מערער המואשם במעשי סדום ומעשים מגונים בקטינות

בגין מעשיו אלה הואשם המערער בעבירות חטיפה לשם ביצוע עבירות מין, חטיפה לשם כליאה, כליאת שוא, אינוס, מעשה סדום, מעשה מגונה, כל אלה בקטינה בת 14.5 שנים בעת ביצוע המעשים, וכן בעבירות שימוש ברכב ללא רשות ונהיגה ללא רישיון נהיגה וללא ביטוח.

...

אף שמכלול הראיות נוטה יותר לגרסת המתלוננת, הרי משעסקינן במשפט פלילי, אני סבור כי התשתית הראייתית באשר לנסיבות ראשיתו של האירוע אין בה כדי להוכיח את אישום החטיפה מעבר לספק סביר, ועל כן יש לדעתי לזכות את המערער, מחמת הספק, מהעבירה של חטיפה לשם ביצוע עבירות מין.

המסקנה מן האמור היא, כי הראיות עליהן הצביע המערער אינן מבססות מסקנה כי המתלוננת התלוותה לנסיעה ברכב מרצונה, כטענתו.

לסיכום פרק זה: אני סבור כאמור כי יש לזכות את המערער מעבירת החטיפה לשם ביצוע עבירות מין, לפי סעיף 374א לחוק העונשין, ולהותיר על כנה את ההרשעה בעבירת כליאת שווא, לפי סעיף 377 רישא לחוק.

בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער, בתום שמיעת ראיות, בכל העבירות שיוחסו לו: באישום הראשון (הנכדה) – ריבוי עבירות של מעשה סדום ומעשה מגונה בקטינה בידי בן מישפחה, לפי סעיפים 351(א), 347(ב) ו-345(א)(3), וכן לפי סעיפים 351(ג)(1), 348(א) ו-345(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), בהתאמה; באישום השני (האחיינית) – ריבוי עבירות של מעשה מגונה בקטינה בידי בן מישפחה וניסיון למעשה מגונה כאמור, לפי סעיפים 351(ג)(2), 348(ב), 345(ב)(1) ו-345(א)(1) וכן 25 לחוק העונשין; עבירה של הטרדה מינית (לפי סעיפים 3(א)(6)(א) סיפא ו-3(א)(4) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998) ועבירה של פגיעה בפרטיות (לפי סעיפים 2(3) ו-5 לחוק להגנת הפרטיות, התשמ"א-1981); באישום השלישי (הבת) – עבירה של תקיפה מינית, לפי סעיפים 348(ב) ו-350 לחוק העונשין (כנוסחו בעת ביצוע המעשים); באישום הרביעי (פורנוגראפיית קטינים) – עבירה של פירסום והצגת תועבה, לפי סעיף 214(ב3) לחוק העונשין.

כן צוין כי "מידת האשם" של המערער היא "מוחלטת", כהגדרת בית המשפט המחוזי; וכי במעשיו גם ניצל לרעה את כוחו וסמכותו כלפי המתלוננות, עת שהו עמו ביחידות ובנסיבות שהיו בשליטתו.

...

כשלעצמי, אני נוטה להימנע מטרמינולוגיה של צבירה, ולהסתפק בכלל המובן מאליו שמספר העבירות המיוחסות לנאשם בגדרו של כל אישום אמור להשפיע מטבע הדברים על קביעתו של מתחם העונש – הן המתחם התחתון והן המתחם העליון – וממילא גם על מידת העונש שיושת בסופו של דבר.

אני מצטרפת אפוא למסקנתו של חברי השופט אלרון כי יש לדחות את ערעורו של המערער ולקבל את ערעורה של המדינה על גזר הדין.

נקודה זו היא הנימוק השני שמוביל אותי למסקנה כי יש להותיר את הדיון בסוגיות הכלליות לעת מצוא, ולאחר שהצדדים קיבלו הזדמנות לטעון בעניין.

בהליך קמא הורשע המערער בעבירת מעשים מגונים בקטין לפי סעיף 356 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), מעשה סדום בקטין, לפי סעיף 350(א)(2) לחוק העונשין – טרם תיקון 22 לחוק, מעשה סדום בנסיבות אינוס קטין בן מישפחה, לפי סעיף 351(א) יחד עם סעיף 347(ב) לחוק העונשין, ומעשים מגונים בקטין בן מישפחה, לפי סעיף 351(ג)(1) יחד עם סעיף 348(א) לחוק העונשין.

