משכון דירה של חייב השוהה בחו"ל

הטיפול בעיניין רכישת שתי דירות ברח' רזיאל התעכב עקב שהייתו של המוכר בחו"ל. עם שובו היתנהל מו"מ בינו לבין התובעת, ומחיר הדירות הועמד על 400,000 ₪ במקום 470,000 ₪ כפי שסוכם תחילה.

גם בפער הגבוה בין שווי הדירות לבין מחיר רכישתם ע"י התובעת וגם באשר לאי בהירות היעוד וחוסר כשירות של הדירות הללו למגורים, שמאות זו צורפה כנספח ו' לכתב ההגנה.

התובעת טענה, כי הבנק צריך היה להסתמך על כך שהיא ממשכנת לזכותו את הדירה ברמת-גן כחלק מתנאי העיסקה ולכן להשאיר את הצעת ההלוואה המקורית על כנה ולא לשנותה.

איחזור ואזכיר, אלו דירות שהוצעו כבטוחה להלוואה ועל כן הבנק חייב היה לוודא את שווין בכלים משלו, ולא רק תוך עיון במסמכי התובעת.

...

אשר לנזק שנתבע בסעיף 77.2, אני קובעת שהתובעת אינה זכאית לפיצוי, גם אם קיים פער כאמור בהפרשי הריבית בין שני הבנקים, משום שהעיסקה לא יצאה לפועל מסיבות מוצדקות ולא מסיבות המטילות על הבנק הנתבע חבות לפיצוי.

סיכום: מן המקובץ לעיל, דין התביעה להידחות, וכך אני מורה.

התביעה נדחית.

כאשר הבחינה המתבצעת בשלב הסעד הזמני אינה בחינה מעמיקה ויסודית של כלל הראיות, ואלו ייבחנו בשלב בירור התביעה העיקרית: "בדונו בסעד זמני אין בית המשפט דן בניתוח מקיף של הראיות, ואף אין הוא חייב לבדוק את מכלול הראיות כאילו עמד להכריע בעיניין סופית. בשקלו את עניין הסעד הזמני מתחשב בית המשפט באיזון שבין אינטרס של התובע לקבל סעד זמני מיידי לבין הפגיעה האפשרית בנתבע" (ע"א 342/83 גילו גלוזמן נ' אספירה גלוזמן פ"ד לח(4) 105).

את טענת המשיב כי הוא לא חתם על הסכמי ההלוואה וכי במועד זה שהה בחו"ל יש לברר במסגרת ההוכחות בשלב בירור התביעה העיקרית, ולפחות בשלב זה, ומבלי לקבוע מסמרות, המסקנה הלכאורית היא שהעברת הכספים לחשבונו לא נעשתה סתם כך אלא כעיסקת הלוואה.

גם לא מצאתי לקבוע שהמבקש נהג בחוסר תום לב והסתיר בבקשתו עובדות באופן המצדיק את דחיית בקשתו; אומנם, המבקש לא צירף את כל המסמכים שהגישו המשיבים במסגרת התביעה כספית ולא צירף את האסמכתא המוכיחה שהמשיב פרע את חובו על פי פסק הדין, ואולם המבקש ציין במפורש בסעיף 18 לבקשתו ובסעיף 6 לתצהירו שהמשיבים השתמשו בדירה ומשכנו אותה לבנק "כנגד קבלת הלוואה אשר כסתה את חובם לגי. טי. סי.". בנסיבות אלו לא מצאתי לקבוע שהמבקש פעל בחוסר תום לב ושיש בהתנהלותו כדי לשלול את בקשתו לסעד זמני.

...

אומנם על המבקש הטוען שהסכם המתנה הוא למראית עין נטל הוכחה מוגבר (ע"א 810/17 גיל באשה נ' סמי גרדג'י (‏31.10.2018) – סעיף 37 לפסק דינו של כב' השופט שוהם והאסמכתאות הנזכרות שם) ואולם בשלב זה של הדיון, די בראיות שנמנו לעיל כדי לבסס את המסקנה שאין המדובר בתביעת סרק ושהמבקש עמד בנטל להוכיח קיומה של עילת תביעה לכאורה.

