מעצר עד תום ההליכים או שחרור בערובה אלימות

ודוקו, סעיף 21 לחוק המעצרים קובע כי בטרם החלטה על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים על בית המשפט לבחון האם "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שיחרור בערובה ותנאי שיחרור שפגיעתם בחרותו של הנאשם פחותה", וגם כשעסקינן בעבירות המקימות עילת מעצר סטאטוטורית בשל מסוכנות, על בית המשפט לבחון אפשרות של חלופת מעצר, ובילבד שזו משיגה את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחירות פחותה, ועל רקע המסוכנות הקונקרטית הנשקפת מהמשיב [בש"פ 668/18 מוסא אבו זאיד נ' מדינת ישראל (29.1.2018); בש"פ 1523/16 מדינת ישראל נ' פרץ (29.2.2016); בש"פ 7237/17 עאמר עאסלה נ' מדינת ישראל (24.9.2017); בש"פ 6128/14 מדינת ישראל נ' הדיה (12.9.2014)].

ראו בהקשר זה את פסיקת כב' השופטת (כתוארה אז) א' חיות בבש"פ 5443/03 חמודה לובאני נ' מדינת ישראל (26.6.2003): "אכן, עקרון השויון של נאשמים בפני הדין והאיסור להפלות ביניהם, מקום שאין בנמצא הבדלים של ממש, עקרונות מוכרים וחשובים הם והשמירה עליהם חיונית מטעמי צדק והגינות לקיומו של הליך פלילי תקין (ראו: בש"פ 345,650/89 מסיקה וגלאם נ' מדינת ישראל, פ"ד מג (2), 23; בש"פ 433/89 בומשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1), 89; בש"פ 361/83 אלמלם נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2), 381). יחד עם זאת, מקום שבו ניתן למצוא הבדלים בין הנאשמים, בעוצמת הראיות לכאורה הקיימת לגבי כל אחד מהם, בסוג האישומים המיוחס להם או ביכולתו של כל אחד מהם להפריך את המסוכנות הראשונית המיוחסת לו, בשל נתונים אינדיוידואליים שונים, כי אז קמה הצדקה להבחין בין הנאשמים ואין מקום להחיל את עקרון השויון לגביהם". וכן ראו בש"פ 2123/14 גאנם נ' מדינת ישראל (3.4.2014), שם קבע כב' השופט אורי שהם, כך: "הלכה היא כי עיקרון השויון, שלפיו אין ליתן יחס שונה לשווים, חולש על סוגיית המעצרים, ובכלל זה הוא חל גם על מעצרם עד לתום ההליכים של נאשמים. עיקרון השויון החל בדיני המעצרים מורה אותנו, שלא לנהוג בצורה שונה בין נאשמים שאין ביניהם שוני רלוואנטי, ככל שהדבר נוגע בשאלת המעצר (בש"פ 2468/94 כריים נ' מדינת ישראל (6.5.1994) ...; בש"פ 7686/03 רפייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 753, 763 (2003) ...; בש"פ 345/89 מסיקה נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(2) 723 (1989)). עוד נפסק, כי לעיתים יהיה די בקיומה של הפליה בין נאשמים שוים, על-מנת להטיות את כפות המאזניים, ולהביא לשיחרורם ממעצר (עניין כריים; עניין רפייב, בעמוד 764; ב"ש 1/87 דננאשוילי נ' מדינת ישראל, פ"ד מא (2) 281, 292 (1987)). לפיכך, תנאי מקדמי לשחרורו של נאשם ממעצר על בסיס טענת הפליה, נעוץ בשאלה האם קיים שוני רלוואנטי בינו לבין יתר הנאשמים. אין צריך לומר, כי קיומו של שוני מצדיק, ככלל, להבחין בין הנאשמים, ואין מדובר בהפליה אסורה. נקבע, כי לצורך בחינת השוני בין הנאשמים, ניתן יהיה להיתחשב, בין היתר, במידת מעורבותם בבצוע העבירה; בעברם הפלילי; ובעוצמת התשתית הראייתית בעיניינם (בש"פ 8623/10 סאלם נ' מדינת ישראל (5.12.2010); בש"פ 2985/06 אזערי נ' מדינת ישראל (1.5.2006))". מכאן, כפי שציינתי, במכלול השיקולים בקשר למשיב, ובכללם חלקו בכתב האישום ונסיבותיו האישיות, יובאו בכלל חשבון גם ההחלטות שנתקבלו בענייננם של יתר הנאשמים בכתב האישום, הנוגעות להמשך מעצרם או שחרורם.

