היטב תביעות בהן מתבקש סעד כספי ואשר בגדרן משיג התובע על החלטה מנהלית כזו או אחרת של רשות. רק באותם המקרים בהם מדובר בתקיפה עקיפה תוכר סמכותו של בית המשפט האזרחי. ואולם, באותם המקרים בהם הלכה למעשה מדובר בתקיפה ישירה של ההחלטה המנהלית, אין לאפשר עקיפה של הליך העתירה המנהלית, על סדרי הדין הקבועים לגביה, באמצעות ניסוח מניפולטיבי של כתב הטענות.

גם בעניין זה קבע בית־המשפט העליון כי סיווג התביעה מהווה מעשה בית־דין רק מקום שיש פלוגתא פסוקה והכרעה חלוטה במחלוקת של סמכות עניינית של בית־משפט בהליך קודם בשאלת הסיווג, וכך נאמר שם (עניין צ'רני לעיל, פסקה 24 לפסק־הדין): "מקום שההליך השני דומה במהותו להליך הראשון ונוגע, ביסודו, לאותה מחלוקת, ההכרעה בהליך הראשון בשאלת הסמכות העניינית מחייבת כמעשה בית דין גם לצורך ההליך השני, ככל שהדבר נוגע לשאלת הסמכות [....] יוצא, אפוא, כי בנסיבות של זהות מהותית בין שתי תובענות, ומקום שבאחת מהן נפסקה שאלת הסמכות העניינית בקביעה חלוטה, מנוע בעל דין מלהגיש לאותה ערכאה תובענה נוספת דומה מטעמי "מעשה בית דין" בשאלת הסמכות.

תוצאות והוצאות התובענה נדחית מחמת חוסר סמכות עניינית.

בתי הספר התיכוניים, לרבות קמפוס תל אביב בו הועסקו התובעים, הנם מוסדות לחינוך על יסודי, מוכרים שאינם רישמיים כהגדרת מונח זה בתקנה 1 לתקנות חינוך ממלכתי (מוסדות מוכרים), התשי"ג-1953 (להלן – תקנות חינוך ממלכתי).

ההסכמים הקבוציים החלים במערכת החינוך אינם חלים על הנתבעת על דרך של תחולה ישירה מאחר ואינה צד להם, אך משהנתבעת גוף מפוקח על ידי משרד החינוך ובהתאם לתקנות חינוך ממלכתי, הנתבעת התחייבה כלפי משרד החינוך במסגרת כתב התחייבות של מינהלי הבעלות בגין קבלת תקציב להפעלת מוסדות חינוך כי תנאי ההעסקה, גובה השכר ותנאים סוצאליים של עובדי השירותים במסגרת המוסדות שאושרו הם לפי השיעורים והכללים הנהוגים במוסדות חינוך רישמיים (בדרגה זהה), ובהתאם להסכמי השכר הקבוציים.

...

אנו סבורים כי אין בנתון זה כדי להטות את הכף לטובתם של התובעים.

לאור הדברים האמורים לעיל, מסקנתנו הינה כי ההחלטה על סיום העסקתם של התובעים התקבלה משיקולים עניינים, בשל צרכי המערכת ונוכח צמצום משמעותי של שעות ההוראה וירידה במספר התלמידים.

סוף דבר התביעה נדחית במלואה.

כל שעושה החוק אינו אלא זה, שמסמיך הוא את שר החינוך להתקין תקנות לדרכי ההכרה במוסד-חינוך להיותו מוסד-חינוך מוכר, להנהגת תכנית לימודים בו, להנהלתו, לפיקוח עליו ולתמיכת המדינה בו..

זאת לא עשו הנתבעים כאן; שלישית ובזה העניין, התכליות שבבסיס פסק הדן בעיניין המוטרנות היוונית חלים גם ביחס לדמי רישום וגם (כמפורט מעלה) בתקופה המעבר עליה נימנה החוב נושא תיק זה. קולעים בעיניין זה הדברים הבאים: "...האם מוסד חינוכי מוכר לא רישמי רשאי לגבות דמי הרשמה בנוסף לשכר לימוד?... אני סבורה כי מוסד מוכר בלתי רישמי רשאי לגבות דמי הרשמה, וזאת מאותם נימוקים שפורטו על ידי בית המשפט, ואשר הובילו אותו למסקנתו הברורה ביחס לשכר הלימוד. בין הנימוקים, ניתן למנות בעיקר את העובדה שההורים בחרו, מרצונם, לשלוח את ילדיהם לבתי ספר פרטיים שאינם רישמיים, על אף שהיתה להם אפשרות לשלוח אותם לבתי ספר מוכרים רישמיים שחוק חינוך חינם חל עליהם, ובכך לקחו על עצמם נטל תשלומים שאינו מוטל על תלמיד בחינוך הרישמי... נימוק נוסף, המוביל למסקנה שגביית דמי הרשמה הנה חוקית, הוא חוסר תום הלב העולה מטענת הנתבעים, אשר מתכחשים לחובתם לשלם בשלב מאוחר, שנים לאחר שבחרו לרשום את ילדיהם לבתי הספר הפרטיים, ובמקרים מסוימים לאחר שילדיהם כבר סיימו את לימודיהם... בעיניין עבוד (פסק הדין בעיניין המוטרנות א' כ') כתב בית המשפט כי חוזר המנכ"ל משנת 2014 הנו הראשון המסדיר גביית שכר הלימוד ותשלומים נוספים במוסדות החינוך המוכרים הלא רישמיים וכי במשך עשרות שנים, נימנע משרד החינוך מקביעת קריטריונים לגביית שכר לימוד ולעריכת נהלים להגשת בקשת אישור היתר. יוער, כי חוזר המנכ"ל משנת 2014 אינו אוסר על גביית דמי הרשמה אלא קובע קריטריונים לגבייתם" (ת"א (חי') 41193-03-16‏‏ בית ספר לנזירות נצרת נ' טארק אשקר (11.7.2017), מפי כב' השופטת ע' וינברגר; והשוו: פסקה 17 לפסק הדין בתא"מ 11656-02-16 לעיל, העוסקת אף היא בדמי הרשמה ומעמדו של חוזר המנכ"ל משנת 2014).