לנוכח כל האמור מצאתי לקבל את הבקשה.

לסיכום, הבקשה לצו האוסר על המשיבים לבצע דיספוזיציה בזכויות בדירה מתקבלת.

התובעת מוסיפה וטוענת, כי אלי קצירי הצליח "איכשהוא" לרשום מישכון על זכויותיה בדירה על אף שבמועד רישום המישכון אין ולא יכול להיות חולק על כך שהיא שהתה בחו"ל. משאין חולק על כך שלא הייתה ביניהם הכרות קודם לנסיעתה לחו"ל – לטענתה המישכון לא נרשם בהסתמך על שטר מישכון מקורי אלא על שטר מזויף.

משמחצית הדירה לא הייתה של התובעת ומחציתה האחרת הייתה משועבדת לבנק מזרחי טפחות – התובעת לא יכולה הייתה להחזיר לנתבע את חובה כלפיו מתמורת הדירה ולא רק שאינה זכאית להחזר אלא נותרה חייבת כספים לנתבע כמפורט בהסכם המכר של הדירה.

...

ניר קצירי לא הגיש כתב הגנה מטעמו, ובקשתה של התובעת לקבל פסק דין בהיעדר הגנה כנגד ניר קצירי נדחתה לאחר שבית המשפט לא נעתר לבקשה לראות בהמצאה לעו"ד וייג, בא-כוחו של ניר קצירי בתביעה השטרית, משום המצאה לניר קצירי בהליך זה (ר' החלטות מיום 23.4.17; ומיום 5.5.18).

המסקנה המעדיפה את גרסת התביעה לעניין זה נתמכת בעדויותיהם של התובעת ושל מר דנה עצמו.

מעבר לדמיון הרב בין עדותו של מר דנה לעדותה של התובעת – גם ברמת הפרטים הקטנים, הגרסה שפורטה בעדויות אלו עולה בקנה אחד עם ההיגיון הבריא והשכל הישר המובילים למסקנה דומה ולפיה לו היה יודע ומבין מר דנה על מה הוחתם, ובשים לב לכך שלא הכיר את אלי קצירי ואין ביניהם קשר או קרבה כלשהם – לא היה ממחה לידיו את כל זכויותיו הכספיות ביחס לדירה, ככל שהיו בידיו זכויות כאמור.

בנסיבות תיק זה, לא מצאתי לנכון לחייב את הנתבע בתשלום הוצאותיה של התובעת בגין הגשת התביעה ואני קובעת כי כל צד יישא בהוצאותיו.

הוא ציין שאף הוא מוכן למשכן את דירתו לטובת העניין.

בורח היכול לשהות במקום אחד גם בדברי הלבוש על אתר (סימן קנד סעיף ט) ישנו סייג לדברי תשובת הרא"ש הנ"ל, שכן הוא מבאר שדברי הרא"ש אמורים דוקא בבעל שמחמת החשש לחייו אינו יכול לעמוד במקום אחד כלל, ואף לאחר בריחתו לעיר או לארץ אחרת ייאלץ להמשיך לנוד ממקום למקום, אבל אם הוא יכול לקבוע את מגוריו במקום מסוים בחו"ל, אין כופים אותו להוציא, ואלו דבריו: "אישה שטוענת שיכפו לבעלה שיגרשנה מפני שהוא מוכתב למלכות וצריך לברוח ממקום למקום ואינו רשאי לעמוד במקום אחד מפני הסכנה, אם ידוע שהדבר כן הוא כדבריה אין לך טענה גדולה מזו, שהיא אינה צריכה ללכת אחריו מעיר לעיר, שלא על דעת כן נשאתו, והוא אינו רשאי לעמוד במקום אחד מפני אימת המלכות, לפיכך כופין אותו לגרשה, אבל אם הוא רשאי לעמוד בעיר אחת, אף על פי שהוא מוכתב למלכות בעיר אחרת, אין כופין אותו להוציא." היינו: לדעת הלבוש כוונת הרא"ש שכתב שהאשה אינה מחויבת ללכת אחר בעלה לארץ אחרת היא שאינה חייבת להיות נעה ונדה עימו ממקום למקום, שכן לא נישאה לו על דעת לחיות עימו חיי נוודות.