(ד) למשיב לא יוחסו עבירות אלימות מכל סוג שהוא.

...

יתר על כן, משבית המשפט מצא להתרשם ממושכות מכל אחד מהמפקחים, באופן אישי ופרטני, ללא נוכחות מפקחים אחרים שטרם נשמע דברם, ובכלל זאת התאפשר לב"כ הצדדים להפנות שאלות מטעמם, בנוסף לשאלות שהופנו מטעם בית המשפט, הרי שהתרשמות בית המשפט היא הקובעת.

הנה כי כן, לאחר שמצאתי להתרשם מלא פחות מ-14 מפקחים מוצעים, אשר כולם הביעו רצון לתרום את חלקם על מנת להביא לשחרורו של המשיב, נחה דעתי כי נמצאו חמישה מפקחים, המודעים ברמה הנדרשת למיוחס למשיב בכתב האישום, מודעים לנסיבות מעצרו של המשיב וערים לגורמי הסיכון הנשקפים ממנו, כך שיהא בידם להציב בפניו גבולות ברורים ולדווח למשטרה כל אימת שיפר את תנאי מעצרו.

למותר לציין כי אין בנמצא חלופת מעצר הרמטית לחלוטין, משל המדובר בכליאה מאחורי סורג ובריח, אך בנסיבות דנא, בשים לב למעשים המיוחסים למשיב, המסוכנות הנשקפת מהם, עברו הפלילי, עילות המעצר, ולאחר שעמדתי על קנקנם של המפקחים הרלוונטיים, נחה דעתי כי המשך מעצרו של המשיב בפיקוח אלקטרוני ובפיקוח צמוד של מי מהפקחים שנמצאו מתאימים, לצד תנאים מגבילים, יביא לכדי הפחתה מספקת במסוכנות הנשקפת ממנו והחשש מפני שיבוש הליכי המשפט מצדו, תוך פגיעה מידתית ומופחתת בחירותו, בשלב דיוני זה. מכל המקובץ, הנני מורה כדלקמן: א) המשיב ישוחרר מבית המעצר להמשך מעצר בפיקוח אלקטרוני, בבית אחותו, שברח' טרומפלדור 6 ביהוד, בהתאם למפורט בדו"ח ממצאי בדיקת ההיתכנות מיום 2.12.2019, וזאת עד לתום ההליכים בעניינו.

בנוגע לנאשמים 1 ו- 2 הוחלט בזמנו על מעצרם באיזוק אלקטרוני, משהואשמו במעורבות בשישה מקרים של גניבות כלי רכב ועבירות נילוות; בעיניינם של הנאשמים 3 ו- 4, תושבי האיזור, שהואשמו בהתאמה במעורבות בארבעה ובשני מקרים של גניבות כלי רכב, כניסה לישראל שלא כחוק ועבירות נילוות, הוחלט על מעצרם עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם.

המחלוקת שנותרה נוגעת איפוא לשאלת הראיות לכאורה באישום השני, ובשאלת מעצרו של המשיב או שיחרורו בערובות כספיות.

אומנם עבירות רכוש אינן מקימות חזקת מסוכנות סטאטוטורית, אך נפסק כי עבירות רכוש מסוג גניבת רכב או התפרצות לדירה, גם אם אינן "מתוחכמות", טומנות בחובן מסוכנות טבועה נוכח הפוטנציאל הגלום בהן להתפתחות אלימות (בש"פ 45/10 מסארווה נ' מדינת ישראל (8.1.10)).

...

