משיכת כספים מקרן הפנסיה במקום קבלת קצבה חודשית

התובע חסר ניסיון והבנה בנושא משיכת כספי פיצויים, על כן לא ידע מה משמעות הבחירה בין קבלת קצבה חודשית לבין משיכת כל כספי הפיצויים, בייחוד מקום בו נאמר לו מפורשות כי לאחר פטירת אביו, זכאים השאירים לכספי הצבירה אותם הפריש המנוח.

המנוח קיבל קצבת נכות מהקרן, על כן, אין זכאות למשיכת כספי צבירה בתשלום חד פעמי על ידי היורשים בהתאם לסעיף 49 (ה) לתקנון, שהוא הסעיף הספציפי המתייחס לזכאות יורשי המנוח למשוך את הכספים שצבר המנוח בקרן הפנסיה.

(1) המבוטח או המבוטח לשעבר הגיש לקרן בקשה למשיכת כספים שנצברו בחשבונו וצרף לה כתב ויתור, בטופס שהכינה לכך הנהלת הקרן, בו הוא מוותר על זכאותו לקבלת קצבה כלשהיא מהקרן; (2) נותקו יחסי עובד ומעביד בין המבוטח לבין מעבידו; (3) המבוטח לא קיבל מהקרן קצבת נכות במשך תקופה של 12 חודשים או יותר או עבור חודש אחד או יותר במהלך התקופה של 60 חודשים לפני חודש הזכאות הראשון שלו לקיצבת זקנה; (4) במועד הגשת הבקשה המבוטח אינו מקבל קצבת נכות או קצבת זקנה מקרן ותיקה אחרת שבהסדר; (5) בטל.

...

נדמית הטענה בענייננו, שהועלתה רק בדיעבד, כטענת "הרצחת וגם ירשת". לאור האמור, חתימתו של התובע על הבקשה אינה בטלה מכוח סעיף 47 (א)(5ג) וטענתו לעניין זה נדחית.

סוף דבר התביעה נדחית.

בנסיבות העניין ומשעסקינן בהליך כנגד הקרן שכספיה הם כספי (עמיתיה) "מבוטחיה" – ישלם התובע לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד , בסך של 3,000 ₪,סכום שישולם בתוך 30 יום מהיום, אחרת יישא ה"ה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

אופציה אחת- לקבל גמלת נכות ואז היורשים לא יוכלו לקבל את הכסף שנותר בקרן ואופציה שניה- למשוך את כספי הקרן ואז הוא לא יוכל לקבל פנסיית נכות, אני משיב זה לא נאמר ואף אסור היה להגיד זאת למנוח".

אין מחלוקת על כך שבהתאם לס' 48 לתקנון יכול היה המנוח לבצע משיכה של הכספים במקום קבלת קצבת נכות.

המנוח הצהיר כי ידוע לו שהיה ויקבל קצבת נכות במשך חודש או יותר במהלך חמש השנים לפני הגיעו לגיל פרישה הוא לא יהיה זכאי למשיכת כספים מהקרן בסכום חד פעמי וכי ידוע לו שבמקרה של פטירה במהלך תקופת הזכאות לקיצבת נכות לא יהיו זכאים יורשיו למשיכת כספים בסכום חד פעמי.

...

הוצאות: לאחר ששקלנו בעניין מצאנו לנכון לחייב את התובעת בהוצאות כאשר במסגרת שיקולנו לקחנו בחשבון כי התביעה הוגשה בטענות עובדתיות שנטענו ללא כל בסיס ראייתי והיוו לכל היותר השערות.

הגם שלא דחינו את התביעה על בסיס טענות אלה אנו סבורים כי יש לקחת אותם בחשבון במסגרת פסיקת ההוצאות.

סוף דבר, התביעה נדחית והתובעת תשא בהוצאות הנתבעות כמפורט לעיל.

עוד טוענת הקרן, כי המנוחה "ידעה על זכותה למשיכת כספים מקרן הפנסיה במקום קבלת קצבה" וכי "התובעת קיבלת דו"חות לחבר כמתחייב באופן שוטף. בגב הדו"ח לחבר מפורטות מלוא הזכויות, לרבות האפשרות להודיע על משיכת כספים וזאת רק עד לחלוף 60 ימים מיום סיום יחסי עובד ומעביד" (ר' סעיפים 17-14 לכתב ההגנה).

