מעסיק שלא הפריש לקופת הפנסיה מעבר לתקופת ההתיישנות

בנסיבות האמורות, ביקשה התובעת לחייב את הנתבעת בפיצויי פיטורים בגין 15 שנות עבודה ולא בגין 10 שנים כפי ששולמו על ידי הנתבעת, פיצוי בגין הפרת חוק עבודת נשים (הפסדי הישתכרות, אובדן הפרשות לגמל, אובדן הפרשות לקרן הישתלמות, אובדן דמי הבראה, הפסד פצויי פיטורים), פיצוי בגין אובדן דמי מחלה, פיצוי הפרת חובת שימוע, הפרישי שכר שלא שולמו לשנה"ל תשע"ו, הפרש דמי ביגוד שלא שולמו, קצובת נסיעה שלא שולמה, פיצוי בגין הפרשה מלאה לקופת פנסיה (גמל מעסיק) ופצוי נזק לא ממוני (עגמת נפש וחוק שויון הזדמנויות בעבודה).

התביעה לפצוי בגין אי הפרשה מלאה לקופת הפנסיה – לעניין זה טוענת התובעת כי, בגין התקופה שמשנת 2010 הופרשו לקרן הפנסיה סכומים המסתכמים ב- 1,077 ₪ פחות מן הסכומים שהיה על הנתבעת להפריש ברכיב התגמולים.

לטענת הנתבעת, מעבר לעובדה שהטענה בגין חלק מהתקופה היתיישנה, הרי שהנתבעת הפרישה את מלוא ההפרשות הנדרשות במהלך השנים והתובעת לא הציגה חישוב מדויק לביסוס תביעתה.

...

ביום כ"ב אב תשע"ז (14.8.2017) שבה התובעת ושלחה מכתב להנהלת הנתבעת, שכותרתו "בקשה חוזרת להעברת מקום העבודה". במכתב כתבה התובעת, בין היתר, כי "לפני שלושה חודשים הגשתי בקשה להעברת מקום העבודה לאזור מרכז הארץ, לפני כחודש יצרתי קשר ואמרו לי שעוד לא הספיקו לטפל בבקשה.... אבקש בכל לשון של בקשה לטפל בבקשתי ולשבצני באחד הבתי ספר כיוון שאני מפרנסת יחידה ובעלי אברך... דבר נוסף שעלי לציין שאני הרה בחודש השביעי להריוני מה שיקשה עלי מאוד למצוא מקום עבודה חילופי במציאות הנוכחית". ביום 22.10.2017, לאחר שפנייתה של התובעת לא נענתה, כתבה התובעת מכתב לגב' בריינדה ויינברג (מנהלת מחלקה לארגון ותקן בנתבעת), שבו שטחה את השתלשלות העניינים, ובסיומו כתבה – "ניסיתי להעזר במפקח ביה"ס בו עבדתי הרב לוריא שליט"א ובהמשך בהסתדרות המורים כיון שפניתי לביטוח הלאומי עם מכתב הפיטורין ולא אשרו לי אבטלה כיון שאני עומדת לפני לידה ופיטורי אינם תקפים. בנוסף ציינו בפני שאין באפשרותי כלל וכלל לחתום אבטלה רק לאחר שלושה חודשים מחופשת הלידה. כעת אני לקראת לידה (בימים הקרובים) שביעית בעז"ה ללא משכורת ובחוסר ודאות לגבי עבודתי לאחר הלידה. על כן אבקש מאוד לבדוק מה הדין לגבי השכר שלי בחודשים האחרונים (ספטמבר, אוקטובר) וכן לגבי שיבוץ בעבודה לאחר חופשת הלידה". בסופו של דבר, לאחר שגם בעקבות התערבות ב"כ התובעת דאז, הצדדים לא הגיעו להסכמות, הוגשה התביעה שבפניי.

סוף דבר נוכח האמור לעיל, תשלם הנתבעת לתובעת תוך 30 יום מיום שפסק הדין יומצא לידיה את הסכומים כלהלן, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (7.9.2018) ועד תשלומם המלא בפועל – הפרשי שכר בגין שנת הלימודים תשע"ו בסך של 3,464 ₪.