בשאלת השחרור ממעצר בערבויות כספיות יפים לענייננו הכללים שקבע בית המשפט מחוזי מרכז-לוד (כב' השופט ע' קובו) בבחינת סוגיית מעצר ושחרור של תושבי האזור המאושמים בעבירות רכוש, בעמ"ת (מרכז-לוד) 12279-09-17 מדינת ישראל נ' צאלח (19.9.17), כדלקמן: "...ככלל, בעבירות של שהייה בלתי חוקית בישראל, בצירוף עבירות רכוש משמעותיות, כגון: גניבת רכב, כאשר עילת המעצר המרכזית הינה עילת ההימלטות, בעוד עילת המסוכנות הינה בעוצמה חלשה, וכאשר עסקינן בנאשמים נעדרי עבר פלילי או בעלי עבר פלילי קל מאוד, הנטייה צריכה להיות לשחרור בערבויות משמעותיות. לעומת זאת, כאשר עילת המסוכנות הינה ממשית, בין אם בשל אופן ביצוע עבירת הרכוש (כגון: תחכום, התארגנות, ריבוי מקרים, נהיגה מסוכנת וכיוב'), ובין אם בשל עברו הפלילי של המשיב, ולצדה עילת ההימלטות, הרי שהנטייה צריכה להיות למעצר." עיון בפסיקה המנחה של בתי המשפט מוביל למסקנה כי ענייננו דומה למקרים בהם הורו בתי המשפט על מעצר נאשמים תושבי האזור שהואשמו בעבירות דומות.

לסיכום עילת המסוכנות הנשקפת מהמשיב לאור המיוחס לו בשילוב עם עברו הפלילי היא ממשית.

אשר על כן, אני מורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

בתאריך 17.1.22 שוחררו מבקשים 1,2 בתנאי מעצר בית מלא עד תום ההליכים בכפר נחום.

דיון והכרעה בבקשה לעיון חוזר, כגון הבקשה בה עסקינן, בית המשפט מוסמך לעיין מחדש בהחלטתו, רק בהתקיים תנאים המפורטים בסעיף 52 (א) לחוק המעצרים, שזו לשונו: "עצור, משוחרר בערובה או תובע, רשאי לפנות לבית המשפט בבקשה לעיון חוזר, בעיניין הנוגע למעצר, לשיחרור או להפרת תנאי השיחרור בערובה, לרבות בהחלטה לפי סעיף זה, אם נתגלו עובדות חדשות, נשתנו נסיבות או עבר זמן ניכר מעת  מתן ההחלטה". האם "עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה" ? על הסוגיות עליהן צריך בית המשפט לתת את הדעת בבקשה לעיון חוזר המסתמכת על "חלוף הזמן" עמד בית המשפט המחוזי בנצרת בבש 2347/06 פרץ שלמה נגד מדינת ישראל מפי כב' השופט אברהם אברהם : "מה, בכל זאת, ביקש המחוקק לומר בסעיף 52(א) לחוק המעצרים, כשקבע את החלופה השלישית, זו שעניינה חלוף הזמן מאז ניתנה ההחלטה? התשובה לכך מצויה בדברים שהבאנו למעלה מפי כב' השופטת פרוקצ'יה. יעודו העקרי של העיון החוזר הוא 'לבחון מחדש, האם בנקודת זמן מאוחרת להחלטת מעצר נגרע תנאי זה או אחר, שקיומו נידרש לצורך המשך המעצר'. על כן, אם 'עבר זמן ניכר מאז מתן ההחלטה, ניתן לחזור ולבחון סוגיות הנוגעות לעילת מעצר, ראיות לכאורה, וחלופת מעצר'." בהחלטת בית המשפט המחוזי בנצרת במסגרת בש 002201/06 עמיר מולנר נגד מדינת ישראל נקבע מפי כב' השופט נסים ממן בבקשה לשינוי תנאי מעצר הבית המלא: "לדעתי, לא עבר זמן ניכר כלל וכלל. חודשים ספורים של מעצר בית הם דבר שבשיגרה, והגם שצריך לעשות הכל כדי לצמצם את התקופה אין לומר שזהו זמן ניכר. ראו למשל, ב"ש [מחוזי נצ'] 2184/06 שהואן נגד מדינת ישראל, נבו המאגר המשפטי הישראלי [27.6.06] וגם בש"פ 6772/05 פלוני נ' מדינת ישראל תק-על 2005(3), 1750, עמ' 1752 שם נקבע כי -

במקרה שבפני הורשעו המבקשים על פי הודאתם בעבירות אלימות קשות כנגד גופם של המתלוננים, אחד מהם נכה וכנגד רכבם והכל בשני מופעי אלימות מתמשכים וביחד עם אחרים.

