משיכת כספים מהבנק על ידי מי שאינו בעל חתימה מורשית

טענותיהן כלפי הנתבעת 2 (להלן גם: חברת ש.ב שטרית) התמצו בכך שהנתבעת 2 משמשת כמתווכת בלבד ושהנתבעות 1 ו-3 ומנהליהן "השתמשו בה ללא ידיעתה לצורך ביצוע מעשי מירמה והונאה" (סעיף 21 לבקשה למתן סעדים זמניים), ואף הדגישו בבקשה שהוגשה בנוסף, כי ביחס לחברת ש.ב שטרית: "המבקשות לא עתרו לסעד כלשהוא". הבקשה נתמכה על ידי תצהירו של מר טאייב יוסי (מנהל ובעל מניות אצל התובעת 1, סעיף 1 לתצהיר); על ידי אבו טיר האשם (מנהל ובעל מניות התובעת 2, סעיף 1 לתצהיר)ו; על ידי מר שטרית בועז (מנהל מורשה חתימה ובעל מניות של חברת ש.ב שטרית, סעיף 1 לתצהירו); מר גבעתי מאיר מיקי, בנו של מר הרצל גבעתי (סעיף 1 לתצהירו); מר הרצל גבעתי, מנהל ובעל מניות בחברת סטלר יזמות ובניה בע"מ (להלן גם: חברת סטלר, סעיף 1 לתצהירו).

ביום 16.7.23 התקבלה התמורה (בקיזוז 3% ניכוי מס במקור), ובאותו היום נפגשו מר סמימי מנהל חברת בי. אם ומר אבו טיר מנהל התובעת 2 אצל עו"ד שעבאן, ואז התבקש מר סמימי שלא להעביר הכספים לתובעת 2 אלא דרך חברה אחרת.

בהתאם, בית המשפט נידרש לערוך איזון בין האנטרס של התובע, שהנתבע לא יכשיל את ביצועו של פסק הדין, לבין האנטרס של הנתבע שזכות הקניין שלו לא תפגע יתר על המידה על יסוד תשתית ראייתית בלתי מלאה (רע"א 8420/96 מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פ"ד נא (3) 789 (1997)).

כך הוצגה תיכתובת ווטספ שנשלחה על ידי מנהל חברת בי. אם. למר האשם אבו טיר בה צלומי השיקים, שנמשכו על ידי בי.אם לחברת ש.ב שטרית ולחברת סיישל, האשם אבו טיר לא היתנגד לרישום השיקים לפקודת חברות אלו במקום לחברת אגדאדי.

אך יש להדגיש, כי עמדה זו היא לאחר בחינה לכאורית, הנוגעת לשלב זה של ההליך ואינה משקפת עמדה נחרצת לגבי סכויי התביעה (ראו ע"א 342/83 הנ"ל וע"א 6994/00 הנ"ל), ועדיין פתוחה הדרך לתובעות להוכיח תביעתן ולהביא ראיות נידרשות לצורך כך. יסוד ההכבדה – כאמור לא הונחה כל תשתית ראייתית לקנוניה או לניסיון להברחת כספים על ידי מי מהנתבעות.

...

נוסף לכל האמור לעיל, על המבקש סעד זמני מוטלת החובה לפעול בתום לב, ולגלות את כל העובדות העשויות להיות רלבנטיות לבקשתו, ובמקרה של ספק - להותיר את שאלת הרלבנטיות להחלטת בית המשפט [רע"א 4196/93 שפע בר ניהול ושירותים (1991) בע"מ נ' שפע מסעדות ייצור ושיווק ארוחות מוכנות 1984 בע"מ, פ"ד מז (5) 165 (1993)].

אשר על כן, אני מורה על ביטול העיקולים שהוטלו על חשבונות העו"ש של הנתבעת 1 ועל הנתבעת 3 והעיקולים שהוטלו על פעילותן השוטפת.

התובעות תשלמנה הוצאות הבקשות ושכר טרחת עו"ד בסך של 5,000 ₪ לכל אחת מהנתבעות.

כשהופנה להודעתו מיום 25.08.15 (נ/3, שורה 26 ואילך) בה לשאלת החוקר כיצד קיבל חשבוניות מנאשם 2 כאשר ידוע לו כי הבעלים של החברה הוא נאשם 1 השיב: "אני מבין שטעיתי בנושא הזה, לא הייתי צריך לקבל כסף ממג'ד (נאשם 2 – א.ס.) עבור תשלום הדוחות התקופתיים ולא להתנהל מולו חשבונאית... הייתי צריך לעבוד מול הבעלים...", השיב כי כך סבר אז, והיום הוא יודע שטעה בתשובתו שכן לא נפל כל פגם בהתנהלותו מול נאשם 2, וכי החוקר הוביל אותו למקום אליו הוא רצה להגיע (עמ' 48 לפרוטוקול מיום 20.03.20, שורה 26).