רצונה של המנוחה גב' קלדרון אשר נפגשה עם המנוחה בחודש ספטמבר 2015, סיפרה על פגישתה עם המנוחה: "רלה אמרה לי שהיא מודעת למצבה הסופני...והיא מעוניינת למשוך את הכספים שצברה באופן חד פעמי הוני והיא גם אמרה לי שאין לה צורך בקיצבת זקנה, משום שהיא משכירה דירות שבבעלותה ומקבלת שכירות חודשית שיסיקו למחייתה. בנוסף הסבירה שרכשה דירה בקבוצות רכישה ואמרה לי שהיא רוצה למשוך את הכספים שצברה בכל הקופות לרבות קרן הפנסיה הוותיקה "מקפת ותיקה – עיקר הכסף כסכום חד פעמי כדי שישמש להחזר כל ההתחייבויות שלה טרם לכתה. רלה אמרה לי שעקב המחלה וחוסר הוודאות בה היא נימצאת לגבי עתידה, היא בכל מקרה לא רוצה להשאיר את הכספים בקרן אלא למשוך אותם ושהיא לא רוצה להשאיר אחריה ענינים לא סגורים, חובות וכו'". (ר' סעיף 4 לתצהירה) בעדותה חזרה גב' קלדרון ותארה את פגישתה עם המנוחה: "הדבר היחיד שהיא אמרה ענת, יש לי הרבה נכסים, אני יודעת שאני הולכת למות, אני עכשיו לא אומרת את המילים שלה כי אני לא זוכרת, אני יודעת שאני הולכת למות, אני צריכה את כל הכסף. ואז ניתחתי לה את כל התיק. אמרתי לה, תקשיבו, אוטומאטי, את כל קופות הגמל, קופות ההשתלמות, הכול לאחד לגבי המוטבים כדי לא לחכות לצוו ירושה, כל הכספים בבנק, להעביר אותם לקופה חד פעמית תיקון 190 כדי שישולם פטור ממס ריווחי הון למוטבים, קרן פנסיה מיד להגיש הוון, לא לדבר בכלל. לא להגיש חס וחלילה בקשה לקצבה" (ר' פרוטוקול עמ' 8 שורות 16-9) גב' קלדרון היתעקשה, שאף שהמנוחה התקשתה לדבר באותו מועד, ובלשונה של העדה: "היא לא דיברה כל כך כי היא לא יכלה לדבר" (ר' פרוטוקול עמ' 7 שורה 30) המנוחה הבהירה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, חרף הקושי העצום והמצב הקשה בו היתה מצויה, כי היא מבקשת למשוך את הכספים מהקרן: "היא היתה מאד ברורה, אשה מאד משכילה, היא היתה מאד ברורה, היא אמרה לי, תקשיבו, היא דיברה מאד ברור, לאט לאט. אני אומרת לכם, היא דיברה אבל היא מיקדה. היא אמרה את הדברים את המשפטים שאני רשמתי שם, לא יודעת אם בנוסח הזה, אבל את המשפטים האלה היא אמרה לי בודאות. היא גם אמרה לי לגבי קבוצת הרכישה, לא זוכרת את הפרטים..." (ר' פרוטוקול עמ' 9 שורות 33-28) גב' קלדרון סברה, אמנם, שבהתאם לתקנה 49ה' לתקנון הקרן זכאים יורשי המנוחה למשוך את הכספים מהקרן היות והמנוחה לא ביקשה לקבל קיצבה טרם פטירתה (ר' פרוטוקול עמ' 11 שורות 28-19 ובעמ' 12 שורות 33-31) ועל כן לא העירה את תשומת לב המנוחה ובנותיה, כי עליהן להודיע לקרן בתוך 60 ימים ממועד נתוק יחסי עובד ומעסיק בין המנוחה לאוניברסיטת תל אביב, כי היא מבקשת למשוך את הכספים כסכום חד פעמי.

...

ועל כן קבע בית הדין הארצי בענין ויזל, כי היריעה שנפרשה בפני בית הדין חסרה היתה את "המובהקות שניתן היה לאתר בענין גולדשטיין. לסוגיה האם המנוח היה מורה על משיכת כספים תוך שהוא מותיר את רעייתו ללא פנסיה, לא ניתן לתת תשובה במידת וודאות קרובה". לאור כל האמור לעיל, אנו מורים לעמיתים/לקרן להעביר את מלוא הכספים שנצברו בקרן לטובת המנוחה לידי התובעות, בחלקים שווים (בהתאם לצו הירושה שצורף כנספח "ב" לתצהירה של גב' בלייכר).

לא מצאנו לחייב את הנתבעת, שהיא קרן פנסיה וותיקה המושתתת על העקרון של ערבות הדדית וכל הוצאה המוטלת עליה משולמת מכספי העמיתים (להבדיל מקרן פנסיה חדשה), בהוצאותיהן הריאליות של התובעות.

עם זאת סברנו, כי בלא כלום אין לפטור את הנתבעת ועל כן מצאנו לחייבה לשאת בהוצאות התובעות בסך של 12,000 ש"ח אשר תשולמנה בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לידיה.

