מצג שווא רשלני והשתהות בטיפול בבקשות תכנון ובניה

בנוסף טענה הערייה כי מקובל במקרים כמו המקרה שלפנינו שכל צד נושא בהוצאותיו שאחרת לא ניתן יהיה להגיע לפשרות ראויות ובנוסף דחתה הערייה את הטענות לפיה השמאי מטעמה פעל בנגוד להנחיות הערייה וכן דחתה את הטענות בדבר החשיפה הכספית של הערייה בשל טענותיו של התובע למצג שוא או רשלנות של הערייה.

כבר נקבע לא אחת כי: "בהיעדר סיבה מיוחדת שתצדיק אי פסיקת הוצאות או פסיקת הוצאות מופחתות לבעל דין שזכה במשפט. מן הראוי לפסוק לו הוצאות מלאות שלא יגרמו לו חסרון כיס...". (ע"א 2617/00 מחצבות כינרת (שותפות מוגבלת) נ' הועדה המקומית לתיכנון ובניה, נצרת עלית, פ"ד ס(1) 600, פסקה 21,(2005).

יותר מכך, בנספח יט' לכתב התביעה, שהנו תשובתו הראשונה של משרד הפנים לבקשה, מציין עו"ד לוינגר ממשרד הפנים כי : "שוחחתי עמך טלפונית לגבי התיק שבנידון לפני למעלה משבוע. לא חזרת אלי עד כה על אף תיזכורת נוספת. צר לי שעקב כך נוצר עיכוב בטפול בבקשה שבנידון..." .

מפירוט השתלשלות העניינים לעיל עולה לעמדתי כי הערייה השתהתה באופן ניכר בטיפולה באישור הסכם הפשרה ולא מלאה אחר חובתה החוזית לפעול בשקידה ובמהירות ראויה לאישור ההסכם ובעניין זה אפנה לסעיף 5(א) להסכם הפשרה בו התחייבה הערייה "לפעול בתוך זמן סביר ובשקידה ראויה ובמהירות להעברת החומר לאישור המועצה ולאישור שר הפנים..." .

...

סיכומו של דבר, אני נותן בזאת פסק דין המורה על אישורו של הסכם הפשרה אשר צורף כנספח טו' לכתב התביעה, ובהתאם אני מורה לוועדה המחוזית ולמשרד הפנים להמציא בתוך 30 ימים מהיום את האישורים הנדרשים מהם לצורך רישום הזכויות בחלקה החליפית דהיינו חלקה 26 בגוש 10048 על שמו של התובע.

בנוסף, אני מורה לעיריית חדרה לשלם לתובע את סכום הפיצוי שנקבע בהסכם הפשרה בסך של 900,000 ₪ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כמפורט בסעיף 5א להסכם הפשרה בתוך 30 יום מהיום, והצדדים יפעלו למילוי יתר התחייבויותיהם על פי הסכם הפשרה.

בנוסף וכאמור לעיל, אני מחייב את העירייה לשאת בהוצאות התובע בסך של 39,740 ₪ אשר ישולמו לתובע בתוך 30 ימים מהיום וכמו כן אני מורה על החזר אגרה בהתאם לתקנות וזאת בשים לב לכך שבתיק התקיים דיון אחד בלבד.

תמצית טענות החברה התובעת טוענת החברה כי הנתבעות פעלו ברשלנות, תוך מצגי שוא רשלניים מטעים וכוזבים, על בסיסם התבססה, פעולות ומחדלים שהעמידו אותה בסיכון לביטול הסכם השכירות מול המל"ל ואף לתשלום פיצויים ולמרות הפעולות הנמרצות שננקטו לצימצום הנזקים, פעולות הכוללות את הפשרה שגובשה מול המל"ל, נגרם נזק אשר על הנתבעות לשאת בו, הן בשל דמי שכירות שלא יכולה הייתה לגבות, והן בשל נזק מתמשך באשר לשימוש בחניון 2-.

טוענות הנתבעות כי מהלך הדברים שבין החברה למל"ל לא היה ידוע לה ושלא הייתה שותפה לו. טוענות הנתבעות כי חבל שהנתבעות לא פעלו מיד עם קבלת החזקה להגשת בקשה לקבלת ההיתרים הנדרשים כדין, ותחת זאת, המתינו עד לסיום העבודות שביצעו ורק אז הגישו הבקשה בשיהוי רב ולאחר המועד שהיה צריך לעשות כן לפי הדין, לפני תחילת העבודות.

