המערער הורשע בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, החזקת סכין, איומים, הטרדה מינית והפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו ונדון ל- 6 שנות מאסר בפועל, ו- 18 חודשי מאסר על-תנאי.
...
בנסיבות אלה, ונוכח הדברים שנאמרו לעיל, סבורני כי אין מקום להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי וזה יישאר על כנו.
על רקע התרשמות שירות המבחן כי הנאשם מתקשה לקחת אחריות על אופן התנהלות חייו, לבקר את התנהגותו ולצפות את הסכנות וההשלכות של מעשיו והתנהלותו, והתרשמותו כי בעת כעס הנאשם מגיב בהתפרצות אלימה ומתקשה לווסת את דחפיו, תוך נטיה לשימוש באלימות, נראה לי כי יש צורך בהרתעת הנאשם מפני ביצוע עבירת אלימות נוספת, וכי יש סיכוי של ממש שהטלת מאסר משמעותי תביא להרתעתו.
"אולם אחד מן השיקולים אשר ניתן לשקול בעת גזירת הדין (שאין בכוחו להביא לחריגה ממתחם הענישה) הריהו רלוונטי לאירוע נושא דיוננו – הצורך בהרתעת הציבור. האלימות הגואה במקומותינו אינה גזירת-גורל ולא כורח המציאות. יש צורך לשנות את המאזן. במקום שאזרחים ישרים תמימי-דרך יִרְאו ויִרָאו, יחששו לבטחונם, יהיו אלה העבריינים האלימים – בכוח ובפועל – שאימת הדין תיפול עליהם, והם יֵרתעו מפני שימוש בנשק קר וחם לשם חיסול חשבונות בעשיית דין עצמית. שינוי המאזן – הסבת יראת האנשים התמימים לאימת אנשי-המדון – צריך להעשות גם באכיפה ובענישה קשה."- ע"פ 8641/12 מחמד סעד נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (05.08.13)
בהתחשב בכל האמור, אני דן את הנאשם לעונשים הבאים:
30 חודשי מאסר בפועל, מיום מעצרו.
אני מחייב את הנאשם לשלם למתלונן פיצוי בסך 5,000 ₪.