התביעה בגין הרכיבים האחרים נדחית.

יחד עם זאת, לאחר שהבאנו בחשבון את כלל נסיבות העניין ואת מצבה הכלכלי של התובעת, החלטנו – לפנים משורת הדין – שלא לחייבה בהוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו.

כמו כן, ואף שכאמור בכתב התביעה נטען שהתחשיב מתייחס ל- 22 שנים, הרי שנספח ח' מתייחס לתקופת עבודה בת 9 שנים, החל מחודש מאי 2009, עדיין מעבר לתקופת ההתיישנות לפי חוק, אך לא 22 שנים, דהיינו אף אם היינו מבינים את האמור בנספח ח', ברור שאינו נכון שכן יש להפחית ממנו הפרשים ביחס ליותר משנתיים, בשל היתיישנות; שלישית בסיכומי התובע (סעיפים 101 עד 104) לא מצאנו כל הסבר נוסף לעניין רכיב תביעה זה, למעט הפניה חזרה לתצהיר התובע, שכאמור לא הצלחנו להבין ממנו דבר.

נדגיש, כי מדובר בטענה שהועלתה על ידה כבר בראשית ההיתדיינות (ראו בסעיפים 26 ו' ו-29 ג' לכתב ההגנה), ולמרות זאת היתעלם התובע מטיעון זה וכלל לא היתמודד עימו; ולבסוף מעיון בסיכומי התשובה שהגיש התובע, עולה שגם בהם אין כל מענה ביחס לרכיב תביעה זה. השבת כספים שנוכו מהשכר ולא הועברו בפועל בכתב התביעה טען התובע כי בחודשים מסוימים נוכו משכרו על ידי הנתבעים סכומים לקופת הפנסיה כמו גם לביטוח הלאומי, אך אלה לא הגיעו ליעדם.

קרן הישתלמות בכתב התביעה טען התובע כי עם השלמת שלוש שנות עבודה, היה על הנתבעת להפריש לטובתו לקרן הישתלמות 2.5% משכרו, ולאחר שש שנים היה עליה להפריש 6% משכרו, אך למרות זאת לא הופרש עבורו כלל לקרן הישתלמות.

אשר לטענת התובע כי על פי צו ההרחבה משנת 2015 חל איסור על הפקדות חלף קרן הישתלמות, הרי שבנסיבות העניין מקובלת עלינו טענת הנתבעת כי אין בהוראה זו כדי להקים לעובדים ותיקים כמו התובע (שהחלו להיות מועסקים קודם לכניסת הצוו לתוקף, וקיבלו חלף קרן הישתלמות) לקבל ממעסיקיהם תשלום לקרן הישתלמות בנוסף לתשלום חלף קרן הישתלמות; שלישית למעלה מהצורך, מקובלת עלינו גם טענת הנתבעת, לפיה בכל מקרה תחשיבי התובע ברכיב זה אינם נכונים, כיוון שהם נעשו לפי שכר קובע שקבענו שאין הוא נכון, ותוך היתעלמות מתקופת ההתיישנות.

זאת, לאור התחייבות הנתבעת, במכתבה אליו מיום 20.2.18 (נספח ו' לתצהיר התובע) כי "לפנים משורת הדין תערוך לו גמר חשבון כמפוטר" ברם, אין בכך כדי להואיל לתובע, שכן במהלך תקופת עבודתו הופרש עבור התובע משכרו סך של 8.33% עבור פצויי פיטורים, ועל פי צו ההרחבה הרלוואנטיים חל בעיניינו סעיף 14 לחוק פצויי פיטורים, תשכ"ג-1963, כך שההפרשות באו במקום פצויי פיטורים (ולא רק "על חשבון" פצויי פיטורים כפי טענת התובע), ולאור העובדה שדחינו את טענת התובע כי שכרו הקובע היה גבוה מזה שפורט בתלושים.

...