לטענת הנתבעות, ככול שבוצעו בידי החברה עבודות הטעונות היתר בניה בטרם קבלת היתר, הדבר בלשון המעטה אינו תקין שהרי עבודות הטעונות היתר בניה יש להגיש בטרם ביצוע העבודות ויש ממש בטענה זו. תישאל השאלה, אם המל"ל הבהיר מההתחלה, במכתב מיום 15.5.06 כי ידרוש היתר עדכני תקף וכן אישורי רשויות תקפים, מדוע הדבר לא טופל בידי החברה סמוך ומיד לאחר מועד דרישה זה והאם הדבר אינו עומד כנגד בסיסה של עילת התביעה שהרי נושא הרשוי וההיתר יכול היה להתבצע לכל הפחות "במקביל" לעבודות וההתאמות עצמן.

יש לציין כי עד כאן, האישור לא היה חד משמעי, אלא שדוקא בחקירה החוזרת, בעמ' 24 למטה - 25 למעלה, אישר הוא באופן מפורש כי: "כשאני רואה את הבקשה שבפניי, והקף השינויים הפנימיים הכוללת גם הריסות ולא רק בנייה של מחיצות, יש מערך שלם של שירותים שבודאי מחייב היתר אינסטלאציה...". בהמשך אישר אדריכל טל יוסף כי בקשה להיתר בניה הייתה הפלטפורמה הנכונה ביחס לעבודות שבוצעו.

כפי שפורט לעיל, שאלה נכבדה הנה האם ישנה אחריות מוחלטת של הוועדה המקומית, המנפיקה טופס 4 כי בניית המבנה תואמת את היתר הבנייה ב – 100% ומסקנתי הנה שהכול תלוי בנסיבות ואין זה בלתי סביר שהמפקח לא "יעלה" על כל הפריטים שניבנו בסטייה מההיתר, למשל, שחלון ניבנה 10 ס"מ גבוה יותר מהמתוכנן או ברוחב מעט שונה, בפרט שאין הדבר מהותי לנושאי בטיחות.

...

בדיעבד, מסקנתי הינה שלא הייתה כל הצדקה לזימונו של עו"ד נחמן דברת, כי עדותו לא העלתה ולא הורידה מבחינת הפלוגתאות הנדונות ולמעשה לא ברור מדוע זומן עו"ד דברת כעד בתיק והתחושה בחקירתו הנגדית הינה שהשאלות שנשאל היו להצדקת הזימון ולא לגוף הדברים ולצורך בירור הפלוגתאות שבמחלוקת.

במכלול, הגם שלא מצאתי שיש הכרח לקבוע ממצאים בשאלה האם פעלה החברה בחוסר תום לב בזימונו של עו"ד נחמן דברת, לא ניתן לומר שאין כל ממש בטענת הנתבעות בעניין זה. לפיכך וכפי שפורט בגוף פסק הדין לעיל, אני מורה על דחיית התביעה.

החברה התובעת תשלם הוצאות הנתבעות בסך 20,000 ₪.

בתגובה נרשמו מפי מר עקנין הדברים הבאים: "מודיע כי השטח שהופקע המינהל אינו מוכן לטפל בביטולו. במידה והתושבים ירצו המינהל מוכן לבוא לקראתם, ולפצות את בעלי הזכויות במקום אחר". (ההדגשה אינה במקור - א.ט) בפרק הסיכום נאמר, בין היתר, כי בזמן התיכנון של השטח שהופקע תתוכנן גם שכונה עבור חיילים משוחררים מכפר ג'וליס וכי המינהל יפצה את הזכאים לכך בקרקע במקום אחר.

באותו פסק דין נאמרו הדברים הבאים לעניין היתיישנות התביעה: "בעניינינו נתגבשה עילת התובענה הקונקרטית של המערער כנגד המשיבים בעת שהובאה לידיעתו החלטת המדינה שלא להקצות את המקרקעין לחברות בפרוק לצורך בנייה בעמנואל. עיון בכתב-התביעה בהליך זה מלמד כי עילות התביעה כנגד משרד הבינוי והשיכון וכנגד מר אונגר נסמכות כל כולן על טענות בדבר מצגים מצד נציגי המדינה בדבר מחויבותה להקצות מקרקעין לחברות לצורך בנייה והפרת אותם מצגים. על יסוד טענות בדבר הפרת מצגים מטעם המדינה תובע המערער פיצויים מהמדינה ונציגה בטענות של חוסר תום-לב בניהול משא ומתן חוזי, בעילה נזיקית בגין מצג שוא רשלני ובגין הפרת הבטחה מינהלית.

