מעשה מגונה בכוח תוך כדי יחסי מרות במקום העבודה

ביום 20.5.2021 היתקיימה בזום ישיבת שימוע בעיניינו של המבקש, בהישתתפות שלושה נציגים של אגף המשמעת בנציבות שירות המדינה, המבקש ובאת כוחו.

בית הדין האיזורי קבע כי המבקש אישר את עצם היתרחשות האירועים שפורטו בכתב האישום, אם כי ביקש לראותם בהקשרם על רקע מקום העבודה הספציפי בו בוצעו; משמדובר בעבירות חמורות כלשעצמן, שהתרחשו בכותלי מוסד חינוכי, על ידי מנהל המוסד עצמו (דהיינו במסגרת יחסי מרות), הרי שאף אם אין מדובר במעשים שהם ברף החמור ביותר של עבירות הנכללות בהגדרת "מעשה מגונה" או "הטרדה מינית", לא מתקיימות נסיבות המצדיקות היתערבות בהחלטתו המנהלית של הנציב.

בית הדין הוסיף וקבע כי הטענה לפיה בשלב מתן ההחלטה יש לשקול את חומרת המעשים המיוחסים לעובד ואם אינם חמורים כדי להצדיק פיטורים גם אין מקום להורות על השעיה נדונה ונדחתה בהליך אחר.

כאמור, בהתאם לפסיקה, בית הדין אינו שם את שיקול דעתו במקום שיקול דעתו של הנציב, שלו הסמכות להחליט על השעייה, אלא רק מעביר ביקורת שיפוטית על החלטתו, דהיינו בחינה אם היא עומדת באמות המידה שבהן נבחנת החלטה מנהלית – קבלתה החלטה משיקולים עינייניים, סבירות, מדינתיות, הגינות ותום לב ותוך שמירה על כללי הצדק הטבעי.

...

אשר לשיקול של "פגיעה בציבור" – מקובלת עליי קביעתו של בית הדין האזורי כי אין מדובר רק בציבור המצומצם - הצוות, ההורים ותלמידי בית הספר – שנמצא בקשרי עבודה ישירים עם המבקש, שכן בעת בחינת השיקול של פגיעה באמון הציבור בשירות הציבורי יש לבחון שאלה זו בהיבט הרחב, של אמון הציבור בכללותו.

לא מצאתי, כי במקרה הנדון מתקיימת נסיבות המצדיקות התערבות בשיקול דעתו של הנציב ובהחלטתו להשעות את המבקש מעבודתו בשלב זה. נוכח המסקנה אליה הגעתי, לפיה אין מקם להתערבות בהחלטת בית הדין האזורי, איני נדרשת לשאלה אם היה מקום למתן סעד זמני (כמו גם סעד זמני במסגרת הליך בקשת רשות הערעור) עת לא הוגשה תובענה עיקרית על ידי המבקש [ראו לעניין זה בר"ע (ארצי) 48889-09-17 שדה – מדינת ישראל (1.10.2017); בר"ע (ארצי) 36369-09-16 נופר – מדרשת שדה בוקר בנגב (חלצ) (13.10.2016); כאמור בשולי החלטת הנציב, "החלטה זו תיבחן מעת לעת בהתאם להתפתחויות התיק המשמעתי נגדך". אין באמור בהחלטה זו כדי לפגוע בזכותו של המבקש לפנות לנציב ולבקש לשקול את החלטתו מחדש, ככל שיחולו התפתחויות בתיק המשמעתי שלהן השלכה על החלטת ההשעיה.

סוף דבר – בקשת רשות הערעור נדחית.

רקע – אישומים והשתלשלות העניינים: העותר, כבן 63 שנים, הוא אסיר פלילי שנידון ל-11 שנות מאסר בפועל, החל מיום 21.05.13, וצפוי להשתחרר לכל המאוחר ביום 20.05.24: עונש זה הוטל על העותר לאחר שהורשע בעבירות של היתעללות בקטין או בחסר ישע, גרימת חבלה חמורה לקטין, מעשה מגונה תוך שימוש בכוח או באיומים, כליאת שוא ותקיפה, וכן עבירות שדול להתעללות בקטין או בחסר ישע ולכליאת שוא; מעשי העותר, בקליפת אגוז, נעשו במסגרת מעֵין-כת או קבוצת מישפחות, שהעותר הנהיג כמנהיג רוחני, ולמעשה השתלט על חברי הקבוצה שסרו למרותו וצייתו להוראותיו.

רמת מסוכנותו המינית של העותר, כשהוא מצוי ביחסי מרות ושליטה, היא גבוהה, אך המסוכנות לפגיעה מינית בקורבנות מזדמנים היא נמוכה.