למעלה מהנדרש נבהיר כי מקובלת עלינו גם טענת הנתבעת, לגופה של הטענה, לפיה כל השינויים שחלו בתנאי העסקת התובע באו לידי ביטוי בתלושי השכר שקיבל (ראו לעניין זה מיד להלן את הדיון בטענת התובע כי לא קיבל תלושים במהלך עבודתו) ועל כן חל החריג הספציפי בעניין זה הקבוע בסעיף 3 לחוק.

לסיכום התביעה נדחית בעיקרה.

מכל רכיבי התביעה, שהסתכמו לסך של 484,487 ₪, מצאנו שעל הנתבעת לשלם לתובע אך ורק פיצוי על אי מסירת תלושי שכר בסך 12,000 ₪.

אשר לפסיקת ההוצאות – משדחינו את התביעה בעיקרה, ובשים לב לגובה הסכום שנתבע, מצאנו לחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות בסך 12,000 ₪, דהיינו בדיוק בגובה הסך שאותו פסקנו לטובתו בגין אי מסירת התלושים (בנסיבות העניין, ולפנים משורת הדין, לא מצאנו לפסוק הוצאות נוספות לטובת הנתבע 2).

במהלך תקופת עבודתו של התובע אצל הנתבעת 4 שילמה הנתבעת לתובע רק מחודש 5/16 תשלומים חודשיים על חשבון הפרשות לקרן פנסיה כרכיב נפרד לשכרו.

הנתבעת לא הפרישה כספים בעבור התובע לקרן פנסיה עד שכר חודש מאי 2016.

לכן בהתבסס על חישובי התובע (סעיף 39 לכתב התביעה) ולפי חישובנו גובה ההפרשה לקופת גמל היה אמור לעמוד על 868 ₪.

נוכח תקופת ההתיישנות, ברי כי בגין תקופה זו לא חבה הנתבעת 4 בגין רכיב פצויי פיטורים לקרן הפנסיה מעבר לסכום ששולם בחודש ינואר 2011 שכן על פי תחשיבי התובע הוא זכאי לפיצויים על פי צו ההרחבה לתקופה שמחודש מאי 2010 ועד לחודש אפריל 2011 לסך של 868 ₪.

התנאי הראשון, שההתפטרות נבעה מאותן נסיבות או מהרעת תנאים מוחשית בתנאי עבודתו, כאמור בסעיף 11 לחוק פצויי פיטורים, והתנאי השני כי על העובד להודיע למעסיק על כוונתו להתפטר, על מנת שהמעסיק יפעל לסילוק הסיבה שגרמה להתפטרות, ורק אם המעסיק לא יעשה כן, ותהא הסיבה לכך אשר תהא, ויתמלאו התנאים בחוק, תוכר זכאות המתפטר לפצויי פיטורים.

...

משכך דין רכיב פיצויי הפיטורים להידחות.

משכך דין טענות התובע בכל הנוגע לצו זה להידחות לרבות טענת ההתיישנות של דמי הבראה ל- 7 שנים.

סוף דבר: הנתבעות ישלמו לתובע את הרכיבים הבאים: דמי חגים בסך של 6,496 ₪.

] את במשך 6 שנים טוענת ששכרך לא היתקבל בזמן, היתקבל חלקית וכל הזמן כעסת על זה, והתלוננת בפני יונס, ופתאום התגלה לך שאת עובדת דרך המתנ"ס, אולי זה ערובה טובה לתשלום שכרך בזמן כי זה גוף אחר, למה בכל זאת להיתנגד למהלך כזה? לא התנגדתי כי לא ידעתי, לא היה הסכם, אפילו המתנ"ס לא אמר לי שאני עוברת אליהם, לא ידעתי על זה. תסכימי איתי שזה היה פותר לך את הבעיה? לא ידעתי על זה, היה בעיה בין מנהל מחלקת ספורט למנהלת המתנ"ס. מתי נודע לך שהועסקת במתנ"ס תקופה מסוימת? אחרי שקבלתי את התלושים שלי.

בהתאם לצוו הרחבה בדבר הישתתפות המעסיק בהוצאות הבראה, בנוסחו במועד בו סיימה התובעת את עבודתה בעמותה, עמדה תקופת ההתיישנות על שנתיים, אולם אין בכתב ההגנה או בסיכומים טענה בעיניין זה. על כן, זכאית התובעת לדמי הבראה בגין השנים 2012-2014 בסך 1,588 ₪ (7 ימים לשנה * 3 שנים * 8/12 * 30% משרה * 378 ₪).