בחקירתו הנגדית, אישר כי הסכם העבודה בין החברות (נ/1) נחתם על ידי נאשם 1, וכי העבודה בוצעה לשביעות רצונו והחברה קיבלה ממנו את התמורה.

באשר להתנהלות מול הבנק סיפר כי הוא פתח חשבון בבנק מזרחי, שם סרבו לתת לו פנקסי שיקים אך אפשרו לו למשוך כסף מזומן מהחשבון.

יש לציין, כי בהודעתו (מיום 15.03.15 - ת/2, שורה 128), ציין נאשם 1 כי לא רשם את נאשם 2 כמורשה חתימה "כדי שאני אראה מה הוא עושה". נאשם 2 נאשם 2 אמנם אינו רשום כמנהל פעיל, אך העדויות העלו כי הוא זה שפעל לרכישתה, והוא פעל בניהולה של החברה, אף יותר מאשר נאשם 1.

...

לצד זאת, גם הסתירות בגרסת נאשם 1, שנועדו להרחיקו מניהול החברה ולהשית את האשמה לניהולה על נאשם 2, מחזקות את המסקנה העולה כאמור, הן מהפעולות שהוא אישר כי עשה והן מעדויותיהם של בני הזוג שושן.

המסקנה היא אפוא, כי נאשם 2 לא היה אך שכיר בחברה ולא אך תפקד אך כמנהל עבודה בה. הפעולות שביצע, החל מהמשא ומתן לרכישתה ובהמשך במהלך פעילותה מלמדים בעליל כי הוא עסק בניהולה הפעיל של החברה, כשנאשם 1 עומד לצדו, ולמצער מודע לכך ומעלים עיניו.

אשר על כן, אני מרשיע את הנאשמים כולם בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום.

מה גם שמרבית עדותו בהקשר זה, לא נתמכה בכל ראיה, למרות שלא הייתה כל מניעה לעשות כן. כך למשל, לעניין קבלת העתק ההמחאות לפני המחיקה בלבד מהועדה (שלא הוצגה ולו דוגמא בודדת לכך, למרות שנטען כי הוצגו באורח מסודר על ידי הנתבעת); כך למשל לעניין אי קבלת ספחי ההמחאות מהועדה בהם נרשמו פרטי התיק והמוטב; כך למשל לעניין אי המצאת דפי החשבון בהם, לדברי רו"ח סרדל, מצוין רק שההמחאה ניפרעה, אך לא אם ניפרעה במזומן ולידי מי; וכך למשל לעניין אי קבלה מהועדה של הודעות הודעות הבנק לאחר פרעון כל המחאה, אם וככל שנשלחו (ראו: עמוד 13 לפרוטוקול שורות 14-26; עמוד 15 שורות 4-18).

האם הבנק הפר חובתו זו כלפי הועדה? מצינו כי הבנק כיבד המחאות ופרע אותן במזומן לידי צד ג', שאינו המוטב, חרף הוריה מפורשת על גבי ההמחאה, אשר שונתה באורח גלוי לעין, ובלא שהשינוי נחתם על ידי בעלי זכויות החתימה בחשבון הבנק.

כאמור ב- ע"א 550/66 שטאובר נ' בנק המזרחי בע"מ, פ"ד כב(1) 240 (1968) – להלן "ענין שטאובר"): "...שיק אשר חתימת עושהו זוייפה, אינו אלא פיסת נייר בעלמא, ואין שם של שיק ראוי שייקרא עליו כלל; ובנק המשלם כסף על פי פיסת נייר שכזאת, פשיטא שאינו יכול לחזור ולהפרע ממי שלא חתם עליה כל עיקר". (וראו גם: ע"א 542/87 קופת אשראי וחיסכון אגודה הדדית בע"מ נ' עוואד פ"ד מד(1) 422 (1990) – להלן "ענין קופת אשראי"; ענין ונזה; וראו גם: ענין צ'רקוב, שם; ת.א (מחוזי ת"א) רוקח נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (11.1.07); א' ברק "זיוף במשיכת שיק: מטרה ואמצעים בחלוקת הסיכון בין הבנק ללקוחו" משפטים א 134, 137 (תשכ"ח-תשכ"ט)- להלן "מאמר ברק").