...

זאת לא עשו הנתבעים כאן; שלישית ובזה העניין, התכליות שבבסיס פסק הדן בעניין המוטרנות היוונית חלים גם ביחס לדמי רישום וגם (כמפורט מעלה) בתקופה המעבר עליה נמנה החוב נושא תיק זה. קולעים בעניין זה הדברים הבאים: "...האם מוסד חינוכי מוכר לא רשמי רשאי לגבות דמי הרשמה בנוסף לשכר לימוד?... אני סבורה כי מוסד מוכר בלתי רשמי רשאי לגבות דמי הרשמה, וזאת מאותם נימוקים שפורטו על ידי בית המשפט, ואשר הובילו אותו למסקנתו הברורה ביחס לשכר הלימוד. בין הנימוקים, ניתן למנות בעיקר את העובדה שההורים בחרו, מרצונם, לשלוח את ילדיהם לבתי ספר פרטיים שאינם רשמיים, על אף שהיתה להם אפשרות לשלוח אותם לבתי ספר מוכרים רשמיים שחוק חינוך חינם חל עליהם, ובכך לקחו על עצמם נטל תשלומים שאינו מוטל על תלמיד בחינוך הרשמי... נימוק נוסף, המוביל למסקנה שגביית דמי הרשמה הינה חוקית, הוא חוסר תום הלב העולה מטענת הנתבעים, אשר מתכחשים לחובתם לשלם בשלב מאוחר, שנים לאחר שבחרו לרשום את ילדיהם לבתי הספר הפרטיים, ובמקרים מסוימים לאחר שילדיהם כבר סיימו את לימודיהם... בעניין עבוד (פסק הדין בעניין המוטרנות א' כ') כתב בית המשפט כי חוזר המנכ"ל משנת 2014 הינו הראשון המסדיר גביית שכר הלימוד ותשלומים נוספים במוסדות החינוך המוכרים הלא רשמיים וכי במשך עשרות שנים, נמנע משרד החינוך מקביעת קריטריונים לגביית שכר לימוד ולעריכת נהלים להגשת בקשת אישור היתר. יוער, כי חוזר המנכ"ל משנת 2014 אינו אוסר על גביית דמי הרשמה אלא קובע קריטריונים לגבייתם" (ת"א (חי') 41193-03-16‏‏ בית ספר לנזירות נצרת נ' טארק אשקר (11.7.2017), מפי כב' השופטת ע' וינברגר; והשוו: פסקה 17 לפסק הדין בתא"מ 11656-02-16 לעיל, העוסקת אף היא בדמי הרשמה ומעמדו של חוזר המנכ"ל משנת 2014).

סוף דבר משקבעתי כי הדין החל בתקופת המעבר זהה לדין שחל קודם, על פי פסק הדין המנחה בעניין המוטרנות היוונית, הרי שדין התביעה להתקבל במלואה וכך אני מורה.

לסיום, מהפן המעשי, ישלמו הנתבעים לתובע, ביחד ולחוד, סך של 23,630 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (23.5.2018) ועד למועד התשלום המלא בפועל.

במוקד הערעורים עומדת הטענה כי המערערים זכאים להפרשי השכר שהושבו, שכן גובה השכר המוסכם סותר את מערכת הזכויות הקוגנטיות של עובדי החל"צ. נטען כי על החל"צ חלה תקנה 3(א)(6) לתקנות החינוך הממלכתי, שהיא הוראה קוגנטית המחייבת כי משכורת המורים והעובדים במוסד חינוך מוכר שאינו רישמי ישולמו לפי השיעורים והכללים הנהוגים במוסדות החינוך הרישמיים.

המפרקים עומדים בפתח הדברים על ההלכה שלפיה הבקורת השיפוטית על הכרעותיו של נאמן בהליך פירוק תופעל במשורה, ותהא מוגבלת בעיקרה לפיקוח על אופן ביצוע התפקיד ועל תקינות הפעולות שנעשות במסגרתו.

...

סוף דבר סיכומו של דבר, מן הטעמים המפורטים לעיל אציע לחברותיי לדחות את הערעור.

זאת משום שמנגנון זה לא נועד כדי להועיל לעובדים (שכן כספי ה"רמייה" הועברו – כך היו המפרקים סבורים – לכיסם הפרטי של בעלי השליטה); והוא אף גרם להם נזק – שכן בסופו של דבר קיבלו העובדים סכומי שכר נמוכים מהשכר הפורמלי.

בקביעה זו של המפרקים אינני סבורה כי יש להתערב, ולכן כאמור המסקנה לפיה דין הערעור להידחות, מקובלת גם עלי.