ביום 26.11.19 היתכנסה ועדת אלמ"ב ודנה בעיניינו של העותר כשלפניה, בין היתר, דו"ח האיבחון הפסיכולוגי [החלק הגלוי בחוות דעתה של הוועדה צורף לכתב העתירה כנספח ד'; החלק החסוי הוגש לבית המשפט כמוצג 2 (חסוי)]: נמצא שהעותר ממשיך להרחיק ממנו והלאה את אחריותו למעשים ואטום לעוצמת הפגיעה בקורבנות; לוקה בעיוותי חשיבה ובחוסר באמפתיה לזולת; מביע חיצונית רצון לטפול אך למעשה אינו מעוניין בכך ולא עבר כל טפול במהלך מאסרו; ממשיך לעמוד בקשר עם חלק מחברי הקבוצה ולהשפיע על משפחתו, ועד כדי המשך שליטתו בהם.

ביום 09.02.20 כתבה ראש תחום טו"ש בכלא אילון דו"ח על העותר, במענה לבקשתו לחופשה חריגה, בעתירה הנוספת [נספח לכתב התשובה בעת"א 51029-12-19]: העותר מוחזק באגף נקי מסמים, תיפקודו תקין, לא נרשמו לחובתו הפרות משמעת והוא מתפקד באופן רציף ואחראי בעבודתו במפעל תעשיות שב"ס. לעניין טפול, העותר משתף פעולה ומביע מוטיבציה, אף שאינו לוקח אחריות מלאה על מעשיו וממעיט מחומרתם.

אינני סבור שניתן להסיק, כגישת ב"כ העותר, כי הוועדה עיינה רק בחלקי-מסמכים, או עשתה מלאכתה פלסתר; מכל מקום, החומר שלפני ושנסקר לעיל תואם את מסקנותיה העיקריות של הועדה; עניינו של העותר יובא שוב בפני הועדה באוגוסט 2020, ומוצע כי הועדה תקפיד יותר על רישום הפרוטוקול; הרושם הקודר שמותירים תפיסותיו, דפוסיו והתנהגותו של העותר, מבוסס היטב, והחלטת המשיב, שנסמכה על המידע הרב שנאסף במבדקים השונים, אינה נגועה בפגם מינהלי מכל סוג.

...

חומרתם של מאפיינים אלה ואחרים הוביל את המאבחנים למסקנה בדבר ליקויים קליניים במישור האַפֶקטיבי והבינאישי.

אינני מקבל את טענת העותר לקושי להירתם לטיפול מחמת אי-ידיעת השפה – טענה הנסתרת בתקשורת השוטפת בין העותר לבין מבצעי המבדקים, לרבות ציטוטים מדבריו, באופן התואם את ניסיונו המניפולטיבי להציג עצמו כלוקה ביכולות חשיבה נמוכות [אבחון פסיכולוגי, 17.11.19].

העתירה נדחית.

לפיכך, נדחית העתירה.

]השופטת ד' ברק-ארז: העתירה שבפנינו מעוררת טענות שונות הנוגעות לטפול בתלונה שהגישה העותרת בגין הטרדה מינית ומעשה מגונה שלטענתה ביצע בה עובד שהיה ממונה עליה במקום עבודתה, ובכלל זה בנוגע לפירסום פסק הדין המזכה שניתן בעיניינו של אותו עובד.

התלונה במקום העבודה – הממונה ביררה את המקרה וביום 6.8.2017 הגישה את ממצאיה ובכלל זה קבעה: כי ההזמנה של העותרת לבילוי לאחר שעות העבודה עלולה להחשב כהצעה בעלת אופי מיני תוך ניצול יחסי מרות; כי קובץ תמונות הערום ששלח המשיב לעותרת עולה כדי הטרדה מינית "שאינה ברף הגבוה ביותר של החוק"; וכי הסירטון ששלח המשיב בקבוצה בה חברים עובדי היחידה שכפופים לו מבטא סביבת עבודה עוינת והתנהגות שאינה מצופה ממנהל בחברה.

המשיבות מציינות כי לאחר מתן פסק הדין נבחנה בפרקליטות המחוז האפשרות לערער על פסק הדין אולם בנסיבות הקונקרטיות של המקרה ומטעמים מקצועיים שונים הוחלט שלא להגיש ערעור, כפי שאף נימסר לבאת-כוח העותרת במענה לפנייתה בנושא זה. בכל הנוגע לטענות העותרת ביחס לנוסח פסק הדין המאפשר את זהוי העותרת טוענות המשיבות כי חלק מהטענות "אינן משוללות יסוד", וכן צוין כי ההחלטה ניתנה מבלי שהתבקשה תגובת הפרקליטות.