התובעת טענה לפצוי הלנה גם ביחס להעדר הפרשות לקופת הפנסיה, בהתאם לסעיף 19א לחוק הגנת השכר.

במקרה דנן, חבות העמותה בבצוע הפקדות לפנסיה הסתיימה בחודש 12/2014 ואילו התביעה הוגשה בשנת 2019, ולכן אף אם ניישם את סעיף 17א(ב) לחוק נוכח הלנת ההפרשות לאורך תקופת ההעסקה כולה, הרי שחלפה במועד הגשת התביעה תקופת ההתיישנות של שלוש שנים.

פיצוי הלנת השכר שנקבע בסעיף 17 לחוק הגנת השכר, נועד להבטיח את תשלום שכרו של העובד במלואו ובזמן הנקוב לכך בחוק על ידי הרתעת המעסיק שאינו ממלא את חובתו באמצעות הטלת סנקציה כספית גבוהה.

...

על יסוד האמור, אנו קובעים כי התובעת פוטרה מעבודתה, וכפי שעולה מדבריו של יונס, ללא הודעה מוקדמת וללא שימוע.

נוכח המחלוקת הכנה בנוגע לאופן סיום ההתקשרות בין הצדדים, לא מצאנו כי יש לפסוק פיצוי הלנת פיצויי פיטורים.

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה, והתובעת זכאית לסכומים הבאים מהעמותה: דמי הבראה 1,588 ₪ אי הנפקת תלושי שכר 8,000 ₪ פיצוי בגין הפרשות לפנסיה 4,078 ₪ לסכומים האמורים בסעיף 101 יתווספו הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.1.2015 ועד למועד התשלום בפועל.

לטענת התובע יש לפסוק לזכותו לפחות את הסכום שהיה על הנתבעת לשלם לקופת הפנסיה בגין כל תקופת עבודתו, בנכוי כל סכום שהופרש בפועל בגין חלק מעביד לקופת הפנסיה, בכפוף לקבלת מכתב שיחרור הכספים שהופקדו לקופה.

הלכה פסוקה היא, כי בתביעה כנגד מעסיק בגין אי ביצוע הפרשות פנסיוניות, המועד לתחילת תקופת ההתיישנות הוא המועד בו היה על המעסיק לבצע את ההפרשות (ר' ע"ע (ארצי) 36058-12-13 יעקב וקסלר – אדרי ובניו מיפעל מתכת והנדסה אזרחית בע"מ, (20.6.17)).

לטענת התובע כתב התביעה שכנגד מכיל דרישות מופרכות שנטענות בלי לתמוך את הנטען במסמכים, לוקה בחוסר תום לב והעלאת דרישות שהן מעבר לתקופת ההתיישנות ושאינן על פי דין.

פיצוי בגין אי הפרשות פנסיוניות בסך של 24,243 ₪ בצרוף הפרישי הצמדה וריבית מיום 10.9.17 (סיום יחסי עבודה) ועד למועד התשלום בפועל בגין רכיב תגמולים בנכוי הסכום הצבור בקרן הפנסיה בגין תגמולי מעסיק, תוך הצגת מיסמך מחברת הביטוח המוכיח את הסכום.

...

אין אנו מקבלים את טענת הנתבעת 1 כי "עקב טרדותיה עם עובדים רבים אחרים וניהול העסק" לה היה קשה לאתר שהתובע מקבל שכר ביתר.

סוף דבר בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין על הנתבעת על הנתבעת 1 לשחרר לתובע את הכספים הצבורים לזכותו בקופת הפנסיה, ככל שאלו לא שוחררו לו, ולהעביר לתובע מכתב שחרור מתאים.

בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין תשלם הנתבעת 1 לתובע את הסכומים הבאים: פיצויי פיטורים בסך של 37,117.5 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום הגשת התביעה (13.5.2018) ועד למועד התשלום בפועל.