...

בית המשפט הכריע (במועד מאוחר יותר מתאריך הדיון הנ"ל) בהתאם להמלצות גורמי הרווחה כי בשלב זה וכל עוד לא התגרשו הצדדים זה מזה אין לאפשר מפגשים שכאלו.

כאן המקום לציין כי טענת האיש ואביו שיש ביכולת האישה לגייס את בני משפחתה לסייע לאיש להיחלץ מחובותיו, נדחית על הסף.

יצוין, כי בד בבד עם כתב ההגנה, הגישה הנתבעת בקשה לצרוף 8 נתבעים שונים אשר לטענתה בעטיים נגרם העיכוב בבצוע התשלום ובכלל כך: חברת ה' ו' ונציגיה שטיפלו בהליך קבלת המימון לרכישת הדירה, הבנק הממשכן (בנק מזרחי טפחות) ונציגיו וכן ב"כ התובעת, אשר לטענת הנתבעת גם הוא גרם לעיכוב בהעברת הכספים.

לאחר דין ודברים, ולאור הצעתו של ב"כ הנתבעת כי ייפוי הכוח יוחזק בנאמנות אצל עו"ד ו' (מייצג חב' ה' ו') טען ב"כ הנתבעת, כי עניין הנאמנות היה רק הצעה ובסופו של יום הבנק לא הסכים להצעה זו. מאוחר יותר עת שהה ב"כ התובעת בחו"ל ולאחר שהתריע מס' פעמים כי יש לזרז את הנושא מאחר והוא עתיד לנסוע לחו"ל נפתר עניין ייפוי הכוח שכן הבנק הסכים להוציא נספח התחייבות, לפיו לא יפעל עפ"י ייפוי הכוח אלא לאחר שהכסף יועבר לתובעת.

בסעיף 10.1.5 להסכם המכר נקבע כי הקונה מאשר כי חובתו לבצוע התשלום האחרון במועדו תהא תקפה גם אם הקונה לא יגיע להסכמה עם הגורם המממן בנושא כלשהוא הקשור להעמדת המימון על ידי הגורם המממן ו/או במקרה שהגורם המממן לא יעמיד בפועל את המימון לרשות הקונה בשל עילה שאינה נעוצה בהפרת התחייבות של המוכר ו/או מי מטעמם לרבות כונסי הנכסים על פי חוזה זה. 33 .

...

לטענת התובעת, יש לקבל את התביעה במלואה ולחייב את הנתבעת בהוצאות, ואלו נימוקיה: הנתבעת הפרה את הסכם המכר בכך שלא העבירה את סכום התמורה במועד ועל כן היא חייבת בפיצויים מוסכמים בסך 30,000 ₪, בצירוף פיצוי בסך 1% בגין כל חודש איחור, ובסה"כ 50,128 ₪ נכון ליום הגשת התביעה.

רביעית, כן סביר בעיניי כי אם נאמר שהתובעת והנתבעת היו יודעות מראש, שהתשלום בגין קבלת כספי המשכנתא יתעכב בשל גורמים התלויים בצד המממן את ההלוואה, לא היו מסכימים מראש על תשלום פיצויים בסך של 50,000 ₪ כפי שנתבע בתביעה זו, אלא מסכימים על סכום נמוך יותר ועל כן, גם מסיבה זו, סבורני שפיצוי בסך של 30,000 ₪ משקף את הפיצוי הראוי בגין האיחור בנסיבות העניין.

סוף דבר: 48 .

אשר על כן, מכל האמור לעיל, אני מורה כדלקמן: התביעה מתקבלת בחלקה כך שהנתבעת תשלם לתובעת פיצויים בגין הפרת חוזה בסך 16 .