סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), קובע כי בית משפט רשאי לעצור נאשם עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, מקום שבו נמצא כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לו. בשלב זה אין בית המשפט נידרש להשתכנע כי בכוחן של הראיות להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (בש"פ 640/20 קטן נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (4.2.2020)), ועליו לבחון אם בחומר הראיות הקיים, לאחר שיעבור את מבחני הקבילות והמשקל ואת "כור ההיתוך" של ההליך הפלילי, טמון סיכוי סביר להרשעת הנאשם במיוחס לו (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 147-146 (1996); בש"פ 313/21 כהן נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (28.1.2021)).
חלופת מעצר
המשיבה טוענת שקיימות עילות מעצר נגד העורר בגין עבירות המירמה השונות ועבירות האלימות.
...
אף אני סבור כי עוצמת הראיות מספקת כדי להורות על מעצר עד תום ההליכים.
שירות המבחן הגיע למסקנה שהיעילות בחלופת מעצר, וגם במעצר בפיקוח אלקטרוני, "מוגבלת" בשל מאפייני האישיות של העורר, נוכח היכולת "להפעיל אחרים" מרחוק ומאחר שהתרשם כי המפקחים שהוצעו יתקשו לזהות גורמי סיכון ולצמצם אותם.
בהינתן כל אלה ונוכח עברו הנקי של העורר אני סבור שיש מקום להורות על בחינה נוספת של היתכנות מעצר בפיקוח אלקטרוני, תוך עיבוי הפיקוח שהוצע בעבר בדרך של הוספת מפקחים ובתנאים שימנעו קשר אפשרי עם עדים ועם גורמים שעלולים להשפיע עליהם, לרבות שלילת גישה מצד העורר למרשתת ולטלפון וקביעת הפקדות כספיות וערובות מתאימות.