למשל, היא לא האשימה באף שלב את המערער בשימוש בכוח, והדגישה שהיא לא היתנגדה למעשים שנעשו בה, אף בשנים האחרונות של המעשים.

...

סיכום ביניים העולה מתוך הדברים בשלב הזה ביחס להכרעת הדין הוא שיש לקבל את ערעורו של המערער ביחס לאירוע הראשון (סעיף 3 לכתב האישום), ולזכותו, בהסכמת המדינה, בשל עילת ההתיישנות.

באירוע השישי (סעיף 9 לכתב האישום) יש לקבל את הערעור באופן חלקי ולשנות את העבירה שבה מורשע המערער ממעשה סדום למעשה מגונה בקטין בן משפחה לפי סעיף 351(ג)(1) יחד עם סעיף 348(א) בנסיבות 345(א)(3) ו-(ב)(1) לחוק העונשין.

סוף דבר, הייתי מציע לחבריי את התוצאה הבאה: ערעור המדינה על הכרעת הדין נמחק בהסכמת ב"כ המדינה.

המערער הואשם גם בהחזקת חומר תועבה עם דמוית קטין, לאחר שביום 5.11.2017 נימצאו בביתו מחשבים, תקליטורים וטלפונים סלולאריים המכילים חומרי תועבה רבים ובהם דמויותיהם של קטינים.

לפיכך חילק בית המשפט את האישומים בכתב האישום לשלוש קטגוריות: בקטגוריה הראשונה נכלל האישום החמור ביותר, בו הורשע המערער בגרם מעשה אינוס, גרם מעשה סדום, ביצוע מעשה מגונה בקטינה, גרם מעשה מגונה בקטינה והטרדה מינית; בקטגוריה השנייה נכללו שניים מהאישומים אשר כללו גם רכיב של סחיטה באיומים; בקטגוריה השלישית נכללו שאר האישומים, למעט אישום אחד הנוגע להחזקת חומר התועבה אשר נבחן בנפרד.

...

אין מנוס אפוא מהעברת מסר מרתיע חד משמעי באמצעות ענישה בלתי מתפשרת.

דיון והכרעה לאחר עיון בחומר שבכתב ושמיעת טענות הצדדים בעל-פה בדיון שהתקיים לפנינו, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות וכך אציע לחבריי לעשות.

דברים אלו יפים ביתר שאת בענייננו כאשר הסדר הטיעון לא כלל כל התייחסות לעונש וממילא לא אמור היה להביא לציפיות רבות בהקשר זה. סוף דבר, אציע כאמור לחבריי לדחות את הערעור ולהותיר את העונש שהושת על המערער על ידי בית המשפט המחוזי על כנו.

]השופט א' שטיין: הערעורים ההדדיים שלפנינו מופנים נגד עונש המאסר שהושת על המערער בע"פ 7120/20 (להלן: המערער) בעקבות הרשעתו, בגדריו של תפ"ח (מחוזי חיפה) 57623-06-15 (השופטים ר' שפירא, נשיא, א' אליקים, ס"נ, ות' נאות-פרי), בעבירות מין רבות וחמורות ביותר, שחלקן נעברו באופן סדרתי, ואשר כללו בעילות קטינה, מעשי סדום, מעשים מגונים, מעשי סדום ומעשים מגונים בקטינה בת-מישפחה, ניסיון לבצוע מעשה מגונה בקטינה בת מישפחה – והכל בנסיבות אינוס.

עונשי המאסר שברגיל מוטלים בגין העבירות שבהן נמצא המערער אשם עולים בהרבה על 12 שנות מאסר (ראו למשל: ע"פ 3536/12 פלוני נ' מדינת ישראל (22.3.2016); ע"פ 4360/15 פלוני נ' מדינת ישראל (8.3.2017)).

...

סבורני כי בנסיבות אלו, טוב נעשה אם נעצור את "רכבת ההרים" בגזר הדין שניתן על ידי הערכאה הדיונית ונראה בו את התחנה האחרונה.

מטעמים אלה, סבורני שלא נוכל לקבל את ערעור המדינה.