עוד טוען העורר כי יש לדחות את טענת המדינה לפיה ההצדקה להותרתו במעצר עד תום ההליכים היא החשש להדרדרות נוספת במצבה הנפשי הרעוע של הקטינה, אשר אף הביאהּ אותה לנסות ולשים קץ לחייה.
אכן, צודק העורר כי יש בעובדה שהקטינה השלימה את עדותה זה מכבר כדי להפחית את החשש האינהרנטי המאפיין עבירות מין במשפחה – הוא החשש לשיבוש הליכי משפט על ידי הנאשם.
...
לאור האמור, ובהצטרף להשפעתו של העורר על הקטינה ומידת השליטה בה העורר החזיק, לכאורה, על חייה, על כלל היבטיהם השונים, סבורני כי החשש לפגיעה בקטינה ולשיבוש הליכים עודנו עומד, אף אם עוצמתו פחתה (ראו בש"פ 4600/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (28.6.2023); השוו: בש"פ 6561/22, בפסקה 11).
לעת הזו, ובטרם הוברר אם נמצא לקטינה מקום מוגן אשר בכוחו לספק לה יציבות, ואשר במסגרתו היא חשה בטוחה, סבורני כי האיזון נוטה לטובת הותרת העורר במעצר מאחורי סורג ובריח.
סוף דבר: הערר נדחה והבקשה להארכת המעצר מתקבלת, כך שמעצרו של העורר יוארך ב-90 ימים, החל מיום 10.2.2024 או עד למתן פסק דין בתפ"ח 37576-11-22 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפי המוקדם.
