מרמה כלפי לקוחות על ידי עורך דין

אשר לעונש שנגזר עליו, טען אגבאריה כי הדברים נעשו באופן שקוף כלפי הלקוח ללא הטעה או מירמה, תוך אמונה כנה שהמערערים עומדים על זכותם על פי דין.

אשר לטענות כנגד עונש ההשעיה שנפסק, נטען על ידי המשיבה כי במקרים דומים, שאף בהם מדובר היה בסכומים נמוכים יחסית, הושתו על עורכי דין עונשי השעיה בפועל לתקופות של 30 חודשים ושל 36 חודשים.

נקבע כי לא הייתה לעו"ד זינגל כוונת מירמה וגניבה, כי השיב את הכספים ללקוח ותוך היתחשבות בגילו (בן 81) ובמצב בריאותו הרעוע, הוטל עליו עונש השעיה בפועל של 21 חודשים.

במקרים עליהם הצביעו ב"כ המערערים נגזרו על עורכי דין בידי בתי הדין המחוזיים עונשי השעיה קצרים יחסית (3-6 חודשים), אולם באותם מקרים הוחזרו הכספים ללקוח (ראו, למשל, את גזר הדין בתיק בד"מ 56/12 ועד מחוז תל אביב של לישכת עורכי הדין נ' עו"ד דני זילברשלג, שם החזיר הנאשם את הכספים ללקוח בטרם החלו ההליכים המשמעתיים, דהיינו, בטרם בירור הקובלנה).

...

לעניין זהות הענישה, אני סבור כי יש מקום להבחין בין המערערים.

לאור כל האמור, יש לקבל את ערעורם של שני המערערים ולהעמיד את תקופת ההשעיה בפועל על התקופות הבאות: א. ביחס לעו"ד איאד אגבריה – השעיה בפועל לתקופה של 21 חודשים.

סוף דבר בהתאם לאמור לעיל, ערעורו של אגבריה בתיק עמל"ע 30325-07-17 מתקבל באופן חלקי, כך שעונש ההשעיה בפועל יועמד על תקופה של 21 חודשים.

הנתבע 1 הוציא לתובעים בשם לקוחותיו הנ"ל מכתב התראה בחודש יוני 2020, בגין מעשים ומחדלים שביצעו התובעים, לפי הטענה בין היתר במירמה, כלפי לקוחותיו.

מסקנה זו כי יש להעניק את החיסיון מכוח סעיף 13(5) הן ללקוח והן לעורך הדין, כל עוד השיחה ביניהם מתייחסת להליך המשפטי, אף מתיישבת היטב עם הראציונאל של סעיף 13(5) כפי שזה משתקף בעיניין חיר לעיל: "אולם נקודת המבט של סעיף 13 אינה מצטמצמת למקרה הספציפי. הסעיף נועד להגן על שיקולים רחבים הנוגעים לאנטרס הצבורי, כאשר חלק מסעיפי המשנה – וסעיף-קטן (5) בכללם – מתייחסים לפרסומים שנעשים על-ידי רשויות השילטון או תוך כדי פעילותן. סעיף-קטן (5) נועד למנוע מצב שבו ירחף מעל מי מהגורמים הנזכרים בסעיף, תוך כדי דיון משפטי, האיום של תביעת לשון הרע. הסעיף נועד למנוע מצב שבו העילה לפי חוק איסור לשון הרע תהווה גורם מצנן על התבטאויות בגדרי הליך משפטי ותמנע מהגורמים השונים המעורבים בהליך המשפטי להתבטא באופן חופשי" (הדגשה שלי – ג.ה.).

זאת ועוד - טענת השידול היא במישור האתי ואין זה מובן מאליו כי בית המשפט ידון בטענה מסוג זה (וראה בעיניין זה רע"א 9930/17 אל מדאמין בע"מ נ' חביב שחאדה חנא (פורסם בנבו, 28.3.18) שם נקבע כי נושאים של אתיקה מן הדין בדרך כלל שידונו על ידי ועדת האתיקה של לישכת עורכי הדין).

...

לסיכום, לתובעים לא עומדת עילה בלשון הרע נגד הנתבעים, משום שלזכות הנתבעים עומדת במקרה דנא החומה הבצורה של הגנת סעיף 13(5) לחוק.

סוף דבר אשר על כן, התביעה נדחית על הסף.

בהתחשב מחד גיסא, בתוצאה ובסכום התביעה הגבוה והעובדה שלא היה מקום מלכתחילה להגשת התביעה, ומאידך גיסא, בהתחשב בכך שהתביעה מסתיימת כבר עתה, בשלב מוקדם, ישלמו התובעים לנתבעים שכר טרחת עו"ד ריאלי וסביר, בסך של 30,000 ₪, עבור ההליכים שהתקיימו עד כה. ניתן היום, י"ח טבת תשפ"ב, 22 דצמבר 2021.

לטענת הנאמן, מאחר והחייב נדון למאסר בגין מירמה בנסיבות מחמירות וגניבה מכספי לקוחות, אין חולק כי חובות החייב נוצרו בחוסר תום לב ובהיעדר שתוף פעולה, החייב היתנהל בחוסר תום לב במהלך ההליך.

אין צורך להכביר מילים על כי מעשי תרמית והונאה הנעשים על ידי עורך דין כלפי לקוחותיו, חמורים שבעתיים בשל חובות הנאמנות והאמון המוגברים המוטלים עליו.

...