בע"א 9981/17 צוויקלר נ' בן נון (8.9.2019) נאמר כי: "בנגוד לכלל הפורמאליים הקבועים בחוק ההתיישנות, דוקטרינת השהוי מותירה בידיו של בית המשפט שיקל דעת. היינו, גם כאשר מתקיימים התנאים הנדרשים להחלתה של דוקטרינת השהוי, יכול בית המשפט להדרש לבירור התביעה. ככלל, בשל פגיעתו בזכות הגישה לערכאות ובציפיותיו של התובע, השמוש באמצעי זה ייעשה בנסיבות נדירות וחריגות בלבד". מכל מקום, הנטל הכבד להוכחת דוקטרינת השהוי, בדומה לטענת ההתיישנות, מוטל על הנתבע (ראו: ע"א 9839/17 הביטאט בע"מ נ' CAFOM (17.12.2018)).

רשימה זו הוגשה לבקשת הנתבעת ובפרוטוקול אותה ישיבה נאמר כי " המינהל יעשה הכל למען קידום ההסדר בג'וליס, תנתן עדיפות לכפר הנ"ל ובמיוחד גוש 18461". לא ברור מדוע לא הושלם הטיפול בעיניין הפצוי שכן המסמכים שצורפו מטעם הצדדים אינם מלמדים על הסיבה בשלה לא בא הנושא אל סיומו.

...

סיכומו של דבר, ההבטחה שניתנה מפי מנהל המינהל בשנת 1978 הנה הבטחה שלטונית לכל דבר ועניין.

יחד עם זאת, נראה לי כי זכותם של התובעים לממש את ההבטחה השלטונית שניתנה להם לפני שנים רבות לקבל קרקע חליפית תמורת הקרקע שהופקעה מידם, גוברת, ומטה את הכף לטובת הכרעה בדרך זו, על כל החששות וחוסר הוודאות הנלווים אליה.

אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 30,000 ₪ וזאת תוך 30 יום מהיום אחרת יישא סכום זה ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מהיום ועד לתשלומו בפועל.

האישור של הוועדה לתיכנון ובניה הוא בדבר הגשת בקשה ביום 4.6.2002 עליו מופיע בכתב יד "הבקשה לשינוי יעוד בהתאם לגרמושקה המצורפת". הבקשה שצורפה היא בקשה להיתר בניה או לשימוש במקרקעין שתיאורה "לגיטימציה לחלק מן הבנין". היא מתייחסת ל- 340 מ"ר בקומת הקרקע לשימוש "מסחרי", ועוד 388 מ"ר בכל אחת משתי הקומות הבאות לשימוש "מגורים". למסמכים שצורפו על ידי התובע לא צורף היתר בניה, ולא נאמר שמצורף היתר בניה, ותמוה שהתובע צירף למסמכיו העתק חתום של הגרמושקה הכולל היתר בניה.

התובע השיב שמהנדס העיר שנטען שהוא הרגולטור, נתן אישורו ולא נכון שלא להסכים להסכמתו, ואם צריך רשוי, זה יקח שנה מיום הטיפול.

לטענתו, הנתבע ניהל את המיכרז באופן רשלני וחסר תום לב, כאשר לא פירט במכתב הזכייה את הדרישה להיתר בניה למשרדים.

זאת, כאשר הנתבע יודע היטב את הדין (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה, ירושלים, נז(5) 433 (2003)) שלפיו חלוף הזמן כשלעצמו אינו מצביע על שהוי, וכדי לקבל טענת שהוי על הנתבע להוכיח שיש לראות בחלוף הזמן ויתור על התביעה, שגרם לנתבע לשנות את מעשיו בהסתמך על כך. קשה להלום את טענת הנתבע שאם לא הגיש התובע את תביעתו למחרת הודעת הנתבע על ביטול הזכייה החל השהוי ובחלוף 9 חודשים הצטבר שהוי של 9 חודשים, כטענת הנתבע.

על כן, הועדה לא הוטעתה על ידי מצג שוא כאילו תוכנית בנין העיר מאפשרת שימוש למשרדים, והעובדה שהסתפקה בהיתר בניה למסחרי כמקיים את הדרישה להתאמת השמוש לתוכנית בנין העיר שנדרשה בתנאי המיכרז, אינה נובעת ממצג שוא של התובע, אלא כנראה מייעוץ שגוי שניתן לועדת המכרזים על ידי יועציה ומשגיאה של חברי ועדת המכרזים, שידעו היטב, או היה עליהם לדעת היטב, מה נידרש לעומת מה שהוצג על ידי התובע.

...

(1991) אני דוחה את התביעה לתשלום אובדן היתרון הכלכלי בהסכם השכירות בשל ההפרש בין הסכום שהנתבע היה מוכן לשלם לפי הסכם השכירות לבין דמי השכירות של 37 ₪ למ"ר, שכן האובדן לא הוכח כראוי.