קולעים לענייננו דברי בית המשפט בעיניין אלום: "דוגמאת חתימה אינה נמסרת לבנק על ידי הלקוח ללא תכלית, אלא על מנת שייעשה בה שימוש, בעת הצורך, ובכלל זה, לשם השוואתה אל מול חתימות אחרות המתיימרות להיות חתימת הלקוח. במילים אחרות, דוגמאת חתימה אינה מופקדת בידי הבנק בעלמא, ולשם שמירתה בלבד, אלא אמורה להוות כלי עבודה יומיומי, לצורך וידוא אמתות חתימותיהם של מורשי חתימה על גבי שיקים, או על גבי בקשות להעברת כספים בפקסימליה". יתירה מכך.

...

משכך, ובשים לב גם לשיקולי פיזור הנזק ומדיניות ראויה - דין הטענה להידחות (וראו גם: ע"א 8068/01 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' מנהל עיזבון אופלגר ז"ל, פ"ד נט(2) 349 (2004); עניין זנוה).

על כן, ולאחר שבחנתי את מלוא הנסיבות והשיקולים הנדרשים, לרבות כמפורט לעיל, וההמחאות שנותרו – מצאתי להעמיד את האשם התרם ביחסים בין הוועדה ובין הבנק, בשיעור של 30%.

לעניין זה קולעים, בשינויים המחייבים, דברי כב' השופט ד. מינץ בעניין חברת יהלומי: "התמונה המצטיירת מן הערעורים דנא מטרידה עד מאד... המדינה ישנה על זכויותיה ולא ביצעה מעקב, כנדרש, אחר הכספים המגיעים לה. אזכיר ואדגיש, הכספים אותם העניקה המדינה כספי הציבור הם והחובות שנוצרו כלפי הציבור הם. המעקב אחר חובות אלו וגבייתם על ידי המדינה, גם במסגרת התקשרויותיה במשפט הפרטי, מהווים אינטרס של הציבור כולו והרשות המנהלית אינה אלא שליח ציבור לעניין זה. בענייננו, המדינה לא מילאה נאמנה תפקיד זה במהלך השנים. יש לקוות כי הגורמים הרלוונטיים ייתנו דעתם לכך". סוף דבר אני מחייבת את הנתבעת מס' 1 (איתסאר בדארנה) לשלם לתובעת סכום של 76,970 ₪, וכן שכר טרחת עו"ד ומע"מ כחוק בסכום כולל של 18,000 ₪.

תמצית המחלוקת בין הצדדים כאמור לעיל, הצדדים בתצהיריהם ובסיכומיהם מיקדו וחידדו את גבולות המחלוקת בינהם, ובתמצית ניתן לאמר כי לטענת משה הוא העמיד לאורך השנים כספים לאיל בקשר עם הנכס בהארלם הנכללים בהלוואה נשוא התביעה, שלגביה ניתנה התחייבות אישית של איל כי היא תושב למשה ככל שהוא לא ירשם כבעלים של מחצית הזכויות בנכס בהארלם, ומשאיל לא דאג לרישום הזכויות הנידרש, משה דרש את החזר ההלוואה ובמסגרת זו דרש גם קבלת אישור בכתב על מתן ההלוואה, ובהתאם לדרישה זו נחתם מיסמך האישור על ידי החברה, משקולי מס של איל, ומבלי לגרוע מחובתו האישית של איל להחזיר את ההלוואה.

דוגמא נוספת למהימנותה הנמוכה של עדות משה מצאתי בתשובותיו בחקירתו לשאלות בענין הוספתו של איל כמורשה חתימה תחילה ולאחר מכן כבעלים של החשבון בשוויץ, זאת על בסיס מסמכים שנחתמו על ידי משה וצורפו לתצהירו (נספחים 5-6 לתצהיר משה).

משה כאמור אישר בתצהירו כי איל צורף על פי הוראה חתומה על ידו בשנת 2005 כמחזיק משותף בחשבון ואולם בחקירתו העלה באופן מפתיע גירסה חדשה ולפיה "אני לא חתמתי את זה" "זו חתימה מזויפת" (עמ' 55 לפר' ש' 31 ו-33), ולאחר מכן "התפתחה" הגירסה ומשה טען כי "הוא (איל ש.מ) זייף לי אותה"(עמ' 56 לפר' ש' 9), ומיד לאחר מכן הועלתה גרסה חדשה על ידי משה ולפיה הוא הוחתם על ידי פקידת הבנק על מספר רב של טפסים ובתוכם טופס ריק שעל גביו איל מילא לאחר מכן את כל הפרטים ובכך הוא צורף לחשבון למעשה בלי ידיעתו וכי "...השוויצרים בשביל כסף עושים הכל" וכי איל שילם ב"מאה אחוז" לבנק בשוויץ על מנת שיעשו פעולה זו.(עמ' 57 לפר' ש' 16 ואילך).