עוד צוין באותו מכתב כי: "לידיעתך, על פי תקנון הקרן, במקום קבלת פנסיית זקנה חודשית, יש באפשרותך למשוך את הכספים שנצברו לזכותך בקרן לא יאוחר מ-60 יום מחודש הזכאות הראשון לפנסיה ו/או לא יאוחר מ-60 יום ממועד הפסקת עבודתך אצל המעביד האחרון המבטח אותך בקרן, המועד המאוחר ביניהם...." עיון בטענות הצדדים מעלה כי אין ביניהם מחלוקת שהמנוח לא הגיע ל"גיל קצבת זקנה" כהגדרתו בתקנון, וכי ביום 28.3.2012, עת פנה לנתבעת לראשונה לבירור זכויותיו הגיע ל"גיל פרישה מוקדמת", והיה זכאי להקדים פרישתו.

...

נוכח האמור, אנו מקבלים את טענת הנתבעת לפיה בעת פטירתו היה המנוח במעמד של 'פנסיונר' וזכאות התובע, כיורש המנוח, היא לקבלת סכומי הקצבאות שהגיעו למנוח החל ממועד הזכאות לקצבה בחודש יולי 2012 ועד למועד פטירתו.

סוף דבר על הנתבעת להעביר לתובע את סכומי קצבאות הזקנה שהגיעו למנוח בחייו בהתאם להוראות התקנון.

התביעה למתן פסק דין הצהרתי לפיו המנוח לא היה במעמד 'פנסיונר' נדחית.

יצוין, כי באותה עת גיל הפרישה לנשים בנות גילה עמד על 62 ו- 4 חודשים, ואולם בחודש 02/2017 הודיע הממונה על שוק ההון לקרנות הפנסיה שבהסדר, ובכללם הקרן, על הורדת גיל הפרישה (להלן – הודעת הממונה), באופן שגיל הפרישה של המנוחה הוקדם לחודש 01/2017 במקום 04-05/2017, כפי שהיה צפוי בטרם הודעת הממונה.

טענות הקרן לטענת הקרן, היא מסרה למנוחה בעודה בחיים דוחות שנתיים ואף מסרה לה בשיחות פרונטאליות שהתנהלו עימה, את המידע בדבר משיכת כספים מקרן הפנסיה, לרבות המועד האחרון למשיכת הכספים בסכום חד פעמי מקרן הפנסיה, 60 יום לאחר חודש הזכאות הראשון לקיצבת הזיקנה.

מקובלת עלי טענת הקרן, לפיה התנאי שנקבע בתקנון הקרן בסעיף 48, לפיו הזכאות למשיכת כספים לא קמה בהעדר פנייה בכתב מטעם העמית, הוא תנאי בסיסי והכרחי, שכן מדובר בסטייה מדרך המלך – קבלת קצבה חודשית לעמיתי הקרן מכוח תכליתה הסוציאלית.

...

התובעים טענו, כי אי יידוע המנוחה על אודות זכויותיה, השינויים בתקנון הקרן והשלכותיהם עליה, ובמיוחד אי פירוט המועדים לביצוע פעולות על ידה, כפי שהוכח בתיק זה, מובילים למסקנה כי יש להחיל את ההלכה שנפסקה בעניין גולדשטיין ולפסוק כי הם זכאים לקבל את הכספים שנצברו לטובת אמם המנוחה בקרן בסך של 939,229 ₪ הן מכוח סעיף 48(ג) לתקנון האחיד, ולחילופין, מכוח תקנה 49(ה) לאותו תקנון.

ביחס לתקופה שתחילתה במועד גילוי המחלה וסופה – במותה בטרם עת של המנוחה, לא ניתן הסבר מדוע אחותה או מי מילדיה, שלטענתם ידעו על כוונתה ועל רצונה למשוך את סכום הכסף שנצבר, לא פעלו בעניין במעשה פשוט – לשלוח עבור המנוחה את ההודעה לקרן; שלישית, סבורני כי מהתרשומת בכתב ידה של המנוחה, שצורפה לתצהירי התובעים, (נספח ד'), עולה בבירור כי המנוחה היתה ערה לצורך להגיש בקשה לשחרור הכספים, וכך כתבה, בין היתר: "לגשת לקג"מ להגיש בקשה לשחרר כל הכספים. לגשת עם זה למס הכנסה. הם לא יתנו עד שאני לא מגיעה ממס הכנסה ומחליטה סופית. דחוף לחודש זה". חרף האמור לעיל, אין בנמצא ראיה שממנה ניתן ללמוד כי המנוחה אכן ממשה בפועל את כוונתה ופנתה לקרן או למס הכנסה, ובהיעדר ראיה כאמור, אין בידי לקבל את טענת התובעים כי הקרן ידעה לכאורה על אודות רצון זה. אחרית דבר מן המקובץ לעיל עולה, כי קיימת סבירות גבוהה לכך שבחצי השנה האחרונה לחייה, המנוחה היתה מודעת לזכותה למשוך את הכספים שנצברו לטובתה.

מסקנה זו מעוגנת היטב בראיות שהוגשו לתיק מטעם הקרן, ואף מטעם התובעים עצמם, כפי שתואר לעיל.

לאור האמור לעיל, אין מנוס מדחיית התביעה, וכך אני מורה.