אני דוחה את טענת הנתבע בדבר נזקים שכביכול נגרמו לו עקב הפרת ההסכם על ידי התובע.

הנתבע לא הגיש תביעה לפיצויים ולא הגיש תביעה שכנגד ולא טען לקיזוז ועל כן אין צורך לדון בנזקים שנגרמו לו. סיכום על פי כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה בחלקה ומחייב את הנתבע לשלם לתובע 16,853 ₪.

אמנם הנתבע הכין כתב תביעה, אלא שבפועל הסתבר למנוח בדיעבד, שהנתבע מעולם לא הגיש את כתב התביעה לבית המשפט, תוך שהוא מציג לפני המנוח מצג שוא שקרי לפיו התביעה הוגשה ואף החלה להתברר בבית המשפט.

דיון והכרעה במסגרת פסק הדין יהא על בית המשפט להכריע בשאלות הבאות: האם התביעה היתיישנה, או לחילופין הוגשה בשיהוי ניכר? האם התובעים רשאים להגיש את התמלילים שנערכו לשיחות המוקלטות בין המנוח לנתבע לאור האמור בסעיפים 4 ו-6 להסכם פשרה שנחתם בין הצדדים ביום 16.10.2016 (להלן – "הסכם פשרה")? ככל שהתשובה לשאלה ב' חיובית, האם התמלילים מהוים ראיות קבילות? האם הנתבע התרשל בעת ייצוג התובע? ככל שהתשובה לשאלה ד' חיובית – האם התובעים הוכיחו שניגרם להם נזק עקב רשלנותו של הנתבע (קשר סיבתי), ואם כן- מה גובהו? במסגרת פסק הדין, לא התייחסתי לעובדה שניתן צו הריסה למבנה, בשל העובדה שהוצגה לפני תעודת עובד ציבור שנחתמה ביום 12.2.2023 (הוגשה לתיק בית המשפט ביום 14.2.2023), ממנה עולה כי צו ההריסה אינו בתוקף עוד (סעיף 4 לתעודת עובד הציבור), וכי למעשה, אין בכוונת הועדה המקומית לתיכנון ובניה עירון, לפעול להגשה חוזרת של הבקשה למתן צו ההריסה, בין היתר בשל שקולי מדיניות האכיפה (סעיף 5 לתעודת עובד הציבור).

משהוצגו לפני התובע 3 עובדות שעניינן נסיבות עריכת התכנית שסומנה נ/1, והעובדה שהיא נחתמה על ידי מהנדס אחר, בחר התובע 3 להשיב שהוא אינו בטוח מי חתום על תכניות אלה (עמוד 15 שורות 10-19 לפרוטוקול דיון מיום 21.2.2023), וכשעומת אל מול מוצג נ/1 השיב "אני יודע שאבו רקייא טיפל בנושאים אחרים לאבא" עמוד 15 שורה 22 לפרוטוקול דיון מיום 21.2.2023), קרי- ניסה להקטין את חלקו של מי שחתום על התכניות שהוגשו לועדה המקומית לתיכנון ובניה (נ/1) , במגמה לבסס תביעתו כנגד המהנדס (עמוד 14 שורות 22-23 לפרוטוקול דיון מיום 21.2.2023).

גם בעיניין טענת ירידת הערך, והטענה לפיה בשל תיכנון שבוצע על ידי המהנדס או עבודות הקבלן, ירד ערכו של המבנה, לא יכולות להיתקבל מקום בו לא ברור מה הכיל מוצג נ/1, ומה השוני בינו לבין התכניות שהוצגו למומחים מטעם התובעים, שכן ייתכן שכל אותם מצגים בעיניין גובה המבנה ביחד לכביש, נכללו כבר במוצג נ/1, ואלה נערכו על ידי מהנדס ומתכנן שלד אחרים.

...

סוף דבר לאור המקובץ, על-בסיס התשתית העובדתית והראייתית שהונחה לפניי, מצאתי לקבל כאמור את טענת התובעים בדבר התרשלות הנתבע בתפקידו כמייצג המנוח, לדחות את התביעה בכל הקשור לנזקים שנבעו מאי הגשת התביעה כנגד המהנדס והקבלן בשנת 2009 או בכלל, ולאשר מתוך תביעתם את החזרי התשלומים ששולמו על ידי המנוח לנתבע בעבור שכר טרחתו בתביעה, ואגרות בית המשפט.

הנני מחייבת את הנתבע בתשלום סך של 30,057 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת כתב התביעה שלפניי, ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף הנני מחייבת את הנתבע בתשלום שכר טרחת ב"כ התובעים בסך כולל של 3,517 ₪.