בהתאם ככל שבקש אייל להוכיח את היותו שותף בכספים מכח היותו בעל מניות בחברת הטבק, הנטל הוא על כתפיו וכאמור, לא נעשה על ידו ניסיון כלשהוא להרים נטל זה. גירסתו של אייל בדבר זכאותו לכספים מהחשבון כבעלים הופרכה גם מהעובדה שהוכח, כי אייל היה מיופה כח בלבד ולא בעלים בחשבון בשוויץ, משנת 1988 - 2005 ובשנים אלו בוצעו עיקר העברות הכספים אשר נכללות, לכאורה, בהלוואה.

בכל מקרה, אותה הרשאה בלתי מוגבלת שניתנה לאיל למשיכת כספים מהחשבון בשוויץ אינה הופכת כספים אלו לכספיו של אייל והם נותרו בבעלותו של משה ובהתאם אין כל מניעה עקרונית לכך שמשה ואייל יגיעו להסכמה, כפי שעולה לכאורה, ממסמך האישור, שכספים מסויימים שהועברו מהחשבון בשוויץ לפעילות בניו-יורק, הנם בגדר הלוואה ויש לדחות את טענת אייל, לפיה עצם גרסת "ההלוואה", אינה מתקבלת על הדעת, לאור מעמדו כבעלים בחשבון בשוויץ.

איל לא היה מסוגל להסביר או לנמק את הסתירה בין יכולתו לסרב לחתום ערבות אישית ואפשרותו לקבוע על ידי מי ייחתם המסמך לבין "כניעתו" המוחלטת הנטענת בפני משה בכל הנוגע לתוכן מיסמך האישור (וראו בענין זה את חוסר ההגיון בגירסת איל כעולה מתשובותיו בעמ' 88 לפר' ש' 29-39, וכן עמ' 85 לפר' ש' 30 ואילך, ביחס לשאלות שאיל נישאל על ידי ).

...

סיכום לאור כל האמור לעיל, אני מקבל את תביעת משה כנגד החברה ובהתאם אני מחייבה לשלם למשה את הסך של 2 מליון דולר כערכו בשקלים, נכון למועד הגשת התביעה (סך של 7,660,000 ש"ח נכון ליום 3.8.2016) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

כמו כן אני מחייב את החברה לשלם למשה הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום (כולל מע"מ) של 250,000 ₪.

אני דוחה את תביעת משה כנגד איל.

עוד לטענת המבקש, בנו המנוח ובתו משיבה 3 היו מורשי חתימה בלבד בחשבונות הבנק וצורפו לחשבונות אלה לצרכי סיוע למבקש.

להורות למשיבים 4-5 (כל אחד בנוגע לחשבון המבקש המתנהל אצלו): צו המבטל את חסימת החשבון ו/או מיגבלת משיכת כספים והחזרתו לפעילות כמו שהיה נהוג, לפני פטירת בנו המנוח של המבקש, עבור ולמען המבקש, באמצעות הוראות המבקש ומשיבה 3; צו המונע ביצוע כל דיספוזיציה בחשבונות הבנק של המבקש וככל שיידרש להורות למשיבים 4-5 לרשום את המבקש כבעלים היחיד בחשבון וכי למשיבה 3 זכות משיכה בחשבון אביה כשלוחתו ולא כבעלים; צו המונע רישום משיבים 1-2 כבעלי החשבון מכוח צו הירושה של אביהם המנוח; צו המונע מתן כל מידע ו/או פרט בנוגע לחשבונות הבנק של המבקש, לידי משיבים 1-2; צו המונע משיכת כספים ו/או ביצוע פעולה בנקאית כלשהיא זולת על ידי המבקש ו/או משיבה 3.

במצב הנוכחי, בהיעדר המסמכים המפורטים; בהיעדר הבהרה ביחס לבסיס לטענות המבקש בדבר בעלותו בכספים שעה שהחשבון הוגדר כמשותף ונידרש צירוף חתימות; בהיעדר היתייחסות לדחיפות שעה שמדובר בחשבון חסום, לא הובהרה בהילות בשחרור הכספים וממילא מדובר בענין כספי הפיך ולא בפעולות שיש למנוע בשל חשש שיהיו בלתי הפיכות או יסבו נזק מהותי - לא מצאתי כי התגבשו התנאים המצדיקים מתן צו זמני.

...

לאור המקובץ לעיל, אני מורה על ביטול ההחלטה קמא מיום 13.9.22.

כן אני מורה כי משיבים 4-5 יצורפו כנתבעים לתובענה קמא (ולמעשה הם כבר קיימים כנתבעים בתובענה קמא).

סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני מורה על קבלת הערעור לגבי שתי ההחלטות קמא, באופן המפורט בסעיפים 25 ו-30 לעיל.