...

משבקשתו לעיון חוזר של העורר אינה עומדת בתנאי הסף האמורים, דינה להידחות".

" לאור עיקרון המידתיות מציין בית המשפט העליון כי המועד המתאים להגשת בקשה במקרה שבפניו יהיה בחלוף 9 חודשים משחרורו של העורר ולאחר דיוני ההוכחות הקבועים במועד זה. בהחלטתו בב"ש 3712/08 סעד רתיב נגד מדינת ישראל עומד בית המשפט המחוזי בחיפה, מפי כב' השופט ר. שפירא על פרק הזמן המהווה "חלוף זמן" המצדיק שינוי תנאי שחרור בערובה : "אוסיף עוד, לעניין זה, כי לטעמי, בעניינו של בגיר ובהעדר שינוי נסיבות אחר, זמן שיחשב לזמן המצדיק בחינה מחודשת של תנאי שחרור הוא פרק הזמן של חלוף תשעה (9) חודשים ממועד מתן החלטת השחרור. לעניין זה סבור אני כי יש ללמוד על הזמן לבחינת חלופת מעצר מהוראות סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996, הקובעות מנגנון של עיון חוזר בהחלטת מעצר לאחר חלוף תשעה חודשים. סבור אני כי פרק זמן זה מנחה כאמת מידה לפרק הזמן הראוי לבחינתה של חלופת מעצר, זאת בהעדר שינוי נסיבות אחר. " סיכומו של דבר, מהפסיקה המובאת לעיל עולה כי נקודת האיזון בין הפגיעה בחופש התנועה של המבקש השוהה במעצר הבית ,הפגיעה באיכות חייו ובחופש העיסוק והקניין שלו לבין הצורך באיון מסוכנותו של המבקש ממוקמת באזור תשעת החודשים בהם שוהה המבקש בתנאי מעצר בית מלא ולא לפני כן. אכן, ניתן לחשוב על מקרים בהם גם בחלוף תקופה קצרה יותר יהיה משום חלוף זמן המצדיק הקלה בתנאי השחרור בערובה אך לצורך כך על בית המשפט להתרשם כי פרק הזמן הקצר יש בו כדי להחליש באופן משמעותי את עוצמתה של עילת המסוכנות.

סוף דבר הבקשה נדחית בשלב זה. יחד עם זאת מצאתי להורות לשירות המבחן להתייחס במסגרת התסקירים שיוגשו לעונש בעניינם של המבקשים גם לבקשת המבקשים להעתקת מקום מעצרי הבית.

שנית, עיון בגיליון הרשעותיו הקודמות של המבקש מעלה כי קיים ספק של ממש במידת האמון שניתן לתת במבקש כי יעמוד בתנאי שיחרור בערובה או איזוק אלקטרוני שעה שהורשע בעברו בבצוע עבירות שבוש מהלכי משפט, הפרעת שוטר, סיוע לבריחה ממשמורת חוקית , עבירות אלימות כנגד שוטרים ואף שתי עבירות של הפרת הוראה חוקית בעיניינן העיד אחד המפקחים כי בוצעו בעת ששהה בפיקוח בני המשפחה בתנאים מגבילים.

סוף דבר לאור כל הטעמים לעיל אני מורה על דחיית הבקשה לעיון חוזר ועל הותרת המבקש במעצר עד תום ההליכים נגדו.

...