לפיכך, אף היחס בין החובות שנוצרו במרמה לבין מכלול חובות החייב, כפי שנקבע בע"א 3083/13 פלונית נ' שיכמן (11.1.15), מחייב את המסקנה כי דינו של ההליך ביטול בשל יצירת חובות בחוסר תום לב. באשר לחוסר תום לב בהליך עצמו, החייב סירב לשתף פעולה עם הנאמן, סירב למסור את כתובת מגוריו, הצהיר במעמד חקירתו (בשנת 2013) כי אינו עובד כלל, כלשונו עושה "ג'סטות", אינו מקבל קצבת ביטוח לאומי, ואין לו הכנסות.

עתה, הוא עותר למתן הפטר ובשל חוסר תום ליבו במובהק הן ביצירת החובות והן בהתנהלותו בהליך, לא ניתן להיעתר לבקשתו.

לאור האמור לעיל, אני מורה על ביטול ההליך וחלוקת כספי קופת הפש"ר על פי דין.

מדיניות הענישה (סעיף 40ג (א) לחוק העונשין): עיון במדיניות הענישה מעלה, כי לרוב מוטלים במקרים דומים, בהם מדובר על עבירות מירמה חמורות, בין היתר כאלה שבוצעו על ידי עורכי דין, עונשי מאסר בפועל.

בחלק אחר של המקרים, מדובר על עורכי דין, שפעלו במירמה כלפי בית המשפט ורשויות שונות, על מנת לקבל פסקי דין הצהרתיים, תוך הטיית הכרעות והחלטות של בית המשפט, שהתבסס על מצגי השוא, שהציג עורך הדין בפניו.

אותו מקרה דובר בפרשה שנמשכה כ- 4 שנים במהלכן הונה הנאשם ורימה לקוחות ומכרים, בסיוע אחרים, על מנת שאלו ישכרו את שירותיו כעורך דין ויוכל לגבות מהם שכר טירחה.

...

הדין הוא כי במקרים כאלה, נסיבותיו האישיות של הנאשם נדחות מפני האינטרס הציבורי המחייב מתן משקל בכורה לשיקול הגמול.

עוד אפנה בעניין זה, לדברים שאמר בית המשפט העליון ברע"פ 1096/09 מילשטיין נ' מדינת ישראל, שם דובר בעו"ד אשר רימה את לקוחותיו, ועל אף מצבו הרפואי, עונשו הוחמר מ-30 חודשי מאסר ל-45 חודשי מאסר והדברים שנאמרו שם יפים גם לענייננו, וכך אמר בית המשפט העליון (הדגשה שלי – ש.ב.): "...מקצוע עריכת הדין מושתת על האמון שנותן הלקוח בבא כוחו, במעשיו של המבקש, יש כדי לערער אמון זה ולהכתים ציבור גדול של עורכי דין, העושים את מלאכתם נאמנה, לאור כל האמור דין נסיבותיו האישיות של המבקש, לסגת מפני חומרת מעשיו, ומפני האינטרס הציבורי, המחייב ענישה מחמירה במקרים כגון דא". בנדוננו, פגע הנאשם באמון לקוחו, שעה שזייף מסמך בשמו, וחמור מכך, הנאשם פגע באמון בית המשפט ורשויות המדינה, בכך שזייף מסמכים, רימה והונה ערכאות משפטיות אלה, והוביל אותם להוציא תחת ידם החלטות/צווים מעוותים.

אשר על כן, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 14 חודשי מאסר בפועל.

לטענת התובעים "עטיה", מי שנחזה להיות בעל "חזות ערבית", שהיה עובד סעד מטעם חברה וטיפל במנוח, הוליך שולל, סחט והונה את המנוח והיה מהגורמים שנטלו את הכסף שהיה בחשבונו של המנוח.

כנגד חוות דעת המומחה מטעם התובעים, קיימים מסמכים רפואיים שכללו מעקב והערכות, במהלך השנים, שיש בהם, לכאורה כדי לתמוך בטענת הנתבע, כי עמד בחובת הזהירות המצופה ממנו כלפי לקוחותיו וכי לא נפל פגם בהתנהלות הנתבע, כלפי המנוח (ראו והשוו: ע"א 2579/11 בנק פועלים בע"מ נ' סולכור חברה לשיווק וקניות בע"מ (29.06.14)).

במסגרת ההליך, המנוח, שהיה מיוצג על ידי עורך דין, הגיש תצהיר לבית המשפט כי הוא כשיר ומודע למעשיו, וכי הוא מבין את משמעות פעולותיו מול הבנק.

...

בבקשה לסילוק על הסף נטען בין השאר כי דין התביעה להידחות מטעמים של העדר עילה, השתק, שימוש לרעה בהליכי משפט, הטעיה, מרמה, אשם תורם, שיהוי ואי צירוף בעל דין נצרך.

נוכח הצורך בהשלמת הבירור העובדתי ביחס לחלק מהטענות ובהתחשב במכלול הנסיבות, דין הבקשה להידחות.

המומחה ביסס את חוות דעתו על בסיס המסמכים שהוצגו בפניו, כאשר בסוף חוות דעתו נכתב כי "הנני קובע באופן חד-משמעי כי מר חרבי לא היה בעל יכולת שיפוט וקבלת החלטות עצמאית לצורך ניהול כספים וחתימה על ניירות בנתבע-בין 12.2015 ל-01/2019". כאמור, חוות דעת המומחה הרפואי מטעם התובעים, סומכת על המסמכים והתיעוד שהוצגו לו. בנוסף, צורף לכתב התביעה תיעוד נוסף של מסמכים רפואיים שונים, מהם עולה כי עד לשנת 2018, למנוח היו קשיים בהתנהלותו הנורמטיבית, וכי הוא נזקק מידי פעם לעזרה.