על כן, במישור העקרוני וכאמור מבלי להתייחס לנסיבות המקרה שבפנינו, צריך להיות ברור ומובן שהפצת תמונות וסרטונים בעלי תכנים מיניים בסביבת עבודה היא היתנהלות פוגענית שאינה לגיטימית, ולמעשה אף פעם לא הייתה כזו, גם אם בעבר הייתה מחוץ לתחום השגתו של המשפט (בעיניין זה ראו: עש"ם 5771/01 פודלובסקי נ' נציב שירות המדינה, פ"ד נו(1) 463, 474-472 (2001); דפנה ברק-ארז "מזיהוי עוול לסעד: בעקבות Claiming, Blaming, Naming" מעשי משפט ג 33, 35-34, 38 (2010)).

...

אין לאפשר את עקיפתם של הליכי הערעור הקבועים בחוק על-ידי הגשת עתירה לבג"ץ (ראו: בג"ץ 6917/17 לביא נ' המפקח על הביטוח באגף שוק ההון והביטוח, פסקה 3 (10.6.2018); בג"ץ 1699/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (17.6.2020)).

גם בכך יש כדי לחזק את המסקנה כי העתירה דנן אינה המסגרת הדיונית המתאימה לבירור טענותיה.

סוף דבר: העתירה נדחית.

טענות הצדדים בהודעת ערעור ארוכה ומפורטת, ובהשלמת טיעון בעל פה, עת ניתן לבא כוח המערער לטעון ארוכות משך מספר שעות, השיג המערער הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין.

עבירת הטרדה מינית או מעשה מגונה, המבוצעת תוך כדי יחסי מרות, מלווה לעיתים מתחושת בושה, עלבון וקלון דוקא של הנפגע עצמו, על לא עוול בכפו.

אמצעי המשמעת שננקטו כנגד המערער אך ראויים, ויש בהם כדי להצביע על הפסול במעשיו, תוך שידור מסר והבהרת גדרי ההיתנהגות הראויה, בכל הנוגע למעשי הטרדה מינית, מעשים מגונים והתנהגות בלתי הולמת, אשר יש לה גוון מיני מטריד, במסגרת מקום העבודה.

...

בית הדין מצא חיזוק לכל אחת מהעדויות בראיות נוספות, ואף דחה את גרסת המערער, באשר לכל אחד ואחד מארבעת האישומים בהם הורשע, עת מצאה בלתי מהימנה.

ברם, בית הדין בחן את שלל מחדלי החקירה הנטענים, ומצא כאמור, כי אף הצטברותם אינה גורעת מהמסקנה, לפיה הוכחה אשמת המערער מעבר לספק סביר.

בשים לב למסקנתי, לפיה יש לדחות את הערעור על הכרעת הדין, איני מקבל אף את טענות המערער באשר לאמצעי המשמעת שננקטו כנגדו.

הערעור נדחה איפוא על כל חלקיו.

במסגרת השיעורים, ובמספר רב של הזדמנויות, ביצע המבקש מעשים מגונים במתלונן, שפורטו על-ידי בתי המשפט דלמטה ולא מצאתי לחזור עליהם, והכל תוך ניצול יחסי תלות, מרות, חינוך והשגחה, לשם גירוי וסיפוק מיניים.

אף במעמד זה, שב המתלונן ומסר כי תומך בכך ש"[המבקש] ירצה 9 חודשי עבודות שירות במקום בית סוהר ואני אקבל שקום ועזרה של פסיכולוג"; וכי "עדיף [שהמבקש] יקבל טפול ואם אפשר לעזור לו וגם לעזור [למתלונן]". עוד ביום 19.09.2023, הוגשה תגובה מטעם המדינה, במסגרתה צוין כי נפל פגם בעצם הפנייה הישירה של בא-כוח המבקש למתלונן, שלא באמצעותה, בפרט בשים לב לפגיעותו הרבה.

בית המשפט קבע כי נכונות המבקש להגדיל את הפצוי, מיוזמתו, "באה מהבנת אמת של חומרת מעשיו ושל מצוקת [המתלונן], והיא מבטאת את חרטתו הכנה ואת נטילת האחריות על ידו". לצד זאת, בית המשפט עמד על כך ששיקול הפצוי בקביעת הענישה בעבירות כבעניינינו, הוא מוגבל, ואין בו כדי להצדיק הקלה בעונש עד כדי שזה ירוצה בדרך של עבודות שירות – בשים לב לחומרת המעשים המיוחסים למבקש.

...

באיזון עם יתר שיקולי הענישה, מצא בית המשפט לקבל את 'הצעת' המבקש להעלאת היקף הפיצוי תוך הפחתת עונש המאסר, הגם שלא במלואה.

בהינתן האמור, סבורני כי ענייננו מעורר קושי של ממש, הן בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הן ב'הצעת' המבקש בגדרי הבקשה שלפניי.

סוף דבר, הבקשה נדחית.