דיון והכרעה : לאחר ששמעתי טיעוני הצדדים והתרשמתי מן החלופה המוצעת מצאתי כי אין מקום להורות על שחרור המבקש בתנאי מעצר בית מלא או להורות על מעצרו באיזוק אלקטרוני והכל מן הטעמים הבאים : ראשית, מעיון בכתב האישום עולה כי מיוחסות למבקש עבירות חמורות של תקיפת סוהרים תוך הסתייעות בקביים , גרימת חבלות לסוהרים לרבות איומים בפגיעה בסוהרים.

למעלה מן הצורך אציין כי הגם שאין לשלול קטגורית התאמתם של הורים לצורך מלאכת הפיקוח על בנם הרי שנקבע בהחלטת בית המשפט העליון בתיק בש"פ 1248/20 מיכאל שרו איפרח נ' מ"י, פורסם במאגרים המשפטיים ((‏4.3.2020) : "13. יתרה מכך: כפי שכבר הזדמן לי להעיר, לדעתי, הפרקטיקה של מינוי אשת הנאשם (וכן ילדו או הורהו) כמפקחת במסגרת של חלופת מעצר או של מעצרו בפיקוח אלקטרוני איננה רצויה כל אימת שמדובר בעבירה חמורה שאיננה מוחרגת מן הכלל הפוסל את בן הזוג מלשמש עד נגד בן זוגו במשפט פלילי (ראו סעיפים 3, 4 ו-5 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971). מינוי מפקח שלא יוכל להעיד נגד הנאשם במקרה שהלה יבצע עבירה בהיותו נתון תחת פיקוחו מסכל את מטרות הפיקוח, והדברים ברורים (ראו בש"פ 8667/18 מדינת ישראל נ' מיעראי [פורסם בנבו] (‏7.12.2018), פסקה 13). סבורני, אפוא, כי די בטעם זה כדי לדחות את הטענות שהעלה המבקש נגד פסילת רעייתו כמפקחת במסגרת חלופת המעצר שהלה הציע." במקרה שבפניי אין אמו של המבקש כשירה להעיד כנגדו באם יפר את תנאי השחרור בערובה או האיזוק האלקטרוני.

סוף דבר לאור כל הטעמים לעיל אני מורה על דחיית הבקשה לעיון חוזר ועל הותרת המבקש במעצר עד תום ההליכים נגדו.

בית המשפט המחוזי מצא כי בדין קבע בית משפט השלום שיש להמתין עד לקבלת התסקיר, בהתבסס על כך שמדובר בעבירות של אלימות במשפחה המקימות חזקת מסוכנות סטאטוטורית; ובשל החשש שהעלתה המתלוננת.

סעיף 53(א) לחוק קובע כי עצור או משוחרר בערובה רשאי לערור על החלטת בית משפט בנוגע למעצר ושיחרור.

יחד עם זאת, בנסיבות מסוימות יכול בית המשפט לידון ואף לקבל ערר גם על החלטת ביניים, עוד בטרם התקבלה החלטה של בית המשפט הדן בעיניין ביחס לשאלה האם להורות על שיחרור של הנאשם בתנאים או להורות על מעצרו עד תום ההליכים.

...

גם שיקול זה שבית המשפט קמא הביא אותו בחשבון הוא שיקול רלוונטי, ואף אני סבורה כי במקרה כזה, נכון בדרך כלל לאפשר לערכאה הדיונית לסיים את מלאכתה בעניין חלופת המעצר (ראו: בש"פ 4026/15 גאזי חדד אראז מזאריב נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (15.6.2015) (להלן: עניין מזאריב)).

זאת, מאחר שמכלול הנסיבות שלעיל מביא למסקנה כי אין מדובר במקרה חריג די הצורך על מנת להצדיק ערר ב"גלגול שלישי", לגביו נפסק כי מתן רשות לערור לא תינתן בנקל (ראו למשל: עניין דהן, פסקה 9; בש"פ 2785/19 דן יאיר נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (18.4.2019); בש"פ 2809/14 רומן בזק נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (14.4.2014); בש"פ 5455/12 מרים אבו עדרה נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (11.7.2012); ועוד רבים אחרים).

משכך, הבקשה למתן רשות